מסע הצי הבלטי

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

מסע הצי הבלטי הרוסי היה משט ארוך שנועד להביא חלק גדול מהצי הבלטי (אחד הציים העיקריים של רוסיה) לאוקיינוס השקט שהתחוללה בו באותה עת מלחמת רוסיה - יפן (1904-1905). האוניות פוצלו לשתי קבוצות שקיבלו את השם "השייטת השנייה של צי האוקיינוס השקט" ו"השייטת השלישית של צי אוקיינוס השקט. המסע החל ב-11 באוקטובר 1904 ונמשך עד 27 במאי 1905.

אחד מהגורמים למלחמת רוסיה-יפן הוא יריבות טריטוריאלית מתמשכת סביב המפרץ שכונה על ידי הבריטים בשם פורט ארתור - אתר חשוב בשל היותו בסיס ימי לאוניות גדולות שממוקם על היבשת באזור זה של העולם, בים שאינו קופא בחורף.

במקור, פורט ארתור היה שטח טריטוריאלי של סין אולם הוא נכבש על ידי היפנים ב-1895. רוסיה, בגיבוי של ממשלות גרמניה וצרפת, הביעה מחאה וכך תחת לחץ דיפלומטי ואיום להפעלת כוח ימי הסכימה יפן להחזיר את השטח. מיד לאחר שעשו זאת היפנים השתלטו הרוסים בעצמם על השטח הזה.

ליפנים מעולם לא היה כוח ימי אולם בחשאי וביסודיות הם פעלו על-מנת לייצר כוח כזה. היפנים הזמינו את האוניות המודרניות והטובות ביותר שרובן נבנו באנגליה. תוך 8 שנים עמד לרשותם צי ימי בראשות האדמירל היהאצ'ירו טוגו הכולל 6 אוניות קרב מודרניות, 20 סיירות, 19 משחתות ו-85 ספינות טורפדו.

ב-1904 היפנים תקפו את פורט ארתור והשמידו את אוניות המלחמה הרוסיות שהיו שם ובמקביל החלו במלחמה יבשתית כדי לכבוש מחדש את השטח. עקב כך החליט הצאר הרוסי להעביר את הצי הבלטי סביב חצי מכדור הארץ על מנת להגן על פורט ארתור. כמפקד המסע נבחר תת-אדמירל זינובי רוז'סטבנסקי.

גם על פי הדוחות של קציניו היה הצי הרוסי לא יעיל, לצי הבלטי היו 4 אניות קרב חדשות – אחת מהם כל כך חדשה עד שלא הפליגה כלל לפני מסע זה. כל אחת מהם צוידה ב-4 תותחי 305 מ"מ חדשים וב-12 תותחי 152 מ"מ; אולם אוניות אלו הועמסו בציוד יתר מעבר לתכנון המקורי עובדה שגרמה להן להיות פחות יציבות ואיטיות יותר ב-2 קשר לעומת המתוכנן גם כאשר מנועי האוניות פעלו היטב, דבר שקרה לעיתים רחוקות. בנוסף היו 3 אניות משוריינות מיושנות, 5 סיירות (אחת מהם הייתה אמורה לצאת משירות 35 שנים מוקדם יותר) 9 משחתות, ובסוף הטור שורה של ספינות פחם המשמשות כבתי חולים וספינות תיקונים ותחזוקה, סך הכל כ-40 ספינות. הצוותים הורכבו מאנשי מילואים, אנשי צי הסוחר וחלק יחסי גבוה של איכרים שמעולם לא היו בעלי ניסיון ימי.

מסעם החל באוקטובר 1904. אניית הדגל קניאז סובורוב עלתה על שירטון עוד לפני עזיבת המפרץ ומשחתת אחרת נגחה סיירת ופרצה בה חור אולם לא נגרם נזק רציני. כולם כולל האדמירל היו עצבניים. הופצו שמועות על ספינות טורפדו יפניות הממתינות להם בדרכם, למרות שהיפנים היו במרחק של 10,000 מייל משם, אולם הרוסים היו במצב להאמין לכל דבר ובלילות כל העמדות הפעילות הודממו. אחד הקצינים על אוניית הדגל נזכר כי באחד הלילות הוא רץ לסיפון בין תותחים יורים וצעקות "התקפת טורפדו" ובין האורות של שתי חטיבות הצי הוא הבחין באוניית קיטור קטנה בעלת תורן אחד וארובה אחת מתרחקת לאיטה מימין לאונייה, וסוחרת נוספת מפליגה ישירות מול אוניית הקרב הקיסר אלכסנדר ה-III כאילו היא מתכוונת לנגח אותה, כאשר אונית הקרב אלכסנדר המטירה לעברה מטח תותחים, אניית הקיטור טבעה לנגד עיני הקצין וניתן היה להבחין לאור אורות החיפוש אנשים על סיפון האנייה המוזרה מנופפים בדגלים מעל ראשם. אלו לא היו ספינות טורפדו יפניות אלא ספינות דייגים בריטיים תמימים. רק התנצלות עמוקה מצד ממשלת רוסיה מנעה מלחמה נוספת. בעקבות זאת ליווה הצי הבריטי את השיירה הרוסית לאורך התעלה האנגלית עד טנג'יר שם חילק רוזנסטבנסקי את הצי לשניים, חצי הפליג דרך תעלת סואץ וחצי דרך כף התקווה הטובה הם נפגשו שנית על יד חופי מדגסקר. שם הגיע לידיעתם כי פורט ארתור נפלה לידי היפנים כך שעליהם להפליג עד ולדיווסטוק.

עבור כל צי גדול של אותם הימים נחשב מסע זה כקשה. תכנון הספינות התפתח במהירות כה רבה עד שספינה הפכה להיות מיושנת עוד לפני השקתה. מנועי קיטור בעלי יכולת הנעה קדימה ואחורה נחשבו לפרימיטיביים. אוניות הצי הרוסי היו חשופות לתקלות במידה גדולה בהרבה לעומת ציים אחרים והצי נאלץ מדי פעם לעצור או להקטין מהירות ל-3 קשר כתוצאה מכך שאיזו שהיא אנייה הושבתה. הזנת הפחם לדוודי הקיטור הייתה מלאכה קשה ביותר, במיוחד באזורים הטרופיים, ומחסני הפחם היו כל כך חמים עד שגם האנשים החזקים ביותר לא החזיקו מעמד יותר מ-20 דקות ברציפות בהם. אניית מלחמה נשאה כ-1,100 טון של פחם אולם הרוסים נאלצו לסחוב מטען כמעט כפול; פחם אוחסן בתאי מגורים, בחדרי אמבטיות ובכל מקום שרק ניתן להעלות על הדעת כולל בשקים על הסיפון. זה היה פחם רך כך שניתן היה להבחין בצי ממרחק של מיילים רבים מעבר לאופק בשל ענני העשן. מסע למזרח הרחוק נחשב למשימה מורכבת יותר לספינות פחם לעומת ספינות המפרש בשל התלות בתקלות מנוע בלתי צפויות ואספקת דלק. הצי ניסה לתרגל מס' תמרונים ובאחד מהם מפקד המשחתות שיגר אות להסתדר בשורה עורפית. הוא כתב לאחר מכן עד כמה הוא היה נפעם מהעובדה שכל ספינותיו במקום לתפוס מקום בשורה הפליגו במלוא הקיטור לכיוונים שונים. "הייתה לי בעיה לאסוף אותם מחדש" כתב. הוא מצא כי היה לו ספר סימנים מיושן בעוד להם היו ספרים חדשים כאשר הסימן שהוא שלח להם משמעותו "חפשו את החוף". הוא ראה את הצד המצחיק בתקלה והתעלם מכך שמקרה כזה עלול להתרחש בקרב.

במדגסקר הם הצטוו להמתין לתגבורת. רוזסטבנסקי לא היה מעוניין בתגבורת כי חשש מאבדן אוניות נוספות שהיו מיושנות ומוזנחות מכדי להפליג עמו אולם הוא המתין להם חודשיים. עבור האיכרים שלא חלמו מעולם לצאת מהמישורים הקרים של רוסיה נראה האי כמו גן עדן, עובדה שגרמה לקריסת המשמעת. התחולל מרד והאדמירל נאלץ להשתמש בכוח על מנת לדכא אותו. לאחר מכן בהשפעת החום הצי נכנס למצב של אפטיה.

במרץ, התגבורת לא הגיע והצי יצא לדרך וחצה את האוקיינוס ההודי. כולם כולל היפנים ראו אותו חוצה את מיצרי סינגפור, שם הקונסול הרוסי הגיע בספינה והביא עמו עוד בשורות רעות מפורט ארתור – 20,000 רוסים הרוגים וכ-40,000 שבויים. הוא חזר על הפקודה להמתין לתגבורת כך שהצי שט במעגלים בים סין הדרומי עד שהאוניות נוספות הגיעו וחברו לצי. אפילו האדמירל עצמו היה במצב של דיכאון עמוק לאחר 6 חדשים בים. על מנת להגיע לוולדיווסטוק עמדו לרשותם מספר נתיבים אולם הם בחרו בקצר שבהם, דרך המיצרים שבין קוריאה ויפן. באמצע המיצרים הללו נמצא האי צושימה. רוז'סטבנסקי בחר לעבור במצר צושימה בחסות הראות הלקויה. לאחר מסע בן 33,000 קילומטר הם היו במרחק של כ-1000 קילומטר מסיום מסעם.

השייטת השלישית של צי האוקיינוס השקט, אף היא הורכבה מאוניות הצי הבלטי. רוז'סטבינסקי שחשש שהאוניות האלה מיושנות מדי למלחמה בחר להשאירן במעגן הבית, אך האדמירליות שוכנעה שיהיה להם שימוש טוב בקרב. השייטת הורכבה מ-5 אוניות מערכה, 4 סיירות.

למפקד השייטת מונה ניקולאי נבוגטוב והיא יצאה לדרכה בפברואר 1905. השייטת השלישית שאוניותיה היו קטנות יותר מאוניות השייטת השנייה, שנאלצה להקיף את כף התקווה הטובה, עשתה קיצור דרך תעלת סואץ והדביקה את השייטת השנייה במימי הודו-סין ב-8 במאי 1905 (25 באפריל לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל ברוסיה בזמנו).

עד כמה שהם ידעו לא הבחינו בהם מאז סינגפור ובעת שהתחילו בחציית המיצרים מזג האוויר היה כל כך ערפילי עד שהם לא הצליחו לראות את כל הצי שלהם. רוז'סטבנסקי חילק את טור אוניות המלחמה לשניים, בטור המזרחי שהיה קרוב יותר לאי צושימה היו כל שבע אוניות הקרב העיקריות בנוסף לסיירת אחת. בטור השני שהפליג בנתיב מקביל היו כל שאר הספינות מובלות על ידי אוניות הקרב המיושנות כאשר בראש הטור עמד ניקולאי נבוגטוב. אולם אדמירל הצי היפני – טוגו – ניחש מה יהיה המסלול בו יבחרו. הוא מיקם את הצי שלו בקצה קוריאה הדרומית והסיירות שלו פטרלו במייצרים. ב-26 במאי הבחינה הסיירת היפנית שינאנו באוניות הרוסיות וביקשה שישלחו לשם תגבורת אשר לא איחרה להגיע. בבוקר למחרת ב-27 במאי החל קרב צושימה.

• 
  אונית הקרב אורל
• 
  אונית הקרב נברין
• 
  אוניית הקרב הקיסר אלכסנדר ה-III
• 
  המשחתת הרוסית ריידבי

מדיה וקבצים בנושא מסע הצי הבלטי בוויקישיתוף