דאורייתא

בהלכה, דְּאוֹרָיְתָא (או: מִדְּאוֹרָיְתָא; בעברית: "של התורה") הוא שמן של מצוות שמקורן בתורה.

ההלכות מדאורייתא הן אלו שנחשבות לחלק ממערכת החוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה, לעומת ההלכות דרבנן (או מדרבנן) שנחשבות לחוקים שפורשו והוספו על גבי מערכת ההלכות דאורייתא ("תקנות חכמים").

להבחנה בין הלכות בעלות תוקף מדאורייתא לעומת הלכות בעלות תוקף מדרבנן משמעויות מעשיות בפסיקת ההלכה, כגון במקרה של ספק אם יצא ידי חובת המצווה.

דין דאורייתא כולל את כל הדינים שנמסרו למשה רבנו בהר סיני. כלומר הן דינים הכתובים בתורה (במפורש או שנלמדים מפסוק) והן דינים שהם "הלכה למשה מסיני", כלומר דינים שאין להן מקור בתורה שבכתב והם בבחינת תורה שבעל פה. "דאורייתא" הוא מונח בארמית שמשמעתו "של התורה", כינויים נוספים הם "דבר תורה" או "דברי תורה".

בנוסף, המונח מצווה משמש בדרך כלל דווקא להוראות דאורייתא, בניגוד להוראות דרבנן (מתייחסים בשיח ההלכתי ל"תרי"ג מצוות" שהן מן התורה לעומת "ז' מצוות דרבנן" ושאר תקנות וגזירות חכמים). בשיח ההלכתי מקובל להתייחס ל"דין/איסור/חיוב דאורייתא" לעומת "דין/איסור/חיוב דרבנן".

ערך מורחב – דרבנן

דרבנן הוא כינוי לתקנות גזירות ומצוות שתקנו חז"ל במשך הדורות, ואין להם מקור בתורה, (אמנם ישנם מקומות שחז"ל מצאו רמז לתקנה או למצווה בתורה, לימוד זה נקרא אסמכתא). חיוב דרבנן קל יותר מחיוב דאורייתא, וכן בספק בדין דרבנן אפשר להקל.

דינים דרבנן נקראים גם "תקנת חכמים" או "גזירת חכמים" (גם בקיצור: "תקנה" או "גזירה" בסתם).

ערך מורחב – דברי קבלה

בין דין דאורייתא לדין דרבנן יש גדר אמצעי שנקרא דברי קבלה. כלומר מצוות או חיובים שנאמרו על ידי הנביאים, או שנלמדות (בדרכי הלימוד של התורה שבעל פה) מן הכתוב בספרי הנביאים והכתובים. דברי קבלה אינם כתוקף של דיני התורה, אך הם יותר חמורים מדינים דרבנן. יש בהם גם צד קל יותר משאר דיני דרבנן, אלא נידונים כדיני דאורייתא, שכן במקרים מסוימים החמירו חכמים בדבריהם יותר מדיני התורה, ובדברי קבלה לא החמירו כבדיני תורה^[1].

דוגמה למצווה מדברי קבלה היא פורים שנתקנה על ידי הנביאים.

ערך מורחב – תרי"ג מצוות

הבסיס להוראות וחיובים דאורייתא הן תרי"ג המצוות, כלומר, מערכת החוק המקראי הכתובה בתורה שבכתב. בנוסף לכך, ישנם עוד חיובים ומצוות שאינם כתובים במפורש בתורה, אך דינם הוא כדין דאורייתא:

• תורה שבעל פה - מערך דינים והוראות שנמסרו למשה במעמד הר סיני, הכולל פירושים ותוספות לתורה שבכתב.
• מידות שהתורה נדרשת בהן – מערכת כלליים טקסטואליים מדרשיים ששימשו את חז"ל להסקת מסקנות הלכתיות מהטקסט המקראי – וגם להם תוקף דאורייתא^[2].
• הלכה למשה מסיני - יש הוראות בודדות שנחשבות בעלות תוקף דאורייתא אף על פי שלא ניתן להם מקור במקרא, והן נקראות הלכה למשה מסיני.

ערך מורחב – ספקא דאורייתא לחומרא

כשישנו ספק בדין דאורייתא, כגון שמסופק אם יצא ידי חובה או לא, במקרה וחיוב המצווה הוא מדאורייתא, חייב לנהוג לחומרא (להחמיר), ולקיים את המצווה, עד שידע בוודאות שיצא ידי חובה. בראשונים נחלקו אם חיוב זה עצמו, הוא דין דאוריתא, או מדרבנן.

בניגוד לכך, כשישנו ספק במצוות ודינים שחיובים מדרבנן, ההלכה היא שניתן להקל בכך, מדין ספק דרבנן לקולא (להקל).

• אסמכתא

• י"ז דרגות בין דאורייתא לדרבנן, שיעור של הרב אשר וייס
• מידע על דאורייתא בקטלוג הספרייה הלאומית
• הערך "דאורייתא", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)