משחת שיניים
משחת שיניים היא משחה או ג'ל המשמש לניקוי ולשיפור המראה האסתטי והבריאות של השיניים. השימוש בה נעשה לרוב באמצעות מברשת שיניים. השימוש במשחת שיניים מועיל להיגיינת הפה: היא מסייעת בהסרת פלאק ומזון מהשיניים, היא עוזרת בהפחתה ומיסוך של באשת הפה והיא משחררת מרכיבים פעילים כמו פלואוריד על מנת למנוע מחלות שיניים וחניכיים. רוב האנשים במדינות מפותחות מחשיבים את משחת השיניים כחיונית ומשתמשים בה לפחות פעם אחת ביום.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזכור הקדום ביותר הידוע לנו לגבי משחת שיניים נמצא בכתב יד מצרי מהמאה ה-4 לספירה, אשר בו רישומים המתארים תערובת אבקות של מלח, פלפל שחור, עלי נענע ופרחי אירוס. הרומאים השתמשו בתערובות של משחת שיניים שמבוססות על שתן אדם. הואיל ושתן מכיל אמוניה, קרוב לוודאי שהוא היה יעיל בהלבנת שיניים. מתכון למשחת שיניים אמריקאית מן המאה ה-18 שהתגלה, מכיל לחם שרוף. נוסחה אחרת שתקופתה מוערכת סביב תקופה זו, מכילה "דם דרקון" (שרף אדמדם המופק מהצמח Croton lechleri (אנ'), ממשפחת החלבלוביים), קינמון ואלום שרוף[1].
אולם, משחות שיניים או אבקות לא הפכו לחומרים בשימוש יומיומי עד המאה ה-19. בעשור הראשון של המאה ה-19, השימוש במברשת השיניים נעשה בדרך כלל רק עם מים, אך אבקות שיניים התחילו במהרה לצבור אהדה. רובן הוכנו בבית, כאשר המרכיבים השכיחים הם גיר, לבנה כתושה ומלח. אנציקלופדיה ביתית מ-1866 המליצה על שימוש בעפרון פחם, והזהירה מפני אבקות שיניים ביתיות הגורמות ליותר נזק מאשר תועלת בהשוואה לאבקות המשווקות באופן מסחרי.
בסביבות שנת 1900, המשחה המומלצת הייתה משחה שעשויה ממימן על-חמצני ומסודה לשתיה. משחות שיניים מעורבבות היו הראשונות אשר שווקו במאה ה-19, אך לא העלו את האהדה כלפי אבקות ומשחות שיניים עד מלחמת העולם הראשונה. בניו יורק ב-1896, יצרה חברת קולגייט-פלמוליב את משחת השיניים הראשונה בשפופרת מתקפלת, הדומה לשפופרות הצבעים בהן משתמשים ציירים.
משחת השיניים נמכרת לרוב בשפופרת גמישה, למרות שמכלים קשים יותר זמינים גם כן. המכלים הקשיחים עומדים באופן אנכי, מכילים כמות משחת שיניים גדולה יותר וחוסכים מקום.
שימוש בפלואוריד במשחות שיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1914 החלו להוסיף פלואוריד למשחות שיניים. בתחילה, זכה השימוש בפלואוריד לביקורת על ידי האגודה האמריקאית לרפואת שיניים (ADA) (בשנת 1937), אולם בשנות ה-50 של המאה ה-20 פותחו משחות שיניים עם פלואוריד אשר קיבלו את חותם האישור של ה-ADA. מדינות שונות הגבילו את כמות הפלואוריד המותרת לשימוש במשחות שיניים, מטעמי בריאות הציבור, וקבעו לכך תקנים שונים. ברוב אפריקה אחוז הפלואוריד המותר לשימוש במשחות שיניים גבוה במעט מהאחוז המותר בארצות הברית.
פלואוריד במשחות שיניים נחשב שני ביעילותו למניעת עששת, בתנאי שמתמידים להשתמש בו, לאחר הפלרת מי שתייה.
מספר תרכובות פלואוריד משמשות כמרכיב הפעיל במשחות שיניים, בעיקר סודיום מונופלואורופוספט (NaMFP), סודיום פלואוריד (NaF), סטאנוס פלואוריד (SnF2) ואמין פלואוריד וצירופים שונים של הנ"ל. הפלואוריד שבמשחה נקלט היטב על ידי זגוגית שהחל בה תהליך דמינרליזציה ראשוני. כמו כן, הוא נקלט ומתרכז ברובד דנטאלי ויוצר שם מאגר של פלואוריד זמין לתהליך רמינראליזציה בעת עלייה בחומציות. מחקרים קליניים רבים[דרוש מקור] הוכיחו את אפקט האנטיקריוגני של משחות השיניים ללא קשר לסוג הפלואוריד שבתוכה[2].
הריכוז הראשוני של פלואוריד במשחות השיניים היה 1000–1100 חלקים למיליון (ppm) שהוסג על –ידי שימוש ב 0.24% NaF, 0.4% SnF2 או NaMFP 0.76%. מאחר שהוכח שקליטת פלואוריד על ידי זגוגית שעברה דמינראליזציה חלקית ועל ידי הרובד היא פרופורציונלית לריכוז הפלואוריד במשחה, נעשו ניסיונות של שימוש במשחות שיניים המכילות ריכוזים גבוהים יותר של פלואוריד. יעילותן של משחות שיניים המכילות 1500 חל"מ נבדקה ונמצאה שהן הפחיתו את עליית העששת ב-12% נוספים[3].
ילדים צעירים בולעים חלק ניכר מהמשחה בעת צחצוח שיניים[4]. ולכן מומלץ להתאים את ריכוז הפלואוריד במשחת השיניים לגיל הילד.
מרכיבים וטעמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חומרים שוחקים מהווים לפחות 50% ממשחת השיניים, המסייעים בהסרת פלאק ומזון מהשיניים. חומרים שוחקים נפוצים כוללים: אלומיניום הידרוקסיד (Al(OH)3), סידן פחמתי (CaCO3) וסוגי סיליקה שונים.
המרכיב הפעיל הנפוץ ביותר כנגד עששת הוא נתרן פלואורי (NaF). חלק מהסוגים משתמשים בנתרן חד-פלואורופוספטי (SMFP). כמעט בכל משחות השיניים שנמכרות בארצות הברית יש בין 1,000 ל-1,100 חלקים של אחד מהמרכיבים הפעילים האלו על כל מיליון יוני פלואוריד. עקביות זו מובילה לכך שישנם הטוענים שמשחת שיניים זולה טובה בדיוק כמו משחת שיניים יקרה. בסקר שנערך על ידי המגזין קונסומר ריפורטס ב-1998 דורגו 30 מתוך 38 משחות השיניים שהשתתפו כמשחות שיניים מצוינות.
רוב משחות השיניים מכילות סודיום דודציל סולפט (SDS, נקרא לפעמים סודיום לאוריל סולפט - SLS) או חומר פעיל שטח אחר. SLS נמצא גם במוצרי טיפוח נוספים, כמו שמפו, כגורם מקציף. SLS יכול לגרום לשכיחות גדולה יותר של אפטות אצל חלק מהאנשים כאשר הוא עשוי לייבש את שכבת ההגנה של רקמת התאים האורלית ולגרום נזק לרקמת התאים הבסיסית[5]. מספר סוגי משחות כוללים אבקת נציץ לבנה. אבקה זו משפשפת בעדינות ומצחצחת את משטח השן. בנוסף, חומר זה מוסיף ברק קוסמטי למשחה.
מרכיבים כמו נתרן דו פחמתי, אנזימים, ויטמינים, צמחי מרפא, סידן, מי פה או מימן על חמצני בדרך כלל נכנסים לתערובות הבסיסיות ומשווקים כמרכיבים מועילים. חלק מהיצרנים מוסיפים גורמים אנטי בקטריאליים, כמו טריקלוסאן ואבץ כלורי.
משחות שיניים מגיעות במבחר טעמים, לרוב סוגים שונים של מנטה. טעמים אקזוטיים יותר כוללים: אניס, משמש, מסטיק (מיועד בעיקר לילדים), קינמון, שומר, זנגביל, וניל, לימון, תפוז ואורן. טעמים שונים הוצגו לציבור אך יצורם הופסק עקב אי הצלחתם בשוק, בהם ניתן למצוא חמאת בוטנים, תה קר וויסקי. חלק מן המשחות נטולות טעם.
המשתמשים במשחת השיניים אינם אמורים לבלוע אותה. מספר סוגים של משחות שיניים יכולות לגרום לבחילה ולשלשול אם בולעים כמות מוגזמת מהן. צריכה ממושכת של משחות המכילות פלואוריד, בעוד השיניים מתפתחות, יכולה לגרום לפלואורוזה. בשל כך, ילדים קטנים אינם צריכים להשתמש במשחת שיניים אלא תחת השגחה.
את הסידן, הנמצא במשחת השיניים, מפיקים מעצמות של חיות או מסיד. צמחוניים מעדיפים להשתמש במוצרים שאינם מכילים מרכיבים מן החי. מסיבה זו, הציגו בהודו משחת שיניים צמחונית.
כשרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנה מחלוקת הלכתית בשאלה האם על משחת שיניים לעמוד בדרישות כשרות. דעה אחת מתירה שימוש במשחת שיניים ללא הגבלה אף אם היא מכילה מרכיבים שאינם כשרים (הן לכל השנה והן לפסח), מאחר שהמרכיבים השונים פגומים למאכל, ועל כן הם חסרי משמעות כשרותית, אף אם יש להם טעם ואף אם ישנה בליעה מעטה שלהם[6]. דעות אחרות סוברות שהמרכיבים השונים במשחה אינם נפגמים בתהליך העיבוד, ועל כן, אם אינם כשרים, הם נותרים כאלו גם לאחר ערבובם במשחה, ומאחר ויש להם מעט טעם ולעיתים הם נבלעים, כן נדרשת להם כשרות. מבין הסוברים כדעה זו יש הממליצים על שימוש במשחת שיניים בעלת כשרות (אך אינם סוברים שזו חובה)[7], ויש הסוברים כי מדובר בחובה גמורה[8].
בנוגע לכשרות משחת השיניים לפסח, כותב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה כי חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש במשחה טעם היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פלואוריד באגף לבריאות השן - אתר משרד הבריאות
- היסטוריית משחת השיניים הפלואורידית (באנגלית)
- הרב יצחק דביר, כשרות למוצרי קוסמטיקה, אתר כושרות
- הרב אליעזר מלמד סבונים וקוסמטיקה וכלים חד פעמיים באתר פניני הלכה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סקירה היסטורית של משחות שיניים (באנגלית)
- ^ עמיר א, סרנת ח. תכשירי פלואוריד מקומי, לשימוש עצמי, המיועדים לילדים בישראל. רפואת הפה והשיניים, ניסן תש"ס, כרך י"ז, גיליון 2. ע 12–16.
- ^ Ripa LW. Clinical studies with high-potency fluoride toothpastes: a review. J Am Dent Assoc 1989; 118: 85-91.
- ^ Rojas-Sanchez et al, Fluoride intake from foods, beverages and dentifrices by young children in communities with negligibly and optimally fluoridated water: a pilot study. Community Dent Oral Epidemiol 1999;27: 288-297.
- ^ פצעי פה – אפטות (באנגלית)
- ^ דעת הרב צבי פסח פרנק, הרב משה פיינשטיין ונוספים
- ^ דעת הרב עובדיה יוסף, הרב אפרים גרינבלט והרב אשר וייס
- ^ דעת הרב מרדכי אליהו והרב אביגדר נבנצל
