משה דרורי

משה דרורי

משה דרורי
לידה	29 באפריל 1949 (בן 75)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תפקידים בולטים	סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים

משה יאיר דרורי (נולד ב-29 באפריל 1949) הוא משפטן ישראלי שכיהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. כיהן כשופט בבית משפט זה משנת 2001 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2019. השופט דרורי נודע בפסקי הדין הארוכים שלו וכשופט המרבה לצטט מהמשפט העברי^[1], וכן כשופט שניסה ליישם את חוק הלאום בתיקים אזרחיים.

באוגוסט 2023 מונה לראשות ועדת דרורי לחקירת פרשת השימוש ברוגלה במשטרת ישראל^[2]. ובאפריל 2024 לראשות ועדת האיתור למועצת תאגיד השידור הציבורי.^[3]

דרורי הוא בנם של יצחק (פריי) ובלה מרים דרורי (לבית גרוספלד). למד בישיבת נתיב מאיר בירושלים, ולאחר מכן למד משפטים במסגרת העתודה האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1970 סיים את לימודיו בהצטיינות. במסגרת לימודיו היה חבר מערכת כתב העת "משפטים", בשנים 1969–1973. שירת בפרקליטות הצבאית עד שנת 1975 (השתחרר בדרגת סרן; שירת במילואים, כקצין קרבי במסגרת חיל התותחנים, במשך 20 שנה). בשנת 1975 סיים בהצטיינות את לימודי התואר השני במשפטים, באוניברסיטה העברית.

בשנים 1976–2001 עבד כעורך דין עצמאי. במסגרת זו עסק במשפט אזרחי, דיני משפחה, משפט מנהלי, דיני השטחים המוחזקים, דיני בנקאות וחקלאות. הרבה להופיע בבתי המשפט ובבתי הדין הרבניים.

במהלך עבודתו כעורך דין ייצג בין השאר ערבי שעתר לאיחוד משפחות^[4], יהודי תושב חברון בסוגיית סמכות בית המשפט בירושלים בעניינו^[5] וחברה שטענה נגד תחולת דיני המיסים הישראלים על חברות הפועלות באזור יהודה ושומרון^[6].

מספר תיקים שבהם ייצג דרורי כעורך דין הפכו לתקדימיים בדיני המשפחה. מהבולטים שבהם היה פסק הדין יעקובי נ' יעקובי, קנובלר נ' קנובלר^[7], שבו אימצו שופטי העליון בהרכב מורחב של חמישה שופטים בראשות הנשיא מאיר שמגר את עמדתו של דרורי, שלפיה זכאיות נשים למחצית רכוש בעליהן, גם אם נישאו לאחר שנת 1974, שנת תחילת תוקפו של חוק יחסי ממון בין בני הזוג, אף אם הבעל סירב לתת גט לאישה. בשני פסקי דין נוספים שבהם הופיע דרורי כעורך דין נקבעו הלכות משפטיות שהרחיבו את זכויות הנשים לקבלת רכוש מבעליהן^[8].

ממשרדו של דרורי יצאו מספר שופטים, שהתמחו אצלו באופן אישי או היו שכירים או שותפים במשרדו. הבולטים שבהם: משה סובל, שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים; מוריס בן עטר, שופט בית משפט השלום בירושלים; ורבקה מקייס, סגנית נשיא בית המשפט למשפחה מחוז המרכז.

בשנים 1993–1998 שימש מורה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, משנת 1969 שימש אסיסטנט ומדריך במכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית בירושלים ובשנים 1974–1984, היה מרכז המערכת של שנתון המשפט העברי. משנת 1994 משמש מורה מן החוץ בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, משנת 2006 בדירוג שווה ערך לפרופסור. כן לימד דיני משפחה ואתיקה של עורכי דין במכללת אונו, בשלוחה הירושלמית, בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

בשנים 1988–1996 שימש נציג לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי דיינים לבתי הדין הרבניים. היה חבר ועד מחוז ירושלים בלשכת עורכי הדין בשנים 1983–1987, חבר המועצה הארצית בשנים 1983–1995 וחבר הוועד המרכזי בשנים 1987–1995.

בספטמבר 2001 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי ובתחילת שנת 2012 מונה לסגן נשיא בבית משפט זה. הוא הרבה לעסוק במשפט העברי בפסיקתו והוא מהשופטים הבולטים בכך ביותר^[9].

במשך כהונתו כשופט עסק דרורי בכל תחומי הפעילות השיפוטית של בית המשפט המחוזי בירושלים: אזרחי, פלילי, מנהלי, ערעורי לשכת עורכי הדין. חלק מפסקי הדין שלו נודעים כארוכים במיוחד^[10].

כחלק מעבודתו השיפוטית כיהן דרורי במותבים שונים של הרכב פשעים חמורים, כולל בתיקים בעלי תהודה ציבורית, בהם בעניין רצח הודיה קדם, משפטו של ג'ק טייטל, רצח נורית ונח מעוז ועוד. באחד מתיקי האונס שנידונו בהרכב הפשעים החמורים, היה דרורי בדעת מיעוט שזיכתה את הנאשם, עמדה שנתקבלה פה אחד בבית משפט העליון שהפך את החלטת המחוזי^[11].

בפסק דין אחר קבע כי אין מקום לפרסם את שמה של נאשמת בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, שכן עצם הפרסום, במיוחד בעידן האינטרנט, גורם לה נזק חמור בהרבה מהעונש הקל שהושת עליה. במסגרת פסק דין זה הציע דרורי כללים שנועדו לקבוע מתי יש לפרסם שמות מתדיינים כדי להגן על הציבור ולהרתיע עבריינים ומתי יש להימנע מכך. הוא גם קבע עקרונות לחיפוש של המשטרה במחשבים שבהם בוצעו עבירות^[12]. הוא זיכה נאשמים שפעלו להחזיר כסף שנגנב מאחד מהם מעבירת סחיטה באיומים, וקבע כי אדם שרכושו נגזל רשאי להשתמש בדוקטרינה של "עשיית דין עצמית" ולפעול לקבלת רכושו מן הגנב^[13].

במסגרת עבודתו השיפוטית בתחום האזרחי נקבעו על ידי דרורי אמות מידה לרשלנות רפואית בתחומים שונים (למשל ת"א 3198/01 פלוני (קטין) נ' עיריית ירושלים (2008), בעניינו של פרופ' מור יוסף - כתוארו אז - מומחה להריונות בסיכון; אי אבחון סרטן העור ת"א 6424/04 משה אהרן נ' שרותי בריאות כללית (2007)). בנושאי חוזים וקניין קבע השופט דרורי כי יש להפעיל את עקרון תום הלב ותורת אי השימוש לרעה בזכות, בכך שקיבל את עמדת ההסתדרות ואפשר לה להמיר משכנתא שהוטלה על נכס יקר מאוד, ולהעבירה על נכס שערכו נמוך יותר, כאשר ייתרת החוב הייתה נמוכה^[14]. בית המשפט העליון השאיר חידוש זה בצריך עיון, הגם שהשופט אליקים רובינשטיין הוסיף דברים הנראים כהסכמה^[15].

דרורי דן בעשרות תיקים של תביעות נזיקין כנגד הרשות הפלסטינית. באחד התיקים קבע שהיא אינה זכאית לחסינות של מדינה^[16]. בתיק אחר קבע דרורי שהרשות הפלסטינית אחראית למעצר ועינויים שביצעו אנשי מנגנון הביטחון המסכל^[17]. בפסק דין מקיף (כ-1,800 עמודים), שהתייחס ל-60 תובעים שטענו כי נעצרו שלא כדין ועונו במרתפי בתי הכלא של הרשות הפלסטינית עקב היותם משתפי פעולה עם ישראל, הוכרה אחריות הרש"פ ביחס ל-52 מהם, וזאת, לאחר ניתוח של הסכם הביניים והיחסים בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל, ודוקטרינות משפטיות^[18]. במסגרת דיון בתביעות נזיקיות של נפגעי טרור כנגד הרשות הפלסטינית, אש"ף ויאסר ערפאת הוציא צו עיקול זמני על שטח אדמה במזרח ירושלים השייך לעזבונו של ערפאת^[19].

בפסק דין שנתן בתביעה שהגישו נפגע טרור ובני משפחתו נגד ארגון הטרור "חמאס" ציין דרורי שחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי אינו דקלרטיבי בלבד, ובהתאם לכך הסתמך על סעיף 6(א) לחוק היסוד, הקובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם", ופסק לזכות התובע גם פיצוי עונשי בסך מיליון ש"ח^[20]. בפסק דין נוסף דן דרורי בשאלת המקום המתאים לדיון בתביעת נזיקין שהגישו שתי נוסעות יהודיות, תושבות ארצות הברית, נגד חוטפי האונייה אקילה לאורו באוקטובר 1985, שהפליגה תחת דגל איטליה ונחטפה במימיה של מצרים. דרורי פסק שהמקום המתאים לדיון הוא ישראל, על סמך סעיף 6(א) האמור, משום שהתובעות הן יהודיות^[21].

בפסק דינו האחרון על כס השיפוט^[22], קבע כי הרשות הפלסטינית אחראית לפיגוע באוטובוס הילדים ליד כפר דרום, וחייב אותה בתשלום 44 מיליון ש"ח לבני משפחת אמיתי, קורבנות הפיגוע^[23].

דרורי פסק שעל פי חוק חופש המידע על משרד התחבורה לפרסם דו"חות ביקורת פנימיים^[24], עמדה שאומצה פה אחד בידי בית המשפט העליון^[25].

דרורי פסק שחיוב בעל לשלם מזונות זמניים לילדיו לא נועד רק כדי למנוע "חרפת רעב", אלא כדי לשמור על רמת החיים שקדמה לסכסוך^[26]. דרורי גם פסק שניתן לעכב יציאה מן הארץ של אב כדי להבטיח את צורכיהם של ילדיו הקטינים, עד מתן ערבויות הולמות^[27].

בשנת 2009 הועלתה לדיון בוועדה למינוי שופטים מועמדותו לכהונת שופט בבית המשפט העליון. נמתחה עליו אז ביקורת, בעקבות החשיפה שלה זכה פסק דין משנת 2008 שבו קיבל את המלצת שירות המבחן שלא להרשיע אברך חרדי שנמצא אשם בדריסתה במתכוון של קופאית בחניון והפקרתה כשהיא פצועה, כדי לא לפגוע בסיכויי הנאשם להתמנות לבית הדין הרבני^[28].

בפסק הדין ציין דרורי בין השאר שהאירוע היטיב עם הנפגעת, אישה ממוצא אתיופי שניסתה למנוע מן האברך לעזוב את החניון מבלי לשלם, כיוון שעצם המשפט לדבריו הוביל להשתלבותה בחברה הישראלית: "היא החלה את דבריה בהיסוס בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה היא נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס... היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו", כתב בפסק הדין^[29]. בעקבות פסק הדין עלו מחאות מצד ארגוני נשים ואישים בקהילה האתיופית^[30].בית המשפט העליון הפך את החלטתו של דרורי והרשיע את הנאשם בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה.^[31][32]

גלעד ארדן, חבר הוועדה למינוי שופטים, משך את תמיכתו במועמדות בעקבות הסערה הציבורית, בציינו שאינו תומך בגישה שיפוטית המתייחסת בסובלנות לעבירות של תקיפה אלימה בנסיבות מחמירות, ועל כן מועמדותו בוטלה^[33].

ב-27 באוגוסט 2023 הקימה ממשלת ישראל ה-37 את ועדת דרורי - ועדת בדיקה ממשלתית לפרשת השימוש ברוגלה במשטרת ישראל. שר המשפטים יריב לוין מינה את דרורי לעמוד בראשה^[34]. ב-10 באפריל 2024 אישרה ועדת המינויים בשירות הציבורי את בקשתו של שר התקשורת שלמה קרעי למנותו ליו"ר ועדת האיתור של חברי המועצה הציבורית של תאגיד השידור הציבורי. על המינויים נמתחה ביקורת בגלל החשש שדרורי, בגלל עמדותיו הימניות ישרת בתפקידים הללו את ראש הממשלה והקואליציה.^[35][36] המשנים ליועץ המשפטי לממשלה, גיל לימון ומאיר לוין מתחו ביקורת על התנהלותו בוועדת האיתור.^[37]

דרורי פרסם כ-90 מאמרים בנושאים משפטיים, בין היתר על המשפט ביהודה ובשומרון, דיני משפחה, משפט עברי ומשפט ורפואה, בעברית ובאנגלית. כתב ערכים משפטיים באנציקלופדיה יודאיקה, במהדורה השנייה משנת 2007. בשנת 2017, כתב על נושאים משפטיים באתר 929 - תנ"ך ביחד.

כתב שלושה ספרים:

• החקיקה באזור יהודה והשומרון (האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1975)
• שלטון מקומי דמוקרטיה ובחירות באזור יהודה והשומרון (מכון ירושלים ללימודים פדרליים והמכון לשלטון מקומי באוניברסיטת בר-אילן, 1980)
• השימוש לרעה בזכות במשפט העברי: כופין על מידת סדום, (מכון משפטי ארץ, תש"ע-2010)

• משה דרורי, באתר הרשות השופטת
• תומר זרחין, השופט משה דרורי: לא ארד על ארבע כדי להגיע לעליון, באתר הארץ, 29 ביוני 2009
• תומר זרחין, השופט משה דרורי שנמנע מלהרשיע האברך שדרס אתיופית: לא הייתי משנה החלטתי, באתר הארץ, 13 ביולי 2009
• חנוך מרמרי, ותודה לאורי אריאל, באתר העין השביעית, 24 ביולי 2009
• ארנון סגל, ‏יש שופט בירושלים, בעיתון מקור ראשון, 5 בנובמבר 2018
• נטעאל בנדל, ‏הג'ינג'י של בית המשפט, בעיתון מקור ראשון, 9 באוגוסט 2019
• לירן תמרי, בעד המהפכה - ונגד היועצת: זה השופט שיעמוד בראש ועדת הרוגלות, באתר ynet, 27 באוגוסט 2023
• משה דרורי (1949-), דף שער בספרייה הלאומית

מפסקי הדין שלו:

• פסק-דין בעניין מהימנותו של עד מומחה
• פסק-דין בעניין זכויות ילדים

מכּתביו:

• המלחמה ושללה - מן המקרא ועד ימינו