מוריס בלאנשו

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

מוריס בלאנשו

לידה	22 בספטמבר 1907 צרפת
פטירה	20 בפברואר 2003 (בגיל 95) פריז, צרפת
מקום קבורה	Le Mesnil-Saint-Denis
מקום לימודים	אוניברסיטת שטרסבורג
תחומי עניין	תורת הספרות, פילוסופיה, ביקורת ספרות, פעילות ספרותית
עיסוק	פילוסוף, מבקר ספרות, עיתונאי, סופר, חוקר ספרות
הושפע מ	עמנואל לוינס, קפקא, ניטשה, היידגר
השפיע על	עמנואל לוינס, ז'יל דלז, מישל פוקו, ז'אק דרידה
מדינה	צרפת
בן או בת זוג	דניס

מוריס בּלַנְשוֹ (בצרפתית: Maurice Blanchot; ‏ 22 בספטמבר 1907 - 20 בפברואר 2003) היה סופר צרפתי, פילוסוף ותאורטיקן ספרותי. עבודתו השפיעה רבות על פילוסופים פוסט-סטרוקטורליים כמו ז'יל דלז, מישל פוקו וז'אק דרידה.

עד לאחרונה היה ידוע אך מעט על רוב חייו של בלאנשו, והוא נשאר זמן רב אחת הדמויות המסתוריות ביותר של הספרות העכשווית.^{[דרושה הבהרה][דרוש מקור]}

בלאנשו נולד בכפר קוואין. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, שם הפך לחבר קרוב של הפילוסוף היהודי יליד ליטא, עמנואל לוינס.

לאחר מכן, החל בקריירה כעיתונאי פוליטי בפריז. מ-1932 עד 1940 היה עורך היומון המרכזי,^{[דרושה הבהרה]} בעל האופי השמרני "Journal des débats". בשנות השלושים המוקדמות תרם לסדרה של כתבי עת לאומיים רדיקליים, בזמן ששימש גם כעורך העיתון "Le rempart" האנטי-גרמני וכעורך של השבועון הפולני האנטי-נאצי "Aux écoutes" של פול לוי. ב-1936 וב- 1937 הוא תרם גם ל"יומון הקיצוני", כתב עת ימני-קיצוני, וגם ליומון הלאומני-סינדיקליסטי "ל'אינסורגה".

בלאנשו חיבר ופרסם שורה של מאמרים חריפים, שתקפו את הממשלה ואת ביטחונה בחבר הלאומים, והזהיר בעקשנות מפני האיום שנשקף מגרמניה הנאצית לשלום באירופה.

לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים, הסתיר בלאנשו את אשתו ובתו של ידידו עמנואל לוינס בקרב נזירות, וכך הציל אותם מידי הנאצים.

בדצמבר 1940 הוא פגש את ז'ורז' בטאיי, שכתב בשנות השלושים מאמרים אנטי-פאשיסטיים. השניים שמרו על ידידותם הקרובה עד מותו של בטאיי בשנת 1962. בלאנשו פעל בפריז בתקופת הכיבוש הנאצי. כדי לפרנס את משפחתו, הוא המשיך לעבוד כמבקר ספרים ל"Journal des débats". מ-1941 עד 1944, כתב על דמויות כמו סארטר וקאמי, ז'ורז' בטאיי, מיחאוס, סטפאן מלארמה ומרגריט דיראס. קהל היעד שלו היה תומכי המרשל פטן. במאמריו אלו, הניח בלאנשו את היסודות לחשיבה הביקורתית הצרפתית המאוחרת יותר. הוא בחן את האופי הרטורי המעורפל של השפה ואת קשייה של המילה הכתובה להציג רעיונות אמיתיים או מזויפים.

ביוני 1944 בלאנשו כמעט הוצא להורג על ידי כיתת יורים נאצית, פרשה שתוארה בטקסט שלו "מיידיות מותי".

לאחר המלחמה עבד בלאנשו כסופר ומבקר ספרותי. בשנת 1947 עזב את פריז לכפר המבודד אז, שבדרום צרפת, שם חי עשר שנים. כמו סארטר ואינטלקטואלים צרפתים אחרים של התקופה, בלאנשו נמנע מהאקדמיה כמקור פרנסה, והסתמך על כתיבתו. חשוב לציין כי בין השנים 1953 ל-1968, הוא פרסם באופן קבוע בנובל רוו פרנסאיז. עם זאת, הוא החל לסגל לעצמו אורח חיים של בידוד יחסי, ולא ראה חברים קרובים (כמו לוינס) במשך שנים, אם כי כתב להם מכתבים ארוכים. בלאנשו גזר על עצמו בידוד, קודם כל כפועל יוצא מתפיסותיו הפילוסופיות ומסגנון כתיבתו, אך גם בשל העובדה שבמשך רוב חייו סבל מבריאות לקויה.

בלאנשו נפטר באילווין שבצרפת, בשנת 2003.

עבודתו של בלאנשו אינה תאוריה קוהרנטית ומקיפה, שכן היא יצירה, המבוססת על פרדוקס ועל אי-אפשריות. החוט העובר בכל יצירתו הוא העיסוק המתמיד ב"שאלת הספרות", חקיקה וחקירה בו זמנית של מוזרות חוויית הכתיבה. עבור בלאנשו, "הספרות מתחילה ברגע שבו הספרות הופכת לשאלה" (ספרות והזכות למוות).

בלאנשו ממשיך את עבודתו של המשורר הסימבולי סטפן מלרמה ואת ההיפוך של הדיאלקטיקה ההיגליאנית בגיבוש תפיסתו את השפה הספרותית כאנטי ריאליסטית ונבדלת מן החוויה היומיומית. "אני אומר פרח", כותב מלרמה בשירה במשבר, "ומחוץ לתהום הנשייה שאליו הקול שלי מחזיר כל צורה, ככל שזה משהו אחר מאשר עלי גביע, שם מתעוררת מוזיקליות, כמו אותו רעיון ועדן, האחד נעדר מהזר".

הפעילות הפוליטית של בלאנשו לאחר מלחמת העולם השנייה נטתה שמאלה. הוא זכה לקרדיט רב כאחד המחברים העיקריים של "המניפסט של 121", ששמו נגזר ממספר החותמים עליו, שכללו את ז'אן-פול סארטר, רוברט אנטלם, אלן רוב גרייה, מרגריט דיראס, רנה שאר, אנרי לפאבר, אלן רנה, סימון סיניורה ועוד, שתמכו בזכויותיהם של הסרבנים לגיוס באלג'יריה. המניפסט היה חיוני לתגובה של האינטלקטואלים למלחמה.

במאי 1968, בלאנשו שוב יצא מחשאיותו, כדי לתמוך במחאות הסטודנטים. זו הייתה הופעתו הפומבית היחידה אחרי המלחמה. אבל במשך חמישים שנה הוא נשאר נושא הדגל העקבי של הספרות הצרפתית המודרנית והמסורתית. בשנות חייו המאוחרות הוא כתב שוב ושוב נגד משיכת האינטלקטואלים לפשיזם, ובמיוחד נגד שתיקתו של היידגר אחרי השואה.

בלנשו כתב יותר משלושים יצירות ספרותיות, ביקורת ספרותית ופילוסופיה. עד שנות ה-70 הוא עבד ללא הרף כדי לשבור את המחיצות בין מה שנתפס בדרך כלל כז'אנרים "שונים" או "כיוונים", ורבות מעבודותיו המאוחרות נעות בחופשיות בין סיפור לחקירה פילוסופית.

ספריו שתורגמו לעברית:

• פסק מוות - שתי נובלות. תרגום: הלית ישורון, אחרית דבר: דניאל אפשטיין, בסדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
• הצעד (שלא) מעבר - תרגום: סמדר בוסתן, תל אביב: רסלינג, 2008
• השיחה האינסופית - תרגום ואחרית דבר: דניאל אפשטיין, בסדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2012
• הספר העתיד לבוא: אסופה, תרגום ואחרית דבר: מיכל בן נפתלי כחלק מסדרת ״הצרפתים״ בעריכת מיכל בן נפתלי, הקיבוץ המאוחד 2011.

• עילי ראונר, הכתיבה היא הישרדות דרך התאבדות מתמדת, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2012
• לילך לחמן, אי היכולת למות, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2006
• מידע על מוריס בלאנשו בקטלוג הספרייה הלאומית
• מוריס בלאנשו (1907-2003), דף שער בספרייה הלאומית
• מוריס בלנשו באנציקלופדית הפילוסופיה
• מוריס בלאנשו, באתר Discogs (באנגלית)