מרדכי וינגרטן

הרב אברהם מרדכי וינגרטן (1896 – 26 בינואר 1964)^[1]‏ היה נשיא ועד היישוב היהודי בעיר העתיקה של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הוא היה תושב העיר העתיקה והמוח'תאר הרשמי של הרובע היהודי בין השנים 1935–1948.

וינגרטן נולד בירושלים. משפחתו עברה להתגורר בעיר העתיקה בשנת 1813.^{[דרוש מקור][2]} היא התגוררה בחצר בית הכנסת אור החיים, בדרך לרובע הארמני, במשך 5 דורות.^[3] בשונה מרוב בתי הרובע היהודי, שהיו בבעלות ערבים, חצר משפחת וינגרטן הייתה בין החצרות המעטות ברובע היהודי שהיו בבעלות יהודים.^[4]

בשנת 1912 נישא וינגרטן לאסתר טויבה רוזנטל (1973-1898),^[5] גם היא ילידת ירושלים. משפחתה, מצאצאי משפחת שלמה פ"ח (פיתוחי חותם). אסתר הייתה בתם של רבקה ור' משה רוזנטל (1855), בנם של בריינה ור' יצחק פ"ח רוזנטל (1886-1803), בנם של בת-שבע ור' שלמה פ"ח רוזנטל (1841-1784), בנם של פרידה ור' ישראל פ"ח רוזנטל (1845-1765). בשנת 1810 עלה ישראל פ"ח (פיתוחי חותם) עם משפחתו מווילנה לארץ ישראל והתגורר בצפת. בסביבות 1812 עברה המשפחה לירושלים, הם היו האשכנזים הראשונים להתיישב ברובע היהודי.^[6]

למרדכי ואסתר היו 5 בנות: רבקה (2013-1923),^[7] יהודית (2008-1924),^[8] מאשה (1926 -2022^[9]), רחל (1936) וכרם-יה (1938).^[10][11] בנותיו של וינגרטן למדו בעיר החדשה. רבקה סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית ועבדה במשרד ממשלתי, יהודית עבדה כמזכירתו במשרדו ברחוב בן-יהודה, ומאשה הייתה אחות מוסמכת וניהלה את המרפאה שאביה הקים ברובע. בימי מלחמת השחרור, אמר וינגרטן לאיש הש"י שאול תובל: "אלוהים חנן אותי בחמש בנות ואף לא בבן זכר אחד. הבן היחיד שלי הוא העיר העתיקה, ואין דבר בחיי זולתו".^[1]

מרדכי וינגרטן דיבר 6 שפות: עברית, יידיש, אנגלית, ערבית, צרפתית וארמנית.^[1] בשנת 1935 נבחר ליושב ראש "ועד העיר העתיקה" שברובע היהודי.^[3] כ"מוכתר" הרובע היהודי, וינגרטן שימש כאיש הקשר של הבריטים עם התושבים היהודים והיה אחראי על חלוקת התקציב של הסוכנות היהודית, שבשנת 1948 הסתכמה ב-5,000 לירות שטרלינג לחודש. הוא החזיק משרד בעיר החדשה, בבית-סנסור ברחוב בן יהודה, ועבד בצמוד לסוכנות היהודית וההגנה. וינגרטן ייסד את המרפאה ברובע, דאג לגמילות-חסדים לעניים ואסף תרומות למענם ולמען מוסדות הציבור, בארץ-ישראל ובחו"ל. אשתו אסתר ניהלה בית-תמחוי. בתו מאשה העניקה טיפול ותרופות חינם לעניים במרפאה שאביה הקים.^[1]

וינגרטן סיפק התחייבויות כתובות לשלטונות הבריטיים שמפקד ההגנה בעיר העתיקה, אברהם הלפרין, היה אח (רפואי) ובכך אפשר לו לקבל את תפקידו ברובע היהודי. במספר מקרים, נעשה שימוש בבתו של וינגרטן, יהודית, להברחת כלי נשק אל תוך הרובע היהודי, שחלקם אוחסנו בבית המשפחה. עם התדרדרות המצב בסוף שנת 1947, תמך וינגרטן בשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים והתנגד לנוכחות ההגנה בעיר העתיקה.

בתחילת ינואר 1948 ביקר ברובע איש-קשר של ההגנה עם הבריטים, קולין גלקמן (גילון). בדו"ח שלו מוגדר וינגרטן כ"אבי הרובע". הוא מדווח שיחסיהם האישיים היו מצוינים ושוינגרטן סייע לו בקשריו עם הצבא הבריטי. הוא גם מביע את הערכתו ל"מרצו, אומץ ליבו ופעולתו למען הציבור", אך מצד שני מבקר את אופי מנהיגותו: "וינגרטן הוא דיקטטור ושולט ברובע ביד ברזל". אברהם לאלו, מעסקני העדה הספרדית בירושלים, ביקר גם הוא ברובע ובפברואר דיווח לדוד בן-גוריון: "וינגרטן...הכריז על עצמו כראש הקהילה. יהודי בר-אוריין, בעל צורה. נבון, סרסור-מגרשים ונהנה מחוסר ביקורת ציבורית על כספים". בעסקי הקרקעות צבר וינגרטן נכסים רבים, אך לאחר מלחמת העצמאות כולם נשארו בשטח הערבי.^[1] יחסיו עם הסוכנות היהודית התמוטטו בפברואר 1948, כאשר ההגנה לקחה את השליטה על חלוקת המזון ברובע היהודי. כמה שבועות לאחר מכן, עלתה טענה כי וינגרטן היה מעורב במעצרו על ידי הבריטים של אברהם הלפרין, שהוחזר לעיר החדשה, אך לא נמצאה עדות לכך.

ב-13 במאי 1948, כאשר עזב הצבא הבריטי את ירושלים, מייג'ור מגדוד הסאפוק (Suffolk Regiment) הגיש לווינגרטן את המפתח לשער ציון.^[12] וינגרטן ברך "שהחיינו" ואמר לקצין הבריטי: "אני מקבל את המפתח הזה בשם עמי".^[13] עם יציאת החיילים, כוחות ההגנה החלו לתפוס חלקים מהרובע הארמני.

על פי העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון, עד חצות באותו הלילה השתלטו היהודים על מחצית הרובע. מתוך פחד מהתקפת-נקם ערבית נגד הארמנים כמשתפי פעולה עם היהודים, שלח הפטריארך הארמני, גורג ה-2 ישראליאן, שני כמרים אל הצד היהודי, שיפצירו בהם לעזוב את הרובע מיד, אחרת לא יוכל למנוע התקפה ארמנית עליהם. הכמרים חמקו מעיני הערבים דרך המחסומים ולוו על ידי אנשי "ההגנה" לביתו של וינגרטן. אולם וינגרטן סירב והכמרים קיבלו את הרושם כי היהודים מתכוונים עד הבוקר להשתלט על כל עמדות המפתח. הפטריארך שלח אותם שוב אל וינגרטן והורה להם להביא אותו איתם, שאם לא כן, יורה על אנשיו להתקיף מיד. בינתיים, פתח הפטריארך במלחמה פסיכולוגית והורה לעוזריו לאסוף כמה עשרות צעירים ארמנים חסונים וחמושים ולהעמידם בסמטאות שבהם צריך היה וינגרטן לעבור. וינגרטן הגיע לחדרו של הפטריארך והשניים, שהיו ידידים אישיים, הסתגרו ללילה שלם של ויכוחים ודיונים. בסוף הפגישה, חזר וינגרטן אל הרובע היהודי, כינס את אנשי הוועד והמפקדים ועדכן אותם על שיחתו עם הפטריארך.^[14] וינגרטן התעקש שההגנה תיסוג, בתנאי שהארמנים ימנעו מנכסיהם לשמש להתקפות על הרובע היהודי. בבוקר ה-14 במאי - יום צאת הבריטים מהארץ - נסוגו היהודים מהרובע הארמני. למחרת הצליחו הערבים להיכנס בכח הזרוע לרובע הארמני ולתפוס את עמדת הצלב השולטת על הרובע היהודי.

ביום שישי ה-28 במאי, כאשר הרובע היהודי מנותק לחלוטין, וינגרטן ונציג ההגנה נפגשו עם עבדאללה א-תל, המפקד המקומי של הלגיון הערבי, לדון על תנאי כניעה. בתו של וינגרטן, יהודית, דאגה לביטחונו ועמדה על כך שתהיה חברה במשלחת. ג'ון רוי קרלסון היה נוכח במעמד ותיאר בספרו את וינגרטן ובתו:

"הוא היה בעל קומה בינונית, הרכיב משקפיים על עיניו התכולות, ובפניו הרציניים, זקנו הפרופסורי ומגבעת-הלבד האירופית התבלט על רקע הכפיות הססגוניות. דמה האיש למורה טרוד של בית ספר עממי, ולא היה שום דבר באישיותו שיעיד על גבורה מיוחדת ... גם אחות היתה אתם, נערה דקת-גו, חוורת, עייפה, לבושה חלוק מגואל בדם."^[15]

על פי תנאי הכניעה, כל הגברים היכולים לשאת נשק, היו צריכים להיעשות שבויי מלחמה. וינגרטן הצליח להציל בין 50 ל-60 גברים (ובהם חתנו) והתעקש ללוות את 340 שבויי המלחמה לעבר הירדן. על פי ספרו של דב יוסף על המצור על ירושלים, וינגרטן התחנן להישאר עם השבויים וחשש לחזור לעיר החדשה. גם אסתר ובנותיה, יהודית, מאשה, רחל וכרמיה, נלקחו בשבי הלגיון.^[10] מספרם הכולל של היהודים שנהרגו בקרב על הרובע היהודי היה 39 לוחמים ו-30 תושבים.

עם שובו לעיר החדשה ב-7 ביוני, הוא הושם במעצר בית. למרות זאת, ב-9 ביולי, הוא נבחר להיפגש עם עבדאללה א-תל, שכעת היה מפקד הצבא הירדני בעיר העתיקה, לדון בשחרורם של השבויים מהרובע היהודי, קבורת הגופות שנותרו ברובע, והצלתם של כל ספרי התורה ששרדו. ב-17 באוגוסט הוא הופיע בפני ועדה שחקרה את האירועים בעיר העתיקה. עדותו הייתה ביקורתית כלפי פעולות ההגנה, ותיארה מבוכה כללית במהלך שבוע הלחימה האחרון, ללא ניסיון צבאי לשמור על קשר עם האזרחים. על פי דב יוסף, שבויים שחזרו תיארו את וינגרטן כ"יומרני, תאב-כוח ובקשר קרוב באופן מחשיד עם הבריטים".

עד מותו, חי וינגרטן בהתאם לחוקי האבלות - סימן אישי של צער על אובדן הרובע אותו ניהל במשך הרבה שנים. על מכתביו נהג לחתום: "מרדכי ויינגרטן - גלות רחביה". וינגרטן נפטר ב-1964, בגיל 68, ולא הספיק לראות את איחודה של ירושלים והחזרה לרובע היהודי.^[7] לאחר מלחמת ששת הימים, חזרה משפחת וינגרטן לביתה ברובע היהודי והקימה את מוזיאון חצר היישוב הישן.^[4]

מדיה וקבצים בנושא מרדכי וינגרטן בוויקישיתוף