מרקנטיליזם

מרקנטיליזם הוא תורה כלכלית הגורסת כי עושר ושגשוג האומה תלוי במידת ההון שצברה וכי הנפח של הסחר העולמי בלתי ניתן לשינוי. האופן הטוב ביותר להגדיל את ההון (שנמדד על ידי כמות מטילי הזהב והכסף) הוא יצירת מאזן מסחרי חיובי, קרי הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא. על פי התורה המרקנטיליסטית הממשלה יכולה לממש יעדים אלו באמצעות ניהול מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית: עידוד הייצוא והקטנת הייבוא על ידי מיסוי, מכסים ומכסות. מדיניות כלכלית כזו מכונה בדרך כלל מערכת מרקנטיליסטית.

היסטוריה

מרקנטיליזם הייתה הגישה השלטת בכלכלה העולמית בראשית העידן המודרני (למן המאה ה-16 ועד למאה ה-18) וחפפה להיווצרות מדינות הלאום. המדיניות המרקנטיליסטית הובילה להתערבות משמעותית של הממשלה בכלכלה ובמהלך תקופה זו גובשה המערכת הכלכלית המתקדמת. מבחינה גלובלית, היווה המרקנטיליזם גורם ראשון במעלה לפרוץ מלחמות רבות בין מדינות אימפריאליסטיות למדינות אירופאיות אחרות. אימפריות אירופה כבשו בתקופה זו קולוניות רבות בעולם החדש במטרה לנצל את משאביהן, הטבעיים והאנושיים, ונלחמו זו בזו על השווקים החדשים שנפתחו בפניהן. אחת התופעות האופייניות לתקופה הייתה גזל הזהב (תוך חיסול האוכלוסייה האינדיאנית) מכל השטחים שנכבשו באמריקה הלטינית במטרה להגדיל את אוצרה הלאומי של ספרד.

האמונה במרקנטיליזם החלה להתפוגג במהלך המאה ה-18 כאשר טיעוניהם של אדם סמית' וכלכלנים קלאסיים אחרים אומצו על ידי האימפריה הבריטית ובשאר מדינות אירופה (למעט גרמניה, שבה שלטה הגישה המרקנטיליסטית במהלך המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20) ובעצם גרמו להיווצרות המערכת הקפיטליסטית המודרנית של המאה ה-19 (שמבוססת על סחר חופשי).

ארצות הברית, בעברה קולוניה בריטית, לא אימצה את המדיניות המרקנטיליסטית אלא דבקה ב"אסכולה האמריקנית" (מעין מדיניות נאו-מרקנטיליסטית) כפי שהשתקפה במדיניות של המילטון, קליי ולינקולן. מדיניות זו באה לידי ביטוי מאוחר יותר אצל כלכלנים גרמנים דוגמת פרידריך ליסט עד החלת ה"ניו דיל" של הנשיא רוזוולט. כיום התורה המרקנטיליסטית נדחית על ידי מרבית הכלכלנים אם כי ישנם אלמנטים מסוימים בה הנתפשים כחיוביים בקרב מספר כלכלנים כגון רווי באטרה, פט צ'ואט, אמון פינגלטון ומייקל לינד.

תאוריה

כיום נחשבים הכלכלנים האירופיים בין השנים 1500 ל-1750 למרקנטיליסטים, אם כי הם מעולם לא ראו בעצמם כמי שתרמו לאידאולוגיה כלכלית יחידה וקוהרנטית. המונח נטבע על ידי המרקיז דה-מירבה ב-1763 והפך פופולרי לאחר שאדם סמית' השתמש בו בספרו "עושר האומות" ב-1776. מקור המונח הוא במילה הלטינית "mercari" שמשמעה "לבצע סחר" ובמילה "merx" שמשמעה "מצרך". בתחילה השתמשו במונח מבקרי התאוריה (דה-מירבה וסמית') אך הוא אומץ במהירות על ידי היסטוריונים. המינוח האנגלי המקורי היה "המערכת המרקנטיליסטית" בעוד המונח המפורש "מרקנטיליזם" הגיע מגרמנית בתחילת המאה העשרים.

המרקנטיליזם ככלל אינו נחשב למשנה כלכלית אחידה וסדורה. אין בנמצא כלכלנים מרקנטיליסטים שהציגו סכמה כוללנית לכלכלה אידיאלית כפי שעשה אדם סמית' מאוחר יותר. הכלכלנים שדגלו בשיטה המרקנטיליסטית העדיפו להתמקד בתחום אחד ורק מאוחר יותר הרעיונות השונים שולבו ואוחדו למה שכונה מרקנטיליזם. משהרעיונות שולבו לכדי תורה אחת, דחו אותה בטענה שהניסיון לאחד מספר רעיונות אינו בר-ביצוע. במידה מסוימת הדוקטרינה המרקנטיליסטית הפכה תאוריות כלליות בכלכלה לבלתי-אפשריות משום שהמרקנטיליזם מתייחס למערכת הכלכלית בתור "משחק סכום אפס", קרי הרווח של צד אחד משמעו הפסד לצד השני. לכן כל מערכת כלכלית מרקנטיליסטית שתביא רווחים למדינה מסוימת, תפגע בהגדרה במדינה אחרת ללא כל אפשרות למקסום הרווח ההדדי. כתבים מרקנטיליסטיים רבים אף נוצרו על מנת להצדיק מנהגים מסוימים במקום לנסות ולאתר את המדיניות הטובה ביותר.

על המדיניות המרקנטיליסטית הפנימית הייתה הסכמה רחבה פחות מאשר על מדיניות הסחר. בעוד אדם סמית' הציג את המרקנטיליזם כמדיניות התומכת בהגבלות ופיקוח הדוק על הכלכלה, מרקנטיליסטים רבים לא הסכימו לכך. העידן המודרני המוקדם התאפיין בריבוי מונופולים ממשלתיים ולמרות שמרקנטיליסטים אחדים תמכו בכך, רבים אחרים הכירו בשחיתות המובנית ובחוסר היעילות של מערכת כזו. רבים אף הבינו כי התוצאה הבלתי נמנעת של קביעת מכסות ו"תקרות מחירים" תהיה היווצרות "שוק שחור". אלמנט אחד שעליו שררה הסכמה בקרב המרקנטיליסטים היה הצורך בדיכוי כלכלי של העובדים. פועלים וחקלאים נדרשו למעשה לחיות באופן שבו יוכלו לספק את צורכיהם הבסיסיים בלבד. המטרה הייתה כמובן למקסם את הייצור ללא התחשבות בצריכה. כסף מיותר, זמן פנוי והשכלה רחבה נתפשו כגורמים שעלולים להוביל לעצלנות ולהשחתת מידות ולכן יזיקו לכלכלה.

כיום האקדמיה חלוקה בדעותיה על הסיבות שבעטיין המרקנטיליזם הפך לאידאולוגיה דומיננטית במשך עשרים וחמישה עשורים. קבוצה אחת, המיוצגת על ידי ג'ייקוב ויינר טוענת כי המרקנטיליזם היה בפשטות מדיניות הגיונית וישירה ובאותה התקופה לא ניתן היה לנתח אותה בכלים שיוכיחו כי היא שגויה. הקבוצה השנייה, המיוצגת על ידי רוברט אקלנד סוברת כי המרקנטיליזם אינו שגוי ביסודו, אלא היווה את המערכת הכלכלית הטובה ביותר עבור אלו שפיתחו אותו. המדיניות והכללים פותחו ונאכפו על ידי ממשלות וסוחרים שהפיקו רווחים רבים מקיום מונופולים, איסור על תחרות, והגבלות על סחר החוץ (באמצעות מיסוי ומכסים). בעוד שרעיונות כלכליים רבים פותחו על ידי אקדמאים ופילוסופים, כל ההוגים המרקנטיליסטים היו סוחרים או פקידי ממשל.

המרקנטיליזם התפתח בתקופה שבה הכלכלה האירופית הייתה בשלב מעבר: מכלכלה פיאודלית מבוזרת, לכלכלה ריכוזית בד בבד עם התפתחות מדינת הלאום. שיפורים טכנולוגיים וגידול מואץ של המרכזים העירוניים הובילו לגידול בהיקפי הסחר הבינלאומי. המרקנטיליסטים ביקשו להסתייע בעובדות אלו במטרה לעזור לכלכלת מדינותיהם. שינוי חשוב נוסף היה התפתחות החשבונאות המודרנית שאפשרה מעקב ופיקוח הדוקים על המאזן המסחרי של כל מדינה. כמובן שגם לגילוי אמריקה ו"העולם החדש" נודעה משמעות רבה. שווקים ומכרות חדשים הביאו לסחר בינלאומי בהיקפים שלא נתפשו כאפשריים בעבר. לפני המרקנטיליזם גובשו הרעיונות הכלכליים באירופה על ידי תאורטיקנים של ימי הביניים. לרוב מטרתם של הוגים אלו הייתה לגבש תפישה כלכלית שתהיה תואמת לדוקטרינות הנוצריות של צדק ואמונה דתית. הם התמקדו בעיקר בתחום המיקרו-כלכלי וביחסים הכלכליים הבין-אישיים. המרקנטיליזם ניצב בשורה אחת עם התאוריות שהחליפו לאיטן את ראיית העולם הישנה, דוגמת הריאל פוליטיק של מקיאוולי וה-raison d'Etat של ז'אן בודן. ראיית העולם המרקנטיליסטית של "משחק סכום אפס" שבו כל צד מנסה לגבור על יריביו בתחרות חסרת מעצורים התיישבה היטב עם התאוריות של תומאס הובס (שצידד בתפישה כי מצב הטבע הוא בסיס לתחרות אכזרית בין בני האדם) ועם השקפת העולם הפוריטנית (שלה תפישה פסימית על טבע האדם). לכן חלק מהחקיקה המרקנטיליסטית הנוקשה ביותר הוצגה על ידי ממשלתו של אוליבר קרומוול באנגליה.

ביקורת

מלומדים אחדים גילו פגמים רבים בתורה המרקנטיליסטית עוד לפני שאדם סמית' פיתח אידאולוגיה שלמה שתחליף אותה. מבקרים כגון דאדלי נורת', ג'ון לוק ודייוויד יום גרמו לכך שהמרקנטיליזם איבד מיוקרתו במהלך המאה ה-18. לטענתם המרקנטיליסטים לא השכילו להבין את רעיונות היתרון ההשוואתי (למרות שהוא גובש במלואו על ידי דייוויד ריקארדו רק ב-1817) ויתרונות הסחר ההוגן. לדוגמה, פורטוגל הייתה יצרנית יין טובה הרבה יותר מבריטניה בעוד שבבריטניה היה זול יותר לייצר מוצרי טקסטיל. לפיכך, אם פורטוגל הייתה מתמחה בייצור יין ובריטניה בייצור בגדים, שתי המדינות היו מרוויחות מסחר הדדי (מבלי שיוטלו מגבלות או מכסי מגן ומבלי שיעודדו ייצור לא-כלכלי). התאוריה הכלכלית המודרנית גורסת כי מסחר אינו מהווה "משחק סכום אפס" ושני הצדדים יכולים להרוויח ממנו. הטלת מגבלות ומכסי מגן גורמת לכך ששני הצדדים מפסידים בסופו של דבר.

דייוויד יום ציין כי המטרה המרקנטיליסטית של שמירה על מאזן מסחרי חיובי באופן תמידי אינה בת השגה. אם מדינה מסוימת צוברת מטילי זהב, הרי שמחיר הזהב ירד באופן הדרגתי ביחס לסחורות אחרות. לעומת זאת במדינה המייצאת מטילי זהב, מחיר הזהב יעלה באופן הדרגתי. בטווח הארוך הייצוא ממדינה שבה מחירי הזהב גבוהים למדינה שבה הם נמוכים לא יהא כלכלי והמאזן המסחרי יתהפך. המרקנטיליסטים כשלו בהבנת רעיון יסודי זה וטענו שהגידול בתזרים הכספים יביא להתעשרות.

חשיבות מטילי הזהב הייתה מטרה בפני עצמה, אם כי מרקנטיליסטים רבים החלו להמעיט בחשיבותם של הזהב והכסף. אדם סמית' טען שמתכות אלו דומות לכל מוצר אחר ואין כל הגיון בלהעניק להן משמעות מיוחדת. הזהב לדידו של סמית' היה לא יותר ממתכת צהובה שמחירה הגבוה נבע מהקושי בהשגתה.

הגישה הראשונה שדחתה את המרקנטיליזם הייתה האסכולה הפיסיוקרטית. עם זאת, גם בתאוריות שלהם היו חסרונות רבים והחלפת המרקנטיליזם בתאוריה אחרת לא התאפשרה עד לפרסום "עושר האומות" של סמית' ב-1776. הספר מניח את היסודות למה שמכונה היום 'התאוריה הכלכלית הקלאסית'. סמית' הקדיש חלק ניכר מספרו להפרכת הטיעונים המרקנטיליסטים (למרות שלרוב הוא הציג אותם בצורה מופשטת או מוגזמת מדי).

עד ימינו ישנם ויכוחים רבים בסוגיית סוף עידן המרקנטיליזם. ישנם הסבורים כי התאוריה המרקנטיליסטית מקורה בטעות ולכן החלפתה ברעיונותיו של סמית' הייתה בלתי נמנעת לאחר שספרו ראה אור. אחרים גורסים כי העידן המרקנטיליסטי הסתיים בעקבות שינויים במערכת העולמית.

המגבלות על הסחר הוסרו באופן הדרגתי במהלך המאה ה-18 בבריטניה. במהלך המאה ה-19 אימצה הממשלה הבריטית באופן מוחלט את עקרונות הסחר החופשי וכלכלת השוק של סמית'. באירופה עצמה התהליך היה ארוך יותר. בצרפת שלטו העקרונות המרקנטיליסטים עד המהפכה הצרפתית ובגרמניה - עד לתחילת המאה העשרים.

מורשת

עקרונותיו של אדם סמית' התקבלו ללא עוררין באימפריה הבריטית אך נדחו בארצות הברית על ידי דמויות מרכזיות כגון אלכסנדר המילטון, הנרי קליי ואברהם לינקולן. במהלך המאה העשרים טענו כלכלנים רבים שחלק מעקרונות המרקנטיליזם היו למעשה נכונים. אחד מהכלכלנים המפורסמים במאה העשרים, ג'ון מיינרד קיינס, תמך באופן מובהק בחלק מהרעיונות המרקנטיליסטים. אדם סמית' דחה את ההתמקדות בתזרים הכספים וטען כי סחורות, אוכלוסייה ומוסדות הם הגורמים האמיתיים המביאים לשגשוג. קיינס טען לעומתו כי תזרים הכספים, המאזן המסחרי ושיעורי הריבית הם גורמים כלכליים ראשונים במעלה. השקפות אלו היוו את הבסיס לגישה הכלכלית המוניטרית שמצדדיה דחו למעשה חלק מהעקרונות הקיינסיאנים ופיתחו את אחת האסכולות הכלכליות המודרניות החשובות ביותר.

סמית' דחה את הדגש המרקנטיליסטי על ייצור וטען כי הדרך היחידה להביא לשגשוג כלכלי היא באמצעות צריכה. קיינס גרס כי עידוד הייצור חשוב באותה מידה לפחות כמו הצריכה ואף טען כי בתחילת העידן המודרני חשיבותם המופרזת של מטילי הזהב הייתה הגיונית (בעידן שלפני כסף הנייר הגדלת ערכו של מטיל זהב הביאה לגידול בתזרים הכספים). קיינס וכלכלנים אחרים הבינו כי למאזן התשלומים יש חשיבות רבה בעידן המודרני ואכן, מאז שנות ה-30' כל המדינות מפקחות באופן הדוק על זרימת ההון אליהן ומחוצה להן. רוב הכלכלנים אף יסכימו היום כי מאזן מסחרי חיובי מהווה יתרון כלכלי. קיינס אף הרחיק לכת (לדעת השמרנים) וטען כי התערבות ממשלתית בכלכלה היא חיונית לשגשוג. בעוד שלתאוריות הכלכליות של קיינס נודעו השפעות רבות, רבים סירבו להשתמש שוב במונח "מרקנטיליזם" שנחשב עדיין לסוג של מילת גנאי, בייחוד על מנת לתאר צורות שונות של פרוטקציוניזם. הדמיון בין התאוריות הקיינסיאניות למרקנטיליזם גרם למבקרים לכנות אותן בשם "נאו-מרקנטיליזם". כיום מדינות מסוימות (יפן לדוגמה) נחשבות כמנהלות מערכת כלכלית נאו-מרקנטיליסטית.

לזכות המרקנטיליסטים ניתן לטעון כי עקב היותם סוחרים ופקידי ממשל (בניגוד להוגים קודמים שעסקו בכלכלה) הם נטו לצבור מידע ונתונים רבים ולעשות שימוש במחקרים אמפיריים לעומת זאת עובדה זאת גם גרמה לביקורת גדולה שטענה שאותם אנשים תמכו במרקנטליזם בגלל שהם היו המקורבים שנהנו מהשיטה ישירות. סמית' התנגד לכך בטענה שתורה כלכלית צריכה להיות מבוססת על דדוקציה מעקרונות בסיסיים כדי לגלות אמיתות כלכליות. בבתי ספר לכלכלה ברחבי העולם כיום מקובלות שתי הגישות.

במקרים מסוימים, הנהגת מדיניות מרקנטיליסטית-פרוטקציוניסטית הביאה לתהליכים כלכליים חיוביים במדינות שאימצו אותן. סמית' עצמו שיבח את המדיניות של אוליבר קרומוול שסייעה להרחיב את צי הסוחר הבריטי והפכה את בריטניה למעצמת-על. גם כיום סבורים כלכלנים רבים כי הגנה על תעשיות חדשות (גם במחיר של פגיעה כלכלית בטווח הקצר) תוביל לרווחים בעתיד.

מרקנטיליזם בישראל

עם הקמתה של מדינת ישראל התעורר הצורך של הפוליטיקאים להגן על המשק ועל התעשיות (וכן על ועדי העובדים שתמכו בהם בבחירות) שהוקמו במדינה ולכן לאורך השנים הותקנו תקנות נאו-מרקנטיליסטיות במהותן כמו מכסי מגן על תוצרת חקלאית. בהקשר הישראלי חשוב לציין כי מטרתן של התקנות אינה תמיד כלכלית גרידא ויש להן גם היבט ביטחוני או אידאולוגי.

ענף החקלאות לדוגמה, שהיה רווחי מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה איבד לאורך הזמן מחשיבותו. כיום למעט ענף הפרחים וגידולים ייחודיים לישראל, אין זה רווחי לגדל בארץ גידולים כלשהם^[1]. אפילו בהקשר למדינות OECD, התוצרת החקלאית בישראל יקרה ב־16% לעומת ממוצע ה־OECD^[2], מה שמביא לכך שסל המזון אף הוא יקר מרוב מדינות הOECD. למדינה ככלל, בהתאם לאסכולה הכלכלית החדשה, עדיף להתמחות בענפי ייצור כגון תעשייה עתירת ידע (למרות קיומם של משקים מתועשים ומודרניים בישראל, הייצור במדינות מתפתחות זול הרבה יותר ולכן עדיף לייבא מוצרי חקלאות). עם זאת, במצב מלחמה או סכסוך אזורי ייתכן כי יוטל אמברגו על ישראל וייבוא המוצרים החקלאיים ייפסק. הואיל וכך רואות ממשלות ישראל חשיבות רבה בעידוד החקלאות בארץ^[3] על-אף היותה לא רווחית בייחוד לאור הסכמים שונים שישראל חתומה עליהם. הסכמי גאט"ט (GATT) והסכמים שונים במסגרת ארגון הסחר העולמי (WTO) כפו על ישראל הורדת חסמים מסחריים (כגון מכסי מגן) שסייעו לה לשמור על ענף החקלאות. במקרים מסוימים נאלצת הממשלה לשלם לחקלאים על מנת לשמור על גידולים מסוימים. בישראל מגדלים צמחים עתירי אנרגיה, כגון חיטה, אורז ותירס בכמות זניחה ביחס לגודל האוכלוסייה, על-כן בתרחיש אמברגו מזון קיצוני מדיניות ההגנות והסבסוד לחקלאים לא תועיל להזנת תושבי ישראל. מדיניות מרקנטילית זו נובעת משיקולים אידאולוגיים כמו ציונות, גאולת קרקע ויישוב הפריפריה ומשיקולים פוליטיים.

מקורות

Ekelund, Robert B. and Robert D. Tollison. Mercantilism as a Rent-Seeking Society: Economic Regulation in Historical Perspective. College Station: Texas A&M University Press, 1981.
Ekelund, Robert B and Robert F. Hébert. A History of Economic Theory and Method. New York: McGraw-Hill, 1997.
Heckscher, Eli F. Mercantilism. translation by Mendel Shapiro. London: Allen & Unwin. 1935.
Keynes, John Maynard. "Notes on Mercantilism, the Usury Laws, Stamped Money and the Theories of Under-Consumption." General Theory of Employment, Interest and Money.
Landreth, Harry and David C. Colander. History of Economic Thought. Boston: Houghton Mifflin, 2002.
Niehans, Jürg. A History of Economic Theory: Classic Contributions, 1720-1980. Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1990.
Vaggi, Gianni and Peter Groenewegen.. A Concise History of Economic Thought: From Mercantilism to Monetarism. New York: Palgrave Macmillan, 2003.
Wilson, Charles. Mercantilism. London: Historical Association, 1966

לקריאה נוספת

Rothbard, Murray N. Economic Thought Before Adam Smith. An Austrian Perspective on the History of Economic Thought. Volume I
Rothbard, Murray N. Classical Economics. An Austrian Perspective on the History of Economic Thought. Volume II