מעברי האלפים

מעברי האלפים הוא כינוי כולל לנקודות ציון בשרשרת הרי האלפים שבהן נוצרו עמקים וגאיות שמחברים בין אזורים מישוריים יחסית, ומאפשרים מעבר וחצייה של שרשרת ההרים.

הטופוגרפיה האלפינית מקשה על חצייתה בעיקר בחלק המזרחי שלה, הבנוי משלוש שרשרות מקבילות של רכסים בציר מזרח-מערב, עובדה המחייבת גילוי של מעבר ראשי החוצה את שלושתן, או שלושה מעברי ביניים על מנת לקיים תנועה בציר מדרום לצפון. הבעיתיות בחציית החלק המרכזי של האלפים נובע מן הגובה הגבוה יחסית של ההרים באזור זה. החלק המערבי הוא הקל ביותר יחסית, לחצייה של הרכס האלפיני.

התושבים המקומיים היו הראשונים לאתר, להכיר ולהשתמש לצרכיהם במעברי ההרים של השרשרת האלפינית. מעברי האלפים נחשפו לעולם החיצון לראשונה עם תנועת הצבאות הרומיים מאיטליה של ימינו, ולכיוון צפון למסעות הכיבוש שלהם ביבשת אירופה. מרגע שגילו הרומים את מעברי ההרים העיקריים הנוחים, החלו לעשות בהם שימוש אינטנסיבי וחדלו מלחפש נתיבים נוספים אחרים בשרשרת ההרים.

מעברי ההרים העיקריים בהם עשו הרומאים שימוש מוכרים כיום כ: מעבר מדלנה, מעבר מונז'נבר, מעבר סן ברנאר הקטן, ומעבר סן ברנאר הגדול בגבול איטליה-צרפת שהיה המעבר החשוב והשימושי ביותר מכולם, מכיוון ששימש כדרך מעבר ראשית לפרובינציות גאליה ובלגיקה, וכדרך הקצרה ביותר לפרובינציה בריטניה. בנוסף למעברים אלה נעשה שימוש גם במעבר שפולגן ומעבר ספטימר בגבול איטליה –שווייץ, מעבר רשן ומעבר ברנר בגבול איטליה–אוסטריה.

לרומים הייתה גישה מועטה למעבר בחלק המרכזי של הרי האלפים, והשפעתם באזור זה התפשטה רק בימי הביניים המוקדמים, עם הגילוי של מעבר סימפלון, מעבר סנקט גוטהרד, ומעבר סן ברנרדינו. במאה ה-13 התגלו והחל השימוש במספר מעברי הרים נוספים, אשר היו נוחים לחצייה בעיקר בחלקים המערבי והמרכזי של הרכס האלפיני.

במשך השנים פותחו והורחבו הדרכים במעברי ההרים האלפינים ואיפשרו תנועה גם לכרכרות. תנופת הפיתוח העיקרית של מעברי ההרים התנהלה לאחר כיבושי נפוליון על מנת לאפשר תנועת כוחות צבא ואספקה יעילה לכוחותיו ברחבי אירופה. בשלב מאוחר יותר התאפשרה תנועה מודרנית גם לכלי רכב ממונעים.

להלן רשימת 10 מעברי האלפים הגבוהים ביותר, מתוך 76 מעברים קיימים:

תמונה פנורמית של מעבר סימפלון