מבצע נורדווינד
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 31 בדצמבר 1944 – 25 בינואר 1945 (26 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על הבליטה | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | כיס קולמר | |||||||||||||||||
| מקום | אלזס-לורן, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | נסיגה טקטית אמריקנית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
מבצע נורדווינד (בגרמנית: Unternehmen Nordwind) היה המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה שנערכה בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. המתקפה נערכה באזור אלזס-לורן, והתקיימה בין 31 בדצמבר 1944 עד 25 בינואר 1945. בתחילה השיגו הגרמנים הישגים קטנים בשטח, והצליחו להסב אבדות כבדות לקורפוס השישי האמריקאי. אי יכולתן של בעלות הברית לתגבר את הארמייה השביעית המוכה – מאחר שכל העתודות נשלחו לגזרת הארדנים – אפשרו לגרמנים להחזיק ביוזמה ההתקפית. רק ב-25 בינואר, עם הגעתן של תגבורות אמריקאיות מגזרת הארדנים, דעכה המתקפה הגרמנית לחלוטין. הארמייה השביעית ספגה כ-29,000 הרוגים, פצועים ונעדרים במערכה באלזס, ואילו אבדות הגרמנים הסתכמו בכ-23,000[1].
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקרב על הבליטה
ב-16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפת פתע בארדנים, בהשתתפות כ-200,000 חיילים גרמנים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס אס, והארמייה השביעית. בתחילה הצליחה המתקפה להפתיע את הכוחות האמריקאיים החלשים יחסית באזור. עד 24 בדצמבר יצרה המתקפה הגרמנית בליטה עמוקה בחזית האמריקאית, שעומקה המרבי היה כ-100 ק"מ. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו עד מרחק קילומטרים ספורים מהנהר מז, אך שם נבלמה התקדמותם. עד 26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, וכוחות בעלות הברית עברו למתקפת נגד.
בערב 28 בדצמבר, לאחר שהיה ברור שהמתקפה הגרמנית נבלמה, קיים היטלר התייעצות צבאית מורחבת בנוגע להמשך המערכה בארדנים. באותה פגישה הוא דחה את המלצתם של המפקדים הבכירים של הורמאכט בחזית המערבית, רונדשטט ומנטויפל, להוציא את הכוחות הגרמניים מהבליטה שנכבשה בארדנים בעוד מועד, ופקד על חידוש המתקפה בעידודו של גנרל יודל, ששכנע אותו כי המשך הלחץ על כוחות בעלות הברית בחזית המערבית משבש את התוכניות ההתקפיות שלהם. בהתאם לכך הוא הורה להטיל כוחות נוספים למערכה בארדנים במטרה לכבוש את באסטון, ולחדש את המתקפה מערבה לכיוון נהר מז. בנוסף לכך דרש היטלר לפתוח בהתקפה גרמנית חדשה בחבל הסאר ובדרום אלזס, שם דולדלו הכוחות האמריקאיים בעקבות שיגור חלק הארי של הארמייה השלישית של פטון צפונה לארדנים.
סדר הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעלות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות של בעלות הברית ששהו בגזרה, פעלו כחלק מקבוצת הארמיות השישית, בפיקודו של ג'ייקוב דיוורס, וכללה את היחידות הבאות:
- הארמייה השביעית האמריקנית - בפיקודו של אלכסנדר פאץ'.
- הקורפוס ה-15 - בפיקודו של וייד הייסליפ.
- הקורפוס ה-6 - בפיקודו של אדוארד ברוקס.
- הארמייה הראשונה הצרפתית - בפיקודו של ז'אן דה לאטר דה טסיני.
- הקורפוס הצרפתי ה-1 - בפיקודו של אנטואן בייתואר.
- הדיוויזיה ה-1.
- הדיוויזיה המשוריינת ה-2.
- הדיוויזיה האלג'יראית ה-3.
- הקורפוס הצרפתי ה-2 - בפיקודו של ז'וזף דה גוסלאר דה מונסאבר.
- הדיוויזיה המשוריינת ה-1.
- הדיוויזיה הקולוניאלית ה-1.
- הדיוויזיה המרוקאית ה-3.
- הדיוויזיה ההררית המרוקאית ה-4.
- הדיוויזיה המשוריינת ה-5.
- הדיוויזיה ה-10.
- הקורפוס האמריקני ה-21 - בפיקודו של פרנק מילבורן.
- הקורפוס הצרפתי ה-1 - בפיקודו של אנטואן בייתואר.
גרמניה הנאצית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוחות הגרמניים שהיו בגזרה פעלו תחת פיקוד קבוצת ארמיות G וקבוצת ארמיות אוברריין.
- קבוצת ארמיות G - בפיקודו של יוהנס בלסקוביץ, כללה את היחידות הבאות:
- הארמייה הראשונה - בפיקודו של הנס פון אובסטפלדר.
- עתודת הארמייה.
- קורפוס האס אס ה-13.
- הקורפוס ה-90.
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-559
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-257
- הקורפוס ה-89.
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-361
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-256
- הדיוויזיה ה-245
- הארמייה הראשונה - בפיקודו של הנס פון אובסטפלדר.
- קבוצת ארמיות אוברריין - בפיקודו של היינריך הימלר, כללה את היחידות הבאות:
- הארמייה ה-19 - בפיקודו של זיגפריד רספ.
- עתודת הארמייה.
- הקורפוס ה-64.
- הדיוויזיה ה-189
- הדיוויזיה ה-198
- דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-708
- הדיוויזיה ה-16
- הקורפוס ה-63.
- הדיוויזיה ה-338
- הדיוויזיה ה-159
- הדיוויזיה ה-716
- הדיוויזיה ה-259
- הארמייה ה-19 - בפיקודו של זיגפריד רספ.
מהלך הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-31 בדצמבר 1944 פתחו קבוצת ארמיות G בפיקוד גנרל אוברסט יוהנס בלסקוביץ -וקבוצת ארמיות אוברריין בפיקודו של היינריך הימלר, במתקפה גדולה נגד לאורך 110 ק"מ כנגד כוחות הארמייה השביעית האמריקנית, שנחלשה לאחר שחלק ניכר מכוחותיה ומציודה הכבד הועברו צפונה לבלימת המתקפה הגרמנית בארדנים.
ב-1 בינואר 1945 עשה הלופטוואפה את המאמץ הגדול האחרון שלו בחזית המערבית, ופתח במתקפת פתע אווירית גדולה של 1,200 מטוסים – בשם מבצע בודנפלטה (Bodenplatte) – שנועדה לפגוע בשדות התעופה הקדמיים של בנות הברית בצרפת ובבלגיה[2], ולהשיג עליונות אווירית מעל שדה הקרב בארדנים. המועד המתוכנן של המתקפה האווירית היה 16 בדצמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הקרקעית בארדנים, אך מזג האוויר הקשה אילץ את הגרמנים לדחות אותה בכשבועיים. המטוסים הגרמניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת, והצליחו לגרום נזקים קשים למספר רב של שדות תעופה קדמיים, בריטיים ואמריקניים, ולהשמיד מטוסים רבים על הקרקע. אולם הלופטוואפה ספג במהלך המבצע אבדות כבדות, שלא יכול היה להרשות לעצמו, ואילו בעלות הברית לא התקשו להשלים את אבדותיהן תוך זמן קצר. קשה להעריך בדיוק את אבדות הצדדים היריבים, אך רוב החוקרים מעריכים שחילות האוויר של בעלות הברית איבדו כ-500 מטוסים, מתוכם למעלה מ-300 הושמדו לחלוטין, ואילו הגרמנים איבדו כ-300 מטוסים, שהופלו או נפגעו במהלך התקיפה. האובדן העיקרי של הלופטוואפה לא היו המטוסים, שהושמדו או נפגעו במהלך המבצע, אלא המספר הרב של טייסים מנוסים, כולל מובילי טייסות וכנפות קרב, שנהרגו או נפלו בשבי במהלך המתקפה. כ-150 טייסים נהרגו בתקיפה וכ-70 נוספים נלקחו בשבי, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל שטח בשליטת בעלות הברית. כוחות הלופטוואפה שהשתתפו במבצע כללו את הקורפוסים האוויריים השני, השלישי והחמישי ואילו מצד בעלות הברית השתתפו חיל האוויר הטקטי השני, וחיל האוויר השמיני והתשיעי של ארצות הברית.
ההתקפה הראשונית נערכה על ידי 3 קורפוסים של הארמייה הראשונה מקבוצת ארמיות G, וב-9 בינואר הצטרף אליהם גם קורפוס הפאנצר ה-39. עד 15 בינואר לפחות 17 דיוויזיות גרמניות מקבוצת ארמיות G וקבוצת ארמיות אוברריין, וביניהם הדיוויזיה ההררית אס אס ה-6, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-17, דיוויזיית הפאנצר ה-21, ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-25, היו מעורבות בלחימה. בנוסף, מתקפה קטנה יותר, בוצעה נגד העמדות בהן החזיקה הארמייה הצרפתית הראשונה מדרום לשטרסבורג, אך בסופו של דבר היא בוטלה.
הקורפוס האמריקני ה-6 שהותקף משלושה עברים, ספג עד 15 בינואר אבדות כבדות, ומשום כך הפנה אייזנהאואר חלק מהדיוויזיות שספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה בארדנים, לסייע לכוחות הארמייה השביעית. ב-21 בינואר נאלצו הכוחות האמריקנים לסגת לעמדות הגנתיות על הגדה הדרומית של הנהר מודר, אולם, בעקבות איומו של שרל דה גול, שיוציא מהמערכה את הצבא הצרפתי, אם שטרסבורג תפונה על ידי בעלות הברית, הוחלט לא להמשיך בנסיגה כפי שתוכנן בתחילה. ב-25 בינואר החלו להגיע התגבורות מן הארדנים לחבל הסאר, והכוחות הגרמניים החלו לסגת לעמדות המוצא שלהם. חלק מהם כותר בכיס קולמר, ובכך הסתיימה המתקפה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jeffrey Clarke, Robert Ross Smith. Riviera To The Rhine, Center of Military History, 1993. p.527
- ^ פרדריק טיילור. דרזדן: יום שלישי 13 בפברואר 1945, הוצאת מטר, 2007. עמ' 302.
