משמרת בילגה

משמרת בילגה הייתה המשמרת ה-15 מבין 24 משמרות כהונה, ונודעה בכך שמבניה, המירו את דתם והתייוונו. לבני בילגה היו שאיפות ורצון להשתלט על הכהונה הגדולה. המקום המזוהה עם מגורי משמרת בילגה, בעת מעבר משפחות הכהונה לגליל, הוא הכפר מע'אר, שנקרא אז "מעריה".

מספר התלמוד:^[1] "בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה. מפני מרים בת בלגה, שנעשית מומרת ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי נכרים, וכשנכנסו נכרים להיכל, בעטה וטפחה על גגו של מזבח אמרה לו: 'לוקוס לוקוס [=זאב זאב], עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל [בקורבנות], ואינך עומד להם בעת צרתם'. ויש אומרים מפני עכוב משמרות נכנס ישבב תחתיה, לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם וישבב נראית נכנס לעולם, כל השכנים הרעים לא קבלו שכר חוץ מישבב שהוא שכנה של בלגה וקבל שכר"^[2].

שלושה קנסות הוטלו על משמרת בילגה:

• כל המשמרות חולקות בלחם הפנים בהתאם למצבם, המשמר הנכנס לעבוד, חולק בצד צפון, והמשמר היוצא, חולק בצד דרום, ואילו משמרת בילגה, חולקת תמיד בצד דרום. ולפיכך משמרת בילגה נראית תמיד כאילו היא מסיימת את עבודתה, ואילו משמרת ישבאב, נראית תמיד כאילו היא נכנסת להתחיל בעבודתה.
• הטבעת של משמר בילגה, בה מכניסים את ראש הבהמה לפני השחיטה, הייתה מחוברת לרצפה באופן שלא היה ניתן להשתמש בה, ובני בילגה נאלצו לשאול טבעת ממשמרת אחרת^[א][4].
• השקע בקיר (מעין לוקר), בו היו מאחסנים בני בילגה את סכיני השחיטה שלהם, היה סתום^[5].

• מרים בת בילגה נישאה לאחד מאנשי הצבא היוונים שהיו ביהודה, וכשנכנסו היוונים להיכל, נכנסה גם מרים, בעטה ברגלה במזבח וקראה עליו "לוקוס (זאב), עד מתי תכלה ממונם של ישראל".
• בני המשמרת היו מאחרים כרוניים, ולא הגיעו בזמן שנקבע, כדי לעבוד את משמרתם.

הפרשנים מסבירים מדוע טרחה המשנה, והביאה דעה נוספת, באשר לקנס אותו קנסו חכמים את בני בילגה. לפי פירושם, התנא שלשיטתו הקנס הוטל בשל האיחורים, סובר שאין להעניש אב בעבור העוונות שעשה בנו, כפי שכתוב: "לֹא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים, וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ, יוּמָתוּ"^[6], ולכן לא ייתכן שהם נקנסו בגין מעשיה של מרים.

• שמעון מבית בילגה – בזמן חוניו הכהן הגדול ביקש את תפקיד האגורנומוס, שהיה תפקיד רב כוח, ומשלא קיבלו, הלשין בפני אפולוניוס על קיומם של אוצרות בית המקדש, כדי שזה ייקחם למלא את אוצרותיו המדולדלים של המלך סלאוקוס^[7]. ישנם חוקרים המעדיפים את דיברי ספר מקבים בגרסה היוונית, המייחס את שמעון למטה בנימין^[8][9][ב].
• מנלאוס – אחיו של שמעון הנזכר לעיל, היה כהן גדול שקיבל את מינויו לאחר שהתחרה עם כוהנים אחרים ושילם את סכום הכסף הגבוה ביותר^[10].
• מאיר בן בילגה – מתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כאחד משני טובי הכוהנים, שבזמן שרפת בית המקדש השני על ידי הרומאים נאבקו, ביחד עם כוהנים נוספים, בחיילים הרומאים ונדחקו לעמוד על קיר ההיכל בגובה 8 אמות. השניים, מאיר בן בילגה ויוסף בן דליה בחרו להפיל את עצמם לתוך האש ולהישרף עם ההיכל^[11].

• שיעור גישור בין תקופת אלכסנדר מוקדון לבין אנטיוכוס הרביעי, GoodTeacher
• פרופסור חיים גניזי, משמר בילגה(הקישור אינו פעיל), אוניברסיטת בר-אילן
• הרבי מלובביץ', מבט חיובי על מעשיה של מרים בת בילגה, טעמו וראו