מרטין נימלר
.jpg) | |
| לידה | 14 בינואר 1892 ליפשטאט, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה | 6 במרץ 1984 (בגיל 92) ויסבאדן |
| מדינה | גרמניה, גרמניה הנאצית, הקיסרות הגרמנית, גרמניה המערבית |
| מקום קבורה | אוסנבריק |
| השקפה דתית | לותרניזם |
| בן או בת זוג | Else Bruner |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר (בגרמנית: Emil Gustav Friedrich Martin Niemöller; 14 בינואר 1892 – 6 במרץ 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני ששימש כנשיא מועצת הכנסיות העולמית. ממתנגדי הנאציזם בתקופת שלטונו בגרמניה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נימלר נולד בליפשטט שבגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כמפקד צוללת וזכה על פועלו בצלב הברזל, ולאחר המלחמה שירת תקופה בפרייקור. הוא למד תאולוגיה והוסמך לכמורה ב-1931. הוא שימש בכנסייה בדאלם, רובע במערב ברלין.
באותה תקופה היה נימלר בעל דעות לאומניות ובאוטוביוגרפיה שפרסם ב-1933, "מן הצוללות אל בימת המטיף", כינה את שנות רפובליקת ויימאר "שנים חשוכות". באחרית-הדבר בספר שפרסם הוא ביטא תקווה שאדולף היטלר, שעלה לשלטון באותה שנה, יביא תחייה והתעוררות לאומית. הספר, בעידוד הנאצים, הפך לרב-מכר בגרמניה. נימלר היה גם שותף למגמה האנטי-קומוניסטית של הנציונל-סוציאליסטים.
ב-1934 חלה תפנית חדה בגישתו של נימלר כלפי הנאצים: נימלר הקים את "איגוד החירום של הכמרים" ו"הכנסייה המוֹדָה" (Die Bekennende Kirche; במובן של מודה או מצהירה על אמונתה), קבוצה פרוטסטנטית שאיגדה תחתיה את ההתנגדות לנאציפיקציה של הכנסיות הפרוטסטנטיות בגרמניה, לרעיונות האנטי-נוצריים בהם החזיקו הנאצים, וכן לכנסייה אותה הקימו הנאצים שהייתה לטענתם שופר המשטר.
לעומת זאת, במכתב שהתגלה לפני מספר שנים ומתוארך לשנת 1939, ביקש נימלר להתנדב לשירות בצי הגרמני, אך בקשתו נדחתה. בזמנו נטען על ידי רבים שמכתב זה הוא מזויף ובפועל נודע נימלר במאבקו בעד זכויות האדם ונגד המשטר הנאצי.
לאחר דרשה לוחמנית שנשא ביוני 1937 הוא נעצר ונכלא בכלא בברלין. לאחר שמונת חודשי מאסר הועמד נימלר לדין בפני בית משפט מיוחד שהנאצים הקימו לדון בפשעים נגד המדינה. הוא זוכה בסעיף של חתירה נגד הממשל, כנראה בגלל לחץ בינלאומי, אולם הורשע בסעיף של ניצול מעמדו ככומר וכן בגנבת תרומות שניתנו לכנסייה. נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר והוא שוחרר מיד כיוון שבפועל כבר ריצה את עונשו עד תום. מיד לאחר המשפט, בצאתו מאולם הדיונים, נעצר נימלר על ידי הגסטפו והושם במעצר מנהלי במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן, בהם שהה עד שחרורו בידי בעלות הברית ב-1945. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג.
לאחר שחרורו ב-1945 שימש נימלר כנשיא הכנסייה האוונגלית בהסן-נסאו עד 1961, ולאחר מכן שימש כנשיא מועצת הכנסיות העולמית. לאחר המלחמה הטיף לקבלת אשמה משותפת של העם הגרמני על פשעי הנאצים כדרך לכפרה, ונודע גם כפציפיסט אשר תמך בפיוס ושיפור הקשרים עם המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה. הוא ביקר במוסקבה ב-1952 ובצפון וייטנאם ב-1967. ב-1967 זכה בפרס לנין לשלום וב-1971 זכה בצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
לא השמעתי את קולי
[עריכת קוד מקור | עריכה] לא השמעתי את קולי |
|---|
| תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – |
| מרטין נימלר |
נימלר ידוע בזכות שירו "לא השמעתי את קולי", שמוחה נגד שיתוף הפעולה ונגד השתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם. לשיר גרסאות רבות ומקורו המדויק אינו ידוע. הוא התגבש, ככל הנראה, מתוך מספר נאומים שנשא נימלר בשנת 1946. התיעוד הראשון לשיר מופיע בספרו של מילטון מאייר מ-1955, "They Thought They Were Free". מאז עבר השיר כמה וכמה שינויים. השינוי העיקרי מתבטא באנשים שנלקחו על ידי הנאצים. בגרסת הנאומים דובר על הקומוניסטים, החולים, היהודים ותושבי המדינות הכבושות, ובגרסת הספר מסופר גם על העיתונאים, הסוציאליסטים ובתי הספר. בגרסה חדשה שנימלר הפיץ ב-1976 מופיעות קבוצות אחרות בסדר שונה, וכך גם בגרסה של יד ושם[1]. מסיבות אלה לא ניתן לקבוע בוודאות שהגרסה שמופיעה בחלונית כאן אכן נכתבה על ידי נימלר ולא עברה עיבוד, אם כי כל הגרסאות שומרות על רוח הדברים המקורית[2].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קורות חייו באתר יד-ושם (PDF)
- מרטין נימלר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרטין נימלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מרטין נימלר, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ המרכז לטכנולוגיה חינוכית, דיכוי קבוצות לא יהודיות - נימלר, מרטין (1892–1984)
- ^ לפי מאמרו של פרופ' הארולד מרקוס