מרידות 1991 בעיראק

מרידות 1991 בעיראק היו סדרה של מרידות עממיות בצפון ודרום עיראק במרץ–אפריל 1991 במהלך הפסקת אש במלחמת המפרץ. המרד הבלתי מתואם ברובו, המכונה לעיתים קרובות אינתיפאדת שאעבאן בקרב הערבים השיעים וכמרד הלאומי בקרב הכורדים, ניזון מהתפיסה כי נשיא עיראק סדאם חוסיין הפך לפגיע ואפשר לשנות את אופי המשטר. התפיסה הייתה במידה רבה תוצאה של שתי מלחמות קודמות: מלחמת מלחמת איראן–עיראק ומלחמת המפרץ, שהתרחשו בפער של שנים בודדות.

המרידות ארכו כחודש, בו נהרגו עשרות אלפי אנשים וכמעט שני מיליון איש נעקרו מבתיהם. על פי ההערכות, כ-5,000 איש מצבא עיראק נהרגו או נפלו בשבי, לעומת עשרות אלפי לוחמים ואזרחים שנהרגו במהלך המרד.

ב-15 בפברואר 1991 נשא נשיא ארצות הברית, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, נאום שהפנה לעיראקים באמצעות הרדיו "קול אמריקה". בתקווה לעורר הפיכה צבאית מהירה להפלת סדאם חוסיין, אמר בוש כי הדרך להפסקת המלחמה היא הדחתו של חוסיין בכוח על ידי העם והצבא.^[1] בוש פנה בנאום דומה ב-1 במרץ, יום לאחר תום מלחמת המפרץ, וחזר על המסרים כי יש להדיח את חוסיין. בערב 24 בפברואר, ארבעה ימים לפני שנחתמה הפסקת האש, שידרה תחנת הרדיו "קול עיראק החופשית", שמומנה והופעלה על ידי ה-CIA, מסר לעם העיראקי שקרא להפיל את סדאם.^[2] הדובר ברדיו היה סלאח עומר אל-עלי, חבר לשעבר במפלגת הבעת'.^[3]

ערך מורחב – מרידות השיעים בעיראק (1991)

רבים מהמורדים בדרום עיראק, שם החלו ההתקוממויות, היו חיילי צבא עיראק או חברי מיליציות כנגד המשטר, ובמיוחד מפלגת הדעווה האסלאמית והמועצה העליונה למהפכה האסלאמית בעיראק (SCIRI) והזרוע הצבאית שלה, חטיבת בדר. הכוחות הצבאיים העיראקיים הורכבו בעיקר מחיילים שיעיים.

המהומות החלו לראשונה בעיירות אבו אל-ח'אסב ואז זובייר, מדרום לבצרה, בסוף פברואר. ב-1 במרץ 1991, יום לאחר הפסקת האש במלחמת המפרץ, תותחן בטנק T-72, שחזר לביתו לאחר תבוסת עיראק בכווית, ירה פגז לדיוקן ענק של סדאם חוסיין שתלה מעל הכיכר המרכזית של בסרה וחיילים צופים מחאו כפיים. את המרד בבצרה הוביל בתחילה מוחמד איברהים וואלי, קצין צבא שאסף כוח של כלי רכב צבאיים על מנת לתקוף את בנייני הממשלה ואת בתי הכלא בעיר; הוא נתמך על ידי רוב האוכלוסייה. המרד בבצרה היה ספונטני לחלוטין ולא מאורגן.^[4] הידיעה על האירוע הזה ושידורי הרדיו של בוש עודדו את העיראקים להתקומם נגד המשטר בערים האחרות. בנג'ף הפכה הפגנה ליד מסגד האימאם עלי לקרב מזוין בין עריקי הצבא לבין כוחות הביטחון של סדאם. המורדים השתלטו על המסגד כשפקידי מפלגת הבעת' נמלטו מהעיר או לחלופין נהרגו. במקביל אסירים רבים שוחררו ונמלטו מבתי הכלא. המרד התפשט תוך מספר ימים לכל הערים השיעיות הגדולות ביותר בדרום עיראק: עמארה, דיוואניה, אל-חלה, כרבלא, אל-כות, נאסריה וסמוואה. ערים קטנות יותר הצטרפו למרד.

בשלב שזה אלפי חמושים גולים חצו את הגבולות והצטרפו למרד. רוח המורדים בדרום עיראק הייתה איסלאמית-שיעית ופרו-איראנית. למרות זאת, למרד הצטרפו גם אנשי צבא סונים, אנשי שמאל קומוניסטים, לאומנים ערבים ואפילו חלק מחברי הבעת', שחפצו להדיח את סדאם חוסיין.^[5]

מעט זמן לאחר פרוץ המהומות סדרום, החלו גם מהומות בצפון המדינה, באזור המאוכלס על ידי הכורדים. בניגוד למרד הספונטני בדרום, ההתקוממות בצפון על ידי המיליציות הכורדיות ובהן מפלגת הפועלים של כורדיסטן.

המרד בצפון פרץ ב-5 במרץ בעיירה ראניה. בתוך עשרה ימים הצטרפו למרד כוחות לאומניים, קומוניסטיים ואסלאמיסטיים, כשאליהם מצטרפים אלפי עריקים מן הצבא העיראקי.^[6] השתלטו על כל ערי צפון עיראק פרט לכירכוכ (שבסופו של דבר נפלה בידיהם ב-20 במרץ) ומוסול. יחידות שלמות נכנעו ללא התנגדות רבה, כולל הדיוויזיה ה-24 שלא ירתה אף כדור אחד. בסולימאניה המורדים כבשו את המטה האזורי של הביטחון הכללי העיראקי מתוך כוונה להפכו למוזיאון לפשעי משטרו של סדאם.^[7][8] כנקמה המורדים הרגו כמה מאות מפקידי הבעת' וקציני הביטחון שנלכדו ללא משפט; על פי הדיווחים, למעלה מ-900 קציני ביטחון נהרגו בסולימניה. המורדים גם תפסו כמויות אדירות של מסמכים ממשלתיים הקשורים לאירועים באל-אנפל, בהם כוחות הממשלה הרגו באופן שיטתי עשרות אלפי כורדים עיראקים ובני מיעוטים אתניים אחרים בשנת 1988. 14 טון של מסמכים אלה הושגו על ידי ארגון Human Rights Watch.^[9]

שלא כמו בדרום, למרד הכורדי קדמו הפגנות עם מסרים פוליטיים ברורים: דמוקרטיה לעיראק ואוטונומיה לכורדיסטן. לאחר שנכבשה מוסול הציע ג'לאל טאלבאני לצעוד לעבר הבירה בגדאד.^[10]

ב-7 במרץ, ובמאמץ להרגיע את ההתקוממויות, הציע סדאם חוסין למנהיגי השיעים והכורדים כוח בשלטון המרכזי בתמורה לנאמנות, אך הקבוצות היריבות דחו את ההצעה.^[11] בשיא המרד, הממשלה איבדה את השליטה על 14 מתוך 18 המחוזות בעיראק. עם זאת, תושבי בגדאד נותרו ברובם פסיביים למרד.^[12]

עד מהרה נאמני המשטר התארגנו מחדש ויצאו למתקפה להחזרת הערים שנכבשו העל ידי המורדים.^[13] הסכם הפסקת האש של מלחמת המפרץ מ-3 במרץ אסר את השימוש של הצבא העיראקי בכלי טיס קבועים מעל המדינה, אך אפשר לצבא להטיס מסוקים מכיוון שרוב הגשרים הושמדו.^[14] השימוש במסוקים היווה יתרון משמעותי ביותר לצבא עיראק.^[15] לאחר הכיבוש מחדש של ערי המורדים, כוחות השלטון הרגו לוחמים ואזרחים שהתגוררו בערי המורדים. מסוקי הצבא הונחו לירות בכל מי שניסה לברוח מן הערים.^[16]

היו מספר דיווחים על שימוש בנשק כימי, כולל שימוש בגז עצבים במהלך התקיפה בבצרה. חקירה של האומות המאוחדות מצאה כי אין ראיות שעיראק השתמשה בנשק כימי כדי לדכא את ההתקוממויות, אבל לא פסלה את האפשרות כי עיראק השתמשה בפוסגן שאינו ניתן לגילוי לאחר השימוש.^[17] כוחות אמריקאיים העידועל התקפות גז חרדל וסארין גם באזורי נג'ף וכרבאלה.^[18]

בדרום כוחותיו של סדאם דיכאו את כל ההתנגדות עד סוף מרץ. ב-29 במרץ הודו מנהיג המרד עבדול עזיז אל-חכים כי המורדים השיעים נסוגו מהערים וכי הלחימה מוגבלת לאזורים הכפריים בלבד.^[19] המרד הכורדי בצפון המדינה קרס במהירות אף הוא. לאחר שנכבשה כירכוק ב-29 במרץ, נע כוח השריון הלאומי לדהוק וארביל ב-30 במרץ, לזאכו ב-1 באפריל ולסולימניה, מעוז המורדים האחרון, ב-3 באפריל. התקדמות כוחות הממשלה נעצרה בקורה, עמק צר ליד חורבות קלדיזה, שם כוחות הכורדים בראשות מסעוד ברזני הצליחו עדיין לשלוט. על פי נתוני מחלקת המדינה של ארצות הברית והפרלמנט האוסטרלי, המיליציה האיראנית "מוג'אהדין ח'לק" סייעה לשלטון העיראקי לדכא את ההתקוממות באזור.^[20][21][22]

ב-5 באפריל הודיעה הממשלה "ריסוק מוחלט של מעשי המרד, החבלה וההתפרעות בכל ערי עיראק."^[23] באותו יום אישרה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 688 שגינתה את דיכוי הכורדים בידי הממשלה ובדרישה מעיראק לכבד את זכויות האדם של אזרחיה.^[24]

במרץ ובתחילת אפריל כמעט שני מיליון עיראקים, מהם 1.5 מיליון כורדים נמלטו מצפון המדינה. ב-6 באפריל, נציבות האו"ם לפליטים (UNCHR) העריכה כי 750,000 כורדים עיראקים ברחו לאיראן ו-280,000 לטורקיה, כאשר 300,000 נוספים התאספו בגבול טורקיה. איראן פתחה את גבולותיה בפני הפליטים, ואילו טורקיה סגרה בתחילה את גבולותיה ופתחה אותם רק בעקבות לחץ בינלאומי והבטחות לעזרה כספית להתמודד עם הפליטים.^[25] איראן קיבלה פחות עזרה בינלאומית להתמודדות עם המשבר מאשר טורקיה, בעיקר בגלל היחסים המתוחים עם ארצות הברית. על פי ארגוני סיוע בינלאומיים, טורקיה קיבלה יותר מפי שבע את כמות העזרה על כל פליט מאשר שקיבלה איראן.

• מרידות השיעים בעיראק (1935–1936)
• האביב הערבי
• מלחמת האזרחים בלוב (2011)
• מלחמת האזרחים בסוריה
• רשימת סכסוכים במזרח התיכון בעידן המודרני