משחק מתודי

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שגיאות תוכניות ולשוניות רבות; מקורות עלומים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: שגיאות תוכניות ולשוניות רבות; מקורות עלומים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משחק מתודיאנגלית: Method acting), מכונה גם "השיטה", הוא טכניקת משחק אשר בה השחקנים מנסים לשעתק על הבמה את המצב הרגשי בו נתונה הדמות אותה הם מגלמים, במאמץ ליצור הופעה מציאותית, כמו בחיים האמיתיים. "השיטה" מתייחסת לסוגת תרגול שלפיה שחקנים שואבים השראה מרגשותיהם, זיכרונותיהם וניסיונם על מנת לעצב את הדמות אותה הם מגלמים.

"השיטה" היא ביסודה אסכולה אמריקאית שפותחה ונהפכה להיות פופולרית על ידי הקולנוען והשחקן האמריקאי-יהודי לי סטרסברג ב"אולפן השחקנים" וב"קבוצת התיאטרון" בעיר ניו יורק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. היא נגזרת משיטת סטניסלבסקי על שמו של קונסטנטין סטניסלבסקי, שהיה חלוץ בפיתוחם של רעיונות דומים בשאיפתו ל"אמת תיאטרלית". הדבר יושם בצוותא עם השחקנים המובילים ברוסיה בד בבד עם הדרכתו, כתיבתו ומשחקו בתיאטרון האמנותי של מוסקבה (שנוסד ב-1897).

תלמידיו של סטרסברג כוללים רבים מן השחקנים המפורסמים ביותר בארצות הברית של המאה העשרים ובכללם פול ניומן, אל פצ'ינו, ג'יימס דין, דסטין הופמן, מרילין מונרו, רוברט דה נירו, סטיב מקווין, מרלון ברנדו ורבים אחרים.

ישנם המחשיבים את המשחק המתודי כקשה ללימוד. באופן חלקי הדבר הוא תפיסה מוטעית שלפיו זוהי שיטה "בלבדית". השיטה "The Method" (בניגוד ל"method" ב-m קטנה) מתייחסת על פי רוב להוראתו של לי סטרסברג, אך למעשה אין איש שקבע מסמרות בה. סטניסלבסקי בעצמו שינה את שיטתו באופן תדיר ורב תהפוכות במהלכה של הקריירה שלו. רב הגוניות וחוסר הבהירות יכולים להופכה לקשה ללימוד כשיטה בלבדית. הדבר נובע חלקית אף מן העובדה שלעיתים שיטות משחק מאופיינות על ידי צופים מן הצד כנטולות כל גישה טכנית או ייחודית למשחק, בעוד שהרוויה בבתי ספר למשחק, בתוכניות לימודים ובשנים הרבות המוקדשות ללימודים סותרות הנחה זו.

על כל פנים ניתן לטעון בהכללה שהמשחק המתודי משלב עיון זהיר במניעיה הפסיכולוגיים של הדמות ובמידה מסוימת הזדהות אישית עמו, ובוודאי שיעתוק מצבה הרגשי של הדמות בדרך מציאותית. בדרך כלל יוצר הדבר ניגוד לקלישאות, אי מציאותיות ו"חותמת גומי" כביכול או משחק מופגן. ברוב המקרים, על כל פנים, הסברה נעשית אודות הדמות וטבעם הגחמני, החמקמק והרגיש של הרגשות המשתלבים יחדיו והופכים את שיטת המשחק לקשה ללימוד.

השיטה משתנה בגרסה המדויקת הנלמדת על ידי במאים ומורים רבים הטוענים להפצתם של עקרונות הטכניקה, התהליך יכול לכלול אידאולוגיות ותרגולים שונים כמו: "כאילו", "תחליף", "זיכרון רגשי", ו"הכנה".

חלוץ תיאטרון אחר, סנפורד מייזנר, דגל באסכולת משחק שונה, אם כי קרובה, המכונה שיטת מייזנר. מייזנר נפרד מסטרסברג על רקעו של (sense memory או sensory memory) "זיכרון תחושה" או "זיכרון רגשי" אחת מעקרונות השיטה האמריקאית בת הזמן ההוא. אלו שהתלמדו אצל סטרסברג ניסו לעיתים קרובות לחוות את כל מנעד הרגשות כמו הדמות אותה הם מגלמים, והשתמשו לעיתים קרובות בניסיון אישי על הבמה על מנת להזדהות עם חיי הרגש של הדמות ולהביעם על הבמה. מייזנר סבר כי זהו דבר שכלתני יתר על המידה ודגל בשקיעת עצמנו לתוך הדמות ולהתפתח באופן חופשי באמצעות ההבנה של מניעיה ודרך תרגילים הוא תכנן לעזור לשחקן להשיג השקעה אמוציונלית בפרץ הרגשות ואז לשחרר אותו או אותה על מנת שיוכלו להגיב לדמות.

סטלה אדלר, המאמנת שתהילתה חוזקה על ידי הצלחתם של תלמידיה מרלון ברנדו ורוברט דה נירו, כמו גם היותה המורה היחידה מקבוצת התיאטרון שלמדה את טכניקת המשחק בצוותא עם סטניסלבסקי עצמו, נפרדה אף היא מסטרסברג ופיתחה צורת משחק אחרת משל עצמה. הטכניקות שלה היו מבוססות על הרעיון שאין האדם חייב להעלות באוב רגשות מעברו, אלא להשתמש במקום זאת בנסיבות נתונות. הטכניקה של סטלה אדלר נסמכת על ההתמדה במשימה של רצונות, צרכים, ומטרות. הדבר גם גורם להמריץ את השחקן לתור אחר דמיונו עם השימוש ב"כאילו". כפי שהיא הטיפה לעיתים מזומנות, "אנו מה שאנחנו עושים, לא מה שאנחנו אומרים".

עבודתו של סטניסלבסקי ובכללה האוטוביוגפיה שכתב "חיי כאומנות", ושלישיית הספרים שחיבר מדמה את בית הספר למשחק שלו כאילו היה זה הוא בעצמו שמורה בו: "שחקן מתכונן", "בנייתה של דמות", ו"יצירת תפקיד", עוררה השראה בקרבם של רבים אחרים לנהות אחר הדוגמה שהתווה כשיטת לימוד עיקרית הם כוללים את:

  • יבגני וכטנגוב, תלמידו של סטניסלבסקי ובן חסותו, כמו גם שחקן ובמאי.
  • אוטה האגן, שחקנית, מחברת הספרים "הכבוד למשחק" ו"אתגר עבור השחקן" (היא הדגישה את ה"הזדהות" וה"תחליף").
  • Richard Bolesawski, שחקן ובמאי סרטים.
  • סטלה אדלר, שחקנית.
  • לי סטרסברג, במאי, שחקן ומפיק.
  • רוברט לואיס, מייסד משותף של אולפן השחקנים ומחבר הספר "שיטה - או טירוף?".
  • הרברט ברגהוף, מייסד אולפני HB.
  • סנפורד מייזנר, שחקן.
  • מייקל צ'כוב, שחקן, במאי וסופר. שיטתו במידה רבה היא גישה מבחוץ ובמידת מה יותר "מטפיזית", המסתעפת ומתכנסת בחזרה לסטניסלבסקי במהלכה של הקריירה שלו. מתלמידיו של רודולף שטיינר.

הטכניקה ממשיכה להילמד בבתי ספר ברחבי העולם, בכללם המכון לתיאטרון ולסרטים של לי סטרסברג בניו יורק ולוס אנג'לס ואולפן השחקנים שבבית הספר לדרמה בניו יורק.

שחקנים המיישמים "משחק מתודי"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע שהשחקנים הללו משתמשים בשיטת המשחק כחלק מהטכניקה שלהם:

ספרים על השיטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Hagen, Uta. Respect for Acting
  • Stanislavski Constantin. An Actor Prepares
  • Chekhov, Michael. To the Actor
  • Strasberg, Lee. A Dream of Passion
  • Meisner, Sanford. Sanford Meisner on Acting
  • Lewis, Robert. Method or Madness
  • Lewis, Robert. Advice to the Players
  • Kovens, Ed. The Method Manual for Teachers and Actors
  • Garfield, David. The Actor's Studio: A Player's Place

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]