מרד המחתרות היהודיות בקרקוב

מרד המחתרות היהודיות בקרקוב

שער הכניסה לגטו קרקוב, בסביבות 1941. בראש השער מתנוססות המילים "יידישער ווינבאצירק", שפירושן ביידיש "רובע מגורים יהודי" (שכן השלטונות הגרמניים נמנעו מלקרוא למקום "גטו"). באמצע השער ניצב מגן דוד. בצדה הימני של התמונה ניתן לראות חלק קטן מבניין סיפ"ו (משטרת הביטחון) והאס-דה, המפקדה הראשית של משטרת הגנרלגוברנמן
מערכה: התנגדות יהודית בשואה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
מקום	גטו קרקוב, קרקוב, גנרלגוברנמן
הצדדים הלוחמים גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גסטפו אס דה ואפן אס אס ורמאכט פולין משטרה מקומית המחתרות "החלוץ הלוחם" ו"איסקרא"

מרד המחתרות היהודיות בקרקוב התחולל בתקופת מלחמת העולם השנייה בין מאי 1942 לפברואר 1943, שבה פעלו בקרקוב מחתרות של אנשי תנועות נוער ציוניות נגד הכוחות הגרמניים אשר שלטו בפולין ונגד מלשינים שפעלו בקרב הקהילה היהודית. המחתרות החלו את דרכן בפעולות התנגדות שוליות עד שהתארגנו, התאחדו ועברו לפעולות משמעותיות שעוררו את הגרמנים לפעול נגדן. בפעילות זו נתפסו והוצאו להורג רוב אנשי המחתרות והמרד דוכא, אבל רוח המרד לא דוכאה והיא עודדה התקוממות היהודים בערים אחרות.

לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בקרקוב מספר תנועות נוער ציוניות: עקיבא, השומר הדתי, הסתדרות הנוער החלוצי (כונתה גם "עקיבא ב")^[1], דרור, השומר הצעיר ועוד. התנועות האלו פעלו להכשיר בני נוער לקראת עלייה לארץ ישראל הן מבחינה רעיונית והן מבחינת ידע מקצועי חקלאי ותעשייתי (בעזרת חוות הכשרה כמו החווה בגיבלטוב שבשולי העיר). עד פרוץ המלחמה נשלחו אלפי בוגרי התנועות ארצה והיוו נדבך חשוב בביסוס ההתיישבות היהודית בישראל. כמו כן, פעלה בעיר תנועת הבונד היהודית סוציאליסטית, שלא הייתה ציונית והפעילה גם תנועת נוער וצעירים, ובני נוער יהודים אחרים היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הפולנית.

התנועה המרכזית בקרקוב באותה תקופה הייתה תנועת הנוער עקיבא^[2]. עם פרוץ המלחמה חזר דולק (אהרון) ליבסקינד מוורשה וקיבל את הנהגת התנועה בעיר, כשלצידו פועלת אשתו רבקה והזוג גוסטה דוידזון-דרנגר ושמשון (שימק) דרנגר.

עם פתיחת מלחמת העולם השנייה פלשו הגרמנים לפולין וכבשו את קרקוב ב-6 בספטמבר 1939. לאחר הכיבוש נכללה העיר תחת הגנרלגוברנמן והנס פרנק מונה למושל העיר ופתח בסדרה של צעדים שנועדו לסלק את היהודים מהעיר:

• מאי 1940: גירוש כ-43,000 מיהודי העיר לכפרי האזור.
• מארס 1941: הקמת גטו קרקוב בו רוכזו כ-20,000 יהודים ושאר יהודי העיר גורשו.
• מאי עד יוני 1942: "אקציית יוני" שבמהלכה נשלחו כ-6,000 יהודים לבלז'ץ.
• אוקטובר 1942: "אקציית אוקטובר" שבמהלכה נשלחו עוד כ-7,000 יהודים לבלז'ץ ולאושוויץ וכ-600 נרצחו בעיר עצמה.
• דצמבר 1942: צמצום הגטו.
• מרץ 1943: חיסול הגטו. משלוח שארית היהודים למחנות ההשמדה פלאשוב ולאושוויץ.

עם כניסת הגרמנים לקרקוב נאסרו פעילים רבים בקהילה היהודית ובכללם חלק ממנהיגי תנועות הנוער הציוניות כשהשאר ירד למחתרת "עד יעבור זעם". בין הנאסרים היו בני הזוג דרנגר (שוחררו לאחר תקופה בכלא בעזרת שוחד) ואילו דולק ליבסקינד, מנהיג תנועת עקיבא, הסתתר. בתקופה זו (1939–1942) שאפו ראשי הארגונים להמשיך ביישום מטרות התנועה, דהיינו הכשרת צעירים יהודיים לקראת עלייה לישראל. ליבסקינד, שהיה פעיל בארגון הסעד היהודי "העזרה העצמית היהודית" ג'.ס.ס.(Zydowska Samopomoc Spoleczna), מונה לאחראי על הפועלים היהודים ועל החוות החקלאיות הצליח ובדצמבר 1940 השיג אישור מהגרמנים להקמת והפעלת חווה חקלאית בקופאליני שבשולי העיר ולהעסיק שם צעירים יהודיים.

אף על פי שבתחילת תקופת הכיבוש שאפו התנועות להמשיך ביישום מטרותיהן, הן לא יכלו להתעלם מהקורה סביבם בעיר ומהשמועות שהגיעו מערים אחרות, ולכן החלו דיונים על שינוי מטרות התנועות לכיוון של מאבק מזוין נגד הכובש. מנהיגי התנועות שהיו פעילים בשינוי היו גולה מירה, שהייתה בקשר עם ארגונים אחרים ונחשפה לחדשות ומאניק אייזנשטיין, שברח מהמשלוח לבלז'ץ ודיווח כי אין זה מחנה עבודה כפי שסברו, אלא מחנה השמדה. הלבטים נמשכו עד יוני 1942, אז חוו בני הנוער את "אקציית יוני" שבמהלכה גורשו לבלז'ץ כ-6,000 יהודים. אקציה זו שכנעה את המתלבטים שדרך המאבק המזוין היא הדרך היחידה שנותרה להם.

הצעירים החזקים שבכוחם לשנות עולמות, אשר זה שנים היו מקימים יום-יום היכל אמונה ביושר האדם – חייבים עתה להכתיר את חייהם בשפיכות דמים

— גוסטה דוידזון-דרנגר 1942

.

אך עדיין היו כאלו שהיססו:

אינני יודע אם יש לנו הזכות לסחוב אחרינו את הנערים האלה. הם הרי ילדים. אולי ישחק מזלם ויישארו בחיים

— המחנך לוטק רוטבלט 1942

.

עם קבלת ההחלטה על המאבק המזוין החלה ההתארגנות של המחתרת. בשלב הראשון פעלו בקרקוב 2 מחתרות:

• החלוץ הלוחם – הוקמה ב-20 באוגוסט 1942 בחוות קופאליני, והיו שותפים בה רוב תנועות הנוער הציוניות שפעלו בקרקוב (שמה המלא היה "הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי" Organizacja Bojowa Zydowskiej Mlodziezy Chalucowej). ראשי תנועת "עקיבא" הנהיגו את המחתרת.
• איסקרא (הניצוץ) – הוקמה במאי 1942 והתבססה בעיקר על חברי "השומר הצעיר" וכללה גם את חברי הפ.פ.ר. בגטו וסוציאליסטים אחרים^[3] (בשמה המלא "הקבוצה היהודית הלוחמת מהגטו"). הסיבה להקמת ארגון נפרד נבעה מהאידאולוגיה השמאלית של שתי התנועות. השומר הצעיר הייתה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית-קומוניסטית בעירוב אידאולוגיה ציונית, ואילו חברי הפ.פ.ר ואחרים לא היו ציונים כלל. ארגון זה אף הוציא עיתון בשם "קול הדמוקרטיה" Glos Demokracji. מחתרת זו נתמכה על ידי הארמייה לודובה (הזרוע הצבאית של ה-PPR).

הצעדים הראשונים לארגון המחתרת ולמעבר לפעילות מזוינת נעשו בחווה בקופאליני. עם סגירת החווה עזבו אנשי "החלוץ הלוחם" את המקום, חזרו לגטו וחלקם התיישב בדירה ברחוב יוזפינסקה 13^[4] שם ייסדו קומונה שכונתה "הקיבוץ העירוני". מפקדת "החלוץ הלוחם" מוקמה בדירתם של רבקה ודולק ליבסקינד ברחוב לימנובסקי 9 ובהמשך עבר לדירה ברחוב ז'ולאבסקי 5.

ביסוד הקמת המחתרות עמדו מספר עקרונות:

• שמירת עצמאותו של הארגון
• הסתרת הזהות היהודית – מתוך רצון לצמצם פעולות ענישה נגד הקהילה היהודית
• הקפדה על חשאיות מוחלטת – מחשש גילוי על ידי הגרמנים והפולנים אך גם למניעת הלשנה מבית
• אי פרסום שם הארגון ברבים
• הוצאת ביטאון של תנועת המחתרת.

היה זה לנו מבחן חמור, העלמת יהדותנו, שלמענה היינו מוכנים להקריב הכל, הייתה לנו חוויה קשה. הלוא ביקשנו להציל את כבודו של העם האובד

— שמשון (שימק) דרנגר - גיליון מס' 30 של "החלוץ הלוחם" – אוג' 1943

.

מחתרת "החלוץ הלוחם" מנתה כ-100 חברים והארגון המחתרתי נבנה באופן ממודר. בראשו עמדו 4 אנשים:

• אהרון (דולק) ליבסקינד (תנועת "עקיבא") – המפקד.
• אברהם (לאבאן) לייבוביץ (תנועת "דרור") – גזבר ובהמשך קצין מבצעים.
• שמשון (שימק) דרנגר (תנועת "עקיבא") - מנהל "המשרד הטכני" (הכנת תעודות מזויפות) ועורך הביטאון המחתרתי. בעלה של גוסטה דוידזון-דרנגר
• מלאכי (מאניק) אייזנשטיין (תנועת "הסתדרות הנוער החלוצי")^[5]

על מנת להקטין את הסיכון לחשיפה, חולקו שאר החברים בארגון לחוליות עצמאיות, כשבכל חוליה מספר בעלי תפקידים וכל חוליה פועלת בצורה עצמאית, כשרק ראש החוליה מקשר אותה לשאר הארגון.

מחתרת "איסקרא" מנתה בתחילה כ-25 חברים כשבראשה עמדו 5 חברים:

• צבי (השק) באומינגר (תנועת השומר הצעיר) – מפקד הארגון.
• שלמה (סלק) שיין – אחראי על השגת כספים, אפסנאות וזיוף ניירות.
• גולה מירה (תנועת השומר הצעיר) – אחראית על הקשר עם המחתרת הקומוניסטית הפולנית (הפ.פ.ר) וכן פרסומים.
• ליבק הפנר (הצופה) - קשר המפקדה.
• אדק ליפשיץ (תנועת השומר הצעיר).

עם תחילת הפעילות גדלה המחתרת ל-40 איש עם הצטרפות חברים נוספים, וגם היא הייתה מאורגנת בצורה ממודרת.

שתי המחתרות הוכפפו לארגון היהודי הלוחם, שהוקם בוורשה ב-28 ביולי 1942 כארגון גג לכל קבוצות המחתרת היהודיות בפולין, אולם שמרו על עצמאות גבוהה בהחלטות האופרטיביות.

משהוקם הארגון, החלה פעילות מעשית להפיכתו לכוח לוחם על ידי ציוד האנשים בנשק ואימונם. השגת הנשק נעשתה על ידי רכישתו (בדרך כלל מהמחתרת הקומוניסטית הפולנית הפ.פ.ר), על ידי גנבה ממחסני הצבא הגרמני או על ידי התנפלות על חיילים גרמנים שהלכו בעיר בגפם ולקיחת נשקם. על מנת לאפשר יציאת חברי מחתרת מהגטו, פעלה בארגון קבוצה שהכינה ניירות מזויפים. בעזרת ניירות אלו יכלו חברי הארגון לנוע בעיר, לרכוש ציוד ונשק וכן להעביר ולקבל מידע מגורמים מחוץ לעיר^[6].

לאחר שאנשי מחתרת "החלוץ הלוחם" צברו נשק וידע, הוחלט להיעזר במחתרת הפ.פ.ר על מנת ליצור קשר ושיתוף פעולה עם חברי הארמייה לודובה וקבוצות פרטיזנים ביערות המקיפים את העיר ולפעול איתם. נערכו 2 ניסיונות כאלו (חוליה שנשלחה ב-20 ביוני 1942 ו-2 חוליות שנשלחו באוקטובר 1942) אך ניסיונות אלו נכשלו מהסיבות הבאות:

• התברר שבניגוד להבטחות, למחתרת הפ.פ.ר. אין כוחות ממשיים ביערות שיכולים לתמוך.
• אי הצלחה לפעול ביער בצורה עצמאית בגלל עוינות הכפריים שגרו בשולי היערות.
• ההתמודדות ביער מול החורף הקשה.

5 חברים מתוך החוליות שנשלחו באוקטובר מצאו ביער את מותם^[7]. כל אלו הביאו את הנהגת "החלוץ הלוחם" להחלטה פעול בצורה עצמאית ובתוך העיר עצמה.

ההחלטה של "החלוץ הלוחם" להעביר את הפעילות לרחובות העיר, הצריכה את ראשי הארגון להחליט האם לפעול רק בתחום הגטו או בכל רחבי העיר. עמדו בפניהם שיקולים לכאן ולכאן, ובסופו של דבר הוחלט לפעול נגד הגרמנים בחלק הארי של העיר ונגד מלשינים בתחומי הגטו. החלטה זו סתרה את המלצת אי"ל לפעול בתחומי הגטו, אולם מבנה גטו קרקוב וגודלו לא איפשרו פעילות חופשית בתחומו (כמו בגטו ורשה). כמו כן, סבלו אנשי המחתרות מחוסר אהדה של חלק מיהודי הגטו^[8] ומפעילות נגדית של המשטרה היהודית בגטו.

לאור ההחלטה, נטש "החלוץ הלוחם" את הדירות בגטו (למעט דירת "הקיבוץ העירוני" ברחוב יוזפינסקה 13) ואנשיו התיישבו בדירות בחלק הארי של העיר (ברחוב ויילופולה 26, ברחוב ז'ולאבסקי 5 שם מוקמה המפקדה, ברחוב סקבינסקה 8–10, היכן שהיה לפני כן בית חולים יהודי, המלבנה במחנה לעבודות כפייה בלגיבניקי ועוד). גם הקיבוץ העירוני, ברחוב יוזפינסקה 13, פוזר ב-25 בנובמבר 1942 וזאת מחשש מלשינים ידווחו לגרמנים עליו. באותו יום נערכה במקום "הסעודה האחרונה" בה הוכרז על סגירת המקום.

תהליך היציאה מהגטו של "החלוץ הלוחם" תאם לקו הפעולה בה נקט ארגון "איסקרא", שמלכתחילה פעל בשטח הארי, וקירב את שני הארגונים.

החל מחודש ספטמבר 1942 החלה פעילות מחתרתית בקנה מידה משמעותי ברחבי העיר. פעילות זו כללה:

• פירוק המסילה בקו קרקוב-בוחניה, שגרם לירידת הרכבת מהפסים.
• גנבת בגדים וציוד ממפעלים שהפעילו הגרמנים.
• הריגת חיילים, אנשי גסטפו וסייענים.
• שריפת מחנות גרמניים.
• הריגת קצין נאצי רם דרג.

הפעולה האחרונה שבהן (הריגת הקצין) גרמה לגרמנים להתחיל לפעול כנגד המחתרות, ובשלב ראשון נשלח היודנראט לדירה ביוזפינסקה 13, שם נלכדו דולק ורבקה ליבסקינד אך דולק הצליח, בעזרת איום אקדחו, לשחרר את עצמו ואת אשתו. אולם מקרה זה הבהיר לראשי המחתרת שהגטו מסוכן מדי בשבילם. הדירה ננטשה וכל הפעילות עברה אל מחוץ לגטו.

במקביל לפעילותו של "החלוץ הלוחם" ברחבי העיר, פעלה בעיר גם מחתרת "איסקרא" אולם באוקטובר הורה ארגון הפ.פ.ר. למחתרת להפסיק כל פעילות מחשש לתגובה גרמנית קשה בטרם היה הארגון מוכן.

באוקטובר 1942 חווה הגטו אקציה נוספת, שבמהלכה נשלחו כ-7,000 יהודים למחנות בלז'ץ ואושוויץ ועוד כ-1,000 נרצחו בתחומי העיר. אקציה זו השרתה את התחושה בקרב אנשי המחתרת, שכל הפעולות שבוצעו עד אז אינן משפיעות ושיש לעלות מדרגה בעוצמת פעולות ההתנגדות. סוג פעילות זו דרש היקף כח אדם משמעותי יותר.

כשלב ראשון החליטו שני הארגונים לאחד כוחות ולהקים מפקדה משותפת לתיאום הפעילות המאוחדת. מפקדה זו כללה את אהרון דולק ליבסקינד, אברהם (לאבאן) לייבוביץ, ואת שמשון (שימק) דרנגר מטעם "החלוץ הלוחם", ואת צבי (השק) באומינגר, בנק (יעקב) הלברייך וגולה מירה – מטעם "איסקרא". על אף הצורך המבצעי והדרישה מאנשי המחתרות, האיחוד היה חלקי מאחר ששני הארגונים לא הסכימו לוותר כליל על הקו האידאולוגי שלהם.

רק לצורך פעולה זו קם השיתוף, כשהמשימות מחולקות בינינו

— שלמה (סלק) שיין (מחתרת "איסקרא") 1942

.

אחת סיבות להפרדה בין 2 המחתרות הייתה רמת המחתרתיות. בעוד ש"איסקרא" התנהלה כמו מחתרת אמיתית ובמידור גבוה, התנהל "החלוץ הלוחם" כמו תנועת נוער וכמעט ללא מידור.

לאחר איחוד הכוחות, החל שלב תכנון הפעולה הגדולה שיועדה לצאת לפועל ב-22 בדצמבר 1942. מועד זה נבחר מאחר שהיה סמוך לערב חג המולד ולכן הייתה צפויה הרפיה בערנות של כוחות הביטחון, וכמו כן הוערך שחיילים רבים ימלאו את העיר דבר שמגדיל את סיכויי הפגיעה. התוכנית כללה מספר רב של פעולות חבלה ברחבי העיר. על מנת למנוע נקמת הגרמנים ביהודים שנותרו בגטו, הוחלט על ידי הנהגת המחתרת ליצור אצל הגרמנים את הרושם שמדובר במרד פולני על ידי הנפת דגלי פולין על מבנים מרכזיים בעיר, הנחת זרים על קברו של החייל האלמוני ושל אדם מיצקביץ, הדבקת כרוזים ועוד.

לאחר קביעת המטרות חולקו המשימות לאנשים והם נשלחו לדירות המסתור המתאימות, ובשעה היעודה פעלה כל חוליה על פי המטרות שהוגדרו לה:

• התקפה על קפה "ציגנריה" ברחוב שפיטלנה 38 שהיה מקום מפגש פופולרי על חיילים וקצינים. מפקד הפעולה היה אידק ליבר. הפעולה המוצלחת והאפקטיבית ביותר בה נהרגו ונפצעו מספר רב של גרמנים^[9]. עקב הצלחתה הפכה לשם של כלל הפעולות באותו יום.
• התקפה על קפה "אספלנדה" - מפקד הפעולה היה מנחם ביגלמן שהיה חדש בעיר. ההערכה היא שהרימון שנזרק לכוון בית הקפה לא התפוצץ. ביגלמן, שלא הכיר את העיר, לא הצליח לחזור למחסה ונאסר, בסופו של דבר, על ידי הגרמנים.
• התקפה על קפה "ביזנץ".
• פגיעה במועדון הקצינים "זקופאנה".
• פגיעה בחיילים גרמנים בזמן צאתם מבית הקולנוע "סקאלה". גם פעולה זו לא צלחה מאחר שהסרט התארך והמחתרת חששה שלא תצליח לחזור למסתור.
• הצתת תחנת סירות של הצבא הגרמני על הוויסלה.
• שריפת מחנות ומוסכים של הצבא הגרמני.

מרכיבים חשובים במטרות היציאה לפעולה זו היו הרצון להוריד לגרמנים את הביטחון העצמי ולנקום:

...להראות לגרמנים שקרקוב, מקום מושבו של פרנק, המושל הכללי, איננה עיר גרמנית שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחם, מצד אחד, ומצד שני לתת סיפוק לאנשים מיואשים ומטורפים, אשר מוכנים לכל אחרי שאיבדו הכל

— שלמה (סלק) שיין (מחתרת "איסקרא") 1942

.

חשבנו שאם נבצע פעולה גדולה שתרעיד את הבטחון הזה של הגרמנים בעיר בירתם, זו תהיה פעולה שיכולה להשפיע ולהישמע, ויכולה להכריז על קיומנו ועל מטרותינו

— רבקה קופר-ליבסקינד (אשתו של אהרון ליבסקינד 1942

.

הצבא הגרמני הגיב בפעולת נגד עוד באותו הערב והמשיך לרדוף את אנשי המחתרת עד לחיסולה המוחלט:

• מייד לאחר הפעולה נלכדו 12 מחברי מחתרת מ"החלוץ הלוחם" בדירת המסתור ("הבונקר") ברחוב סקבינסקה 8^[10]. הנתפסים נשלחו לכלא מונטלופיך וחלקם נשלח לאושוויץ (ביניהם הייתה גם חווה פולמן מורשה). בנוסף עצרו הגרמנים עוד 9 אנשים בתוך הגטו שנשלחו ב-19 בינואר 1943 לאושוויץ.
• אברהם (לאבאן) לייבוביץ מ"החלוץ הלוחם", שלא ידע על נפילת "הבונקר" ברחוב סקבינסקה, הגיע לשם ב-23 בדצמבר יחד עם יצחק צוקרמן כדי לבדוק את שלומם של חברי המחתרת שם ושניהם נפלו למארב גרמני שחיכה שם. לאבאן שהיה ראשון נתפס וצוקרמן שהיה מאחוריו הצליח להימלט כשכדור נעוץ ברגלו. לאבאן נשלח לכלא מונטלופיך ונהרג במהלך ניסיון בריחה ב-28 באפריל 1943 כשהגרמנים התכוונו להעבירו למחנה פלאשוב.
• אהרון (דולק) ליבסקינד מ"החלוץ הלוחם", התחבא בדירה ברחוב ז'ולאבסקי 5. בעזרת פתק שמצאו הגרמנים בכיסיו של לאבאן לייבוביץ הם איתרו את המחבוא הזה והגיעו לשם ב-24 בדצמבר 1942 ובקרב שהתפתח כשניסו לעוצרו נהרג. איתו נהרג גם חברו למחתרת אידק יהודה טננבוים.
• שמשון (שימק) דרנגר מ"החלוץ הלוחם" נתפס ונכלא בינואר 1943 ואשתו גוסטה דוידזון-דרנגר הסגירה את עצמה ב-18 בינואר 1943. שניהם הצליחו לברוח אך נתפסו והוצאו להורג בסוף 1943.
• צבי באומינגר מ"איסקרא" המשיך לנסות לפעול עם שרידי מחתרת "איסקרא" ובין השאר חיבלו בקו הרכבת קרקוב-קטוביץ וגרמו לירידת רכבת אקספרס מהפסים. ב-19 בפברואר 1943 נסע באומינגר ממחבואו כדי להיפגש בקרקוב עם בנק הלברייך. הגרמנים שחיכו במקום הרגו את הלברייך. באומינגר עצמו נתפס בסוף פברואר 1943, במחבואו ברובע הפועלים בקרקוב ונהרג תוך כדי קרב עם הגרמנים.
• ברוך (בנק) הלברייך מ"איסקרא" נהרג בקרב עם הגסטפו ב-19 בפברואר 1943.
• גולה מירה נתפסה בחודש מארס 1943 ונשלחה לכלא מונטלופיך ומשם נשלחה, אחרי שבועיים עינויים, לכלא הנשים בהלצלוב. ב-29 באפריל 1943, כשהועברה למחנה פלאשוב ניסתה לברוח, נורתה ונהרגה.
• מאניק אייזנשטיין מ"הסתדרות הנוער החלוצי" הוצא להורג בבית הקברות של קרקוב ב-20 במרץ 1943.

ב-21 בדצמבר 1942 (יום לפני ההתקפה המתוכננת) הגיעו מורשה לקרקוב אנשי הנהגת ארגון אי"ל יצחק צוקרמן וחווקה פולמן רבן על מנת לשכנע את אנשי המחתרת לחזור ולפעול בגבולות הגטו. כששמעו על ההתקפה המתוכננת למחרת הופתעו לחלוטין. תחילה ניסו להניא את ההנהגה המקומית מלבצע את הפעולה למחרת אולם משהתרשמו שאין בכוחם לשנות את ההחלטה החליטו להישאר בעיר ולסייע. למחרת הפעולה, נפצע צוקרמן בעת בריחה מהנאצים אך הצליח להגיע פצוע בחזרה לוורשה ולהשתתף במרד גטו ורשה. חווה פולמן נאסרה ביום המבצע ושהתה במחנות אושוויץ ורוונסבריק עד לסיום המלחמה.

שארית אנשי המחתרת שהצליחו להתחמק מהגרמנים התכנסו ביער וישניץ בקרבת בוחניה וניסו לחדש את פעילות המחתרת. בראשם עמדו הלל ודז'יסלבסקי^[11] ובני הזוג דרנגר, שברחו ממאסר ומטרתם הייתה להציל את שרידי היהודים בגטו ולנקום באיכרים מסגירי יהודים. בנוסף חידשו את הוצאת ביטאון המחתרת "החלוץ הלוחם" שקישר בין הכוחות הפזורים ביער^[12][13]. במרץ 1943 פעלה המחתרת כנגד אחד האיכרים. לאחר פעולה זו הלשינו נתן ויסמן ויולק אפל על השוהים בבונקרים וב-13 במרץ הקיפו הגרמנים את הבונקרים ולכדו את השוהים בהם (למעט הלל). באוקטובר נהרג הלל^[14] ובנובמבר 1943 נתפסו ונהרגו שמשון וגוסטה דרנגר בידי הגרמנים וכך בא הקץ למחתרת.

מתוך כל אנשי המחתרת, שרדו רק 15 חברים וכמעט כולם עלו לישראל.

פעילות המחתרת היהודית בקרקוב אולי לא עיכבה את מכונת ההשמדה הגרמנית, אך היא תרמה לתחושת הניצולים שלא כל היהודים הלכו אל מותם ללא התנגדות. היטיב לבטא זאת דולק ליבסקינד:

אין נסיגה מדרכנו. לא לקראת החיים אלא לקראת המוות אנו צועדים. אבל בזכותנו תופענה, אולי, בספר תולדות עמנו שורות אחדות שתספרנה על נוער יהודי, אשר לא הלך כצאן לטבח, אלא קם ונלחם על כבודו וכבוד עמו המושפל. למען שורות אלו כדאי למות.

— אהרון דולק ליבסקינד, נובמבר 1942

הידיעות על פעולות המחתרת התפרסמו בערים אחרות בפולין והיו לניצוץ שהדליק את אש המרד באותן ערים, כפי שכתב יצחק צוקרמן, ממפקדי אי"ל, שהתנגד בתחילה לפעולה בקפה "ציגנריה" אך הודה, בדיעבד, בחשיבותה:

קרקוב הייתה הראשונה במלחמה, וזו זכותה. מפקדיה – ליבסקינד, לאבאן ודרנגר – הראו לנו את הדרך להצלת כבודנו. ואם אנו חיים היום לא רק במועקת לב, אלא גם בראש מורם – הרי להם אנו חייבים את ההרגשה הזאת.

— יצחק צוקרמן 1950

נעשה הניסיון של מפקד הפ.פ.ר. בוורשה, יוזף זיונץ, לנכס לארגון, בראשו עמד, את המתקפה בקפה ציגנרה על אף שחלקו של ארגון זה במתקפה היה מינימלי. ניסיון זה בא לידי ביטוי בספרו שראה אור ב-1965.

בחזית הבניין בו היה ממוקם קפה "ציגנריה" ברחוב שפיטלנה 38, מול התיאטרון העירוני, הציבו שלטונות פולין לוח זיכרון עליו נכתב "בלילה שבין 22 ל-23 בדצמבר 1942, תקפו חיילים של גווארדיה לודובה וארגון הלוחמים היהודים את אולם ה"ציגנריה" שהיה מלא גרמנים וגרמו אבדות כבדות לכובש". שלט זה שנכתב רק בפולנית עורר תרעומת בקרב צאצאיהם של לוחמי המחתרת מאחר שלטענתם חיילי גווארדיה לודובה כלל לא היו מעורבים במבצע זה. ב-22 בדצמבר 2022 הוחלף השלט בשלט של 3 שפות (פולנית, עברית ואנגלית) בו צוין שהפעולה בוצעה רק על ידי לוחמי המחתרות היהודיות^[15].

במרץ 1948 קבע לוח זיכרון על הבניין הפינתי בכיכר גיבורי הגטו (כיכר זגודי) 6 ורחוב פיבנה (Piwna), שם הייתה אחת מדירות המחתרת. על הלוח נחקקה האימרה לזכר הגיבורים המצוינים של גטו קרקוב אשר נרצחו בידי הברברים הגרמנים וכן שמות חברי המחתרת.

ב-18 במאי 1945 העניק צבא פולין לדולק ליבסקינד, צבי באומינגר ולגולה מירה את "העיטור הגבוה לגבורה, עוז רוח והעזה" (צלב גרונבלד) כהוקרה על פעילותם וגבורתם.

קרקוב והגטו שהיה בה מהווים חלק ממסלול המסעות שעושות קבוצות נוער מישראל להכרת השואה והמרד.

בשנת 2015 נחנך בנתניה רחוב החלוץ הלוחם, רחוב ראשון על שם מחתרת זו^[16].

• גטו קרקוב
• תדאוש פנקייביץ'

• אריה באומינגר, לוחמי גטו קרקוב, הוצאת "המנורה", 1967^[17]
• יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939–1943 - עמידה, מחתרת ומאבק, הוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993
• רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, הוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמודים 211–237
• יצחק צוקרמן ומשה בסוק, ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת בית לוחמי הגטאות, 1956, עמודים 287–327
• שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, הוצאת ספריית פועלים בשיתוף יד ושם והמכון ליהדות זמננו, 1977, עמודים 171–178, 257-261
• שלוש שורות בהיסטוריה - תנועות "הנוער הציוני", "עקיבא" ו"החלוץ הכלל-ציוני" בימי השואה בפולין, הוצאת משואה, 1999

מדיה וקבצים בנושא מרד המחתרות היהודיות בקרקוב בוויקישיתוף

• "שלוש שורות בהיסטוריה" פעולות המרי של תנועות הנוער בקרקוב הכבושה באתר "ארגון יוצאי קרקוב בישראל"
• ההתנגדות והמרי של לוחמי קרקוב באתר "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2"
• רבקה קופר, מורדי גיטו קרקוב, דבר, 16 במרץ 1951
• רבקה קופר, ט"ו שנים למחתרת גיטו קראקא, דבר, 27 בדצמבר 1957
• מיכאל גולדמן-גלעד, המרי היהודי בתקופת השואה - המחתרת הלוחמת בקראקוב, מעריב, 19 באפריל 1963, המשך
• רות בקי-קולודני, סיפור הגבורה של "החלוץ הלוחם" בגטו קראקוב, באתר הארץ, 14 באפריל 2015
• המחתרת היהודית בקרקוב באתר "יד ושם"
• החלוץ הלוחם באתר מט"ח
• נלחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה באתר "ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות" (הקישור אינו פעיל)
• שרה נשמית, פעולות הנקם בגטו קראקוב אתר "בית לוחמי הגטאות", 1972
• מלימודי תנ“ך לפיצוץ בית קפה של אנשי גסטפו באתר "ארגון יוצאי קרקוב בישראל", גיליון 56, יוני-יולי 2011, עמוד 5
• לזכר לוחמי גיטו קראקא, דבר, 7 בינואר 1951
• עופר אדרת, מחתרת "החלוץ הלוחם" היתה הראשונה למרוד בנאצים בפולין, אך סיפורה כמעט ונשכח, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2015
• מרים הולצמן, ‏בחזרה למבצע הנועז של תנועות הנוער בקרקוב הנאצית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 27 בינואר 2018
• פלוגות "החלוץ הלוחם" במלחמה עם הנאצים בפולין, דבר, 6 בינואר 1944
• לזכר לוחמי גיטו קראקא, דבר, 7 בינואר 1951
• יצחק שור, יום הזכרון לשואה ולגבורה - לוחמי גטו קראקוב, על המשמר, 7 במאי 1967
• מאיר הראובני, אנו נלחמים על 3 שורות בהיסטוריה, למרחב, 16 במרץ 1967
• שלוש שורות בהיסטוריה - תנועות הנועד היהודיות בפולין בתקופת השואה, הוצאת "משואה - המכון ללימודי השואה", עמודים 43–46
• בית לוחמי הגטאות הקתדרה המקוונת מס 27 בשיתוף ארגון יוצאי קרקוב בישראל- 78 שנים לליל ציגנריה, סרטון באתר יוטיוב