מועדון קריאה

מועדון קריאה הוא קבוצה של אנשים המתכנסת במטרה לדון בנושא מסוים או ברשימת קריאה מוסכמת. מועדוני הקריאה נפגשים בקביעות, בדרך כלל פעם בחודש. מועדוני הקריאה יכולים להתמקד בביקורת ספרותית או בנושאים פחות אקדמאים. חלקם מתרכזים בז'אנר מסוים כמו רומנטיקה או אימה. יש אף מועדוני ספרים המוקדשים לסופר או לסדרה.^[1]

לא ידוע בבירור מתי החלו לפעול מועדונים אלו. המקדימים ביותר רואים את התלמידים שהתקבצו סביב סוקרטס ודנו בטקסטים פילוסופיים, ובדיאלוגים שניהל אפלטון עם תלמידיו את מועדוני הקריאה הקדומים. ניתן לזהות אפיונים של מועדוני קריאה גם בדפוסי הלימוד היהודי המסורתי, מאז חתימת התנ"ך דרך יצירת התורה שבעל-פה: המשנה והתלמוד ועד ימינו.^[2] באנגליה של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19 היו נפוצים מועדני ג'נטלמנים.^[3][4] מועדונים אלו היו מיועדים לגברים מהמעמד הגבוה בלבד.

אן האצ'ינסון ידועה כאישה הראשונה שהקימה מועדון לנשים בשנת 1634. היא אספה את הנשים כבר על סיפון האנייה בדרכה מאנגליה למפרץ מסצ'וסטס. הקבוצה עסקה בנושאים דתיים.^[5] על אף שגם בארצות הברית המשיכה אן האצ'נסון במפגשי הנשים, ואף גברים השתתפו בכינוסים אלו, ליוזמה זו לא היה המשך.

התכנסות הנשים במטרה לדיון בספרים החלה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19. אך רק לאחר מלחמת האזרחים תפסה התנועה אחיזה ממשית בארצות הברית. עד מהרה, שימשו מועדני נשים אלו לדיון בנושאים שונים, אולי בעקבות השפעת הקמת מועדון סורוזיס. בשנת 1868, סורבו עיתונאיות וסופרות להשתתף במשתה שערכה אגודת העיתונאים הגבריים לכבוד צ'ארלס דיקנס. הדחייה גרמה לג 'יין קנינגהאם קרולי, עיתונאית בניו יורק טריבון להקמת המועדון. הקבוצה עסקה בפוליטיקה, היסטוריה ונושאים שונים אחרים.^[6]

השפעת הקבוצה הייתה רבה, ובעקבותיה הקמת ארגונים למען נשים, על ידי נשים תפסה תאוצה. מלבד דיון בספרים, הן עסקו במבחר נושאים אינטלקטואליים ואירועים אקטואליים. הן התארגנו לביצוע רפורמות חברתיות ברמה המקומית, הממלכתית והלאומית, הרבה לפני שקיבלו את זכות ההצבעה בקלפי.^[7][8] יש לזכור כי בשנים אלו נמנעה מהנשים הזכות ללמודים גבוהים ומועדוני הנשים מילאו את הצורך האינטלקטואלי בלמידה.^[9]

ההערכה היא שעד סוף המאה התשע-עשרה, היו יותר משני מיליון נשים אמריקאיות בחברות ספרותיות, ורוב הספריות הציבוריות בארצות הברית נוסדו על ידי סוגים אלה של קבוצות נשים. אגודות ספרותיות פעלו לעיתים קרובות כקבוצות הכשרה לנשים שלימים הפכו מעורבות בתנועות הסופרג'יסטיות.^[10]

למרות המדיה התקשורתית הרבה הסובבת אותנו, בחינתם של שינויים ארוכי טווח לגבי תדירות הקריאה מלמדת, כי אין פגיעה אנושה והקריאה כהתנהגות סוציו-תרבותית ממשיכה להתקיים ולפרוח. סקרים מראים ש 81% מכלל האוכלוסייה היהודית ו-93% מכלל האוכלוסייה הערבית מגדירים את עצמם כקוראים^[11]. אחוז זה גבוה מממוצע מדינות ה-OECD. נשים קוראות יותר מגברים: בעוד שכמחצית מהנשים (47%) קוראות ספרים, סיפורת או ספרי עיון לפחות פעם בשבוע, רק כשליש מהגברים (34%) קוראים ספרים באותה תדירות.^[12] 93% ממשתתפי מועדוני הקריאה הן נשים.^[13]

סקרים שנעשו בשנים האחרונות בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה מראים כי ישנה עליה במספר האנשים המשתתפים במועדוני קריאה.^[14] הסיבות לכך מגוונות. חלק מהמשתתפים מדווחים כי המועדון מספק להם חברה, חיי תרבות ותחושת קהילה.^[15] מעבר לקבוצת תמיכה המספקת אמצעי לחקר הזהות (הנשית בעיקר), מועדוני הקריאה מתמקדים בספרים וברעיונות, בהנאות הטקסט, בחקירת הזהות האישית ובדמיון הספרותי המוקדש לדיון.^[16]

למרות חשיבות המרכיב החברתי, רמת שביעות הרצון מהמועדון עולה, ככל שזמן הדיון על הספר עולה. במרבית המועדונים מקדישים לפחות 40 דקות לדיון על הספר.^[17]

דיונים יעילים במועדונים מאופיינים בבחירה קפדנית של נושאי הדיון, בפיתוח הנושאים בעזרת המשתתפים ובמתן תובנות החורגות מהתגובות האישיות של הנוכחים.^[18] מחקרים נוספים מלמדים כי מפגשי מועדון הספרים מייצרים הקשר נוח לניתוח ספרותי, תוך טיפוח חדשנות בקריאה וקידום חינוך לערכים ולמידת מבוגרים מנקודת מבט דיאלוגית.^[19]

כל אחד יכול לארגן מועדון קריאה. כדי שהוא יצלח, כדאי לקבוע מנחה וכללי יסוד.^[20][21] לעיתים קרובות המשתתפים במועדון הם חברים, שכנים או עמיתים לעבודה. ואף שניתן לפתור בעיות שעלולות לצוץ, עדיף מלכתחילה למנוע אותן.^[22]

בדרך כלל מועדון הקריאה הוא מקומי, אך לעיתים נוצר קשר בין מועדונים שונים, ואף בין המרכז לפריפריה.^[23]

חלק ממועדוני הספרים מתקיימים בספריות הציבוריות.

תופעה חדשה שהתפתחה בישראל בשנת 2013 ומשם התפשטה למדינות שונות בעולם היא בוק סרפינג (מאנגלית: BookSurfing). זהו מיזם חברתי-תרבותי, המפגיש בין אנשים המקריאים טקסטים (כל אחד בוחר טקסט משמעותי עבורו) והשיחה אודות הטקסט.

הוצאות הספרים גילו את הפוטנציאל הכלכלי במכירת ספרים לחברי מועדוני הספרים. מועדון הספרים התחייב לקנות ספר מסוים וההוצאה מכרה אותו למנויים אלו במחיר מופחת. מועדון הספר הראשון שהוקם בגרמניה, בשנת 1919 הדפיס והפיץ קלאסיקות. מועדון ספר החודש (הוקם בשנת 1926) והאגודה הספרותית (הוקמה בשנת 1927) היו המפעלים הראשונים מסוג זה בארצות הברית. הם הפיצו יותר מ-200,000,000 עותקים חדשים של סיפורת ועיון ב-40 השנים הראשונות.^[24] בשנת 2015 עבר מועדון הספר מיתוג מחדש וקהל הקוראים מונה כיום כ-100,000 מנויים.^[25]

מועדון הספר של אופרה וינפרי: אחד המועדונים הוותיקים והמפורסמים ביותר. המועדון הפך במהרה לכוח בעל השפעה עצומה בעולם ההוצאה לאור, כאשר המלצה של אופרה הצליחה להזניק ספר שלא היה ידוע קודם לכן לרשימות רבי המכר.^[26] טוני מוריסון מכרה יותר ספרים לאחר המלצתה של אופרה וינפרי, מאשר לאחר זכייתה בפרס נובל.^[27] מאז הופעת הבכורה שלו בספטמבר 1996, מועדון הספרים של אופרה אחראי ל-28 רבי מכר רצופים. הוא מכר יותר מ-20 מיליון ספרים והפך רבים מחבריו למיליונרים.^[28]

השפעת מגפת הקורונה בישראל על מועדוני קריאה: כמות קוראי הספרים גברה בזמן הפנדמיה^[29] ומועדונים חדשים נפתחו. רוב המועדונים הוותיקים והחדשים ערכו את המפגשים בזום. כ-36% מהם רוצים להמשיך להיפגש באופן וירטואלי גם לאחר מכן.^[30]

• Cecilia Konchar Farr, Reading Oprah: How Oprah's Book Club Changed the Way America Reads, U.S.A: State University of New York Press, 2004, עמ' 180 עמ'

• ג'יין קנינגהאם קרולי עיתונאית אמריקאית - ספרות 2021
• דאה הדר, מועדון הקריאה הראשון והאחרון שלי, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2011
• קרין מוסקוביץ', בחירת הספרים היא דיקטטורה, כי בעבר נתתי לבחור ובחרו לא טוב, באתר ישראל היום, 08 באוגוסט 2024