משפטי לייפציג
משפטי לייפציג הם סדרת משפטים, שהתקיימו בשנים 1921-1922,[1] נגד פושעי מלחמה גרמנים ממלחמת העולם הראשונה. המשפטים התקיימו בבית המשפט הקיסרי בלייפציג. שבעה-עשר גרמנים הועמדו למשפט בגין חשד לפשעי מלחמה בשנים-עשר משפטים. ההליכים המשפטיים ותוצאותיהם זכו לביקורות רבות הן בגרמניה והן במדינות ההסכמה. [2]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם הראשונה מנהיגי מדינות ההסכמה הציגו רעיון חדש, לפיו, ברגע שיושג ניצחון, על מנהיגי האויב לעמוד לדין בגין הפרות של החוק הבינלאומי שנעשו במהלך המלחמה. ב־25 בינואר 1919, במהלך ועידת השלום בפריס,[3] ממשלות בעלות הברית הקימו ועדה האחראית ליישום הרעיון.[4] כתוצאה מכך, סעיפים 227–230 לחוזה ורסאי[5] קבעו את מעצרם ומשפטם של חיילים ומפקדים בצבא גרמניה שהוגדרו כפושעי מלחמה על ידי ממשלות בעלות הברית. סעיף 227 קבע את הקמתו של בית דין מיוחד, בראשות שופט מכל אחת המעצמות ממדינות ההסכמה העיקריות - בריטניה, צרפת, איטליה, ארצות הברית ויפן. הסעיף זיהה את הקיסר וילהלם השני לשעבר כפושע מלחמה, ודרש בקשת הסגרה לממשלת הולנד, אשר העניקה לו מקלט מאז הסתלקותו בנובמבר 1918. סעיף 228 אפשר לממשלות מדינות ההסכמה לשפוט את פושעי המלחמה הגרמניים בבתי הדין הצבאיים שלהם, על אף כל ההליכים שננקטו נגד אותם אשמים בבתי המשפט בגרמניה. ממשלת גרמניה נדרשה לעמוד בכל צו הסגרה שהוצאו על ידי מעצמות בעלות הברית לשם כך.
ב־3 בפברואר 1920 הגישו בעלות הברית לממשלת גרמניה רשימה, הכוללת שמות של 900 אנשים המואשמים בביצוע פשעי מלחמה. עם זאת, הגרמנים סירבו להסגיר אזרחים גרמנים מסוימים לממשלות בעלות הברית, והציעו במקום זאת לשפוט אותם במערכת המשפט הגרמנית, כלומר ברייכסרגייכט בלייפציג.[6] בעלות הברית נעתרו וביום 7 במאי 1920 הציגו רשימה קצרה בהרבה עם שמות ארבעים וחמישה חשודים ופרטי פשעיהם לכאורה. לרשימה צורפה הערה רשמית, ובה נאמר כי כוונת הרשימה הראשונה הייתה לבדוק את רצינות המחויבות העצמית של הגרמנים וכי הרשימה החדשה הזו אינה אלא "מבחן". לא ניתן היה לאתר את כל האנשים הללו, ובמקרים אחרים היה קושי למצוא ראיות אמינות. בסופו של דבר רק 12 מקרים הועמדו לדין[7]
המשפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשפטים התקיימו לפני בית המשפט העליון בלייפציג – (הרייכסגריכט) בהרכב של שבעה שופטים בין 23 במאי ל -16 ביולי 1921. ארבעת המקרים הראשונים הועמדו לדין בהתעקשותה של בריטניה, בית המשפט ביסס את פסיקותיו על הקוד הצבאי הגרמני מבין אלה, שלושה היו מעורבים בהתעללות בשבויי מלחמה, בעיקר בצורת מכות של שבויי מלחמה בריטים, ואלו הם:
סמל קארל היינן, מפקד מחנה שבויים קטן הואשם בהתעללות בשבויי מלחמה בריטיים, נידון לעשרה חודשי מאסר בפועל.[8]
סרן אמיל מולר, מפקד מחנה שבויים הואשם בהתעללות בשבויי מלחמה בריטים, נידון לשישה חודשי מאסר בפועל.[9]
טוראי רוברט נוימן, חייל במשמר המחנה שהואשם בהתעללות בשבויי מלחמה בריטים, נידון לשישה חודשי מאסר בפועל.[9]
המקרה הרביעי עסק במפקד קארל נוימן מספינה UC-67 באישומים כי ספינת בית חולים בריטית "dover castel" הוטבעה על ידו במהלך לוחמת הצוללות הגרמנית. מפקד הצוללת קארל ניומן זוכה בטענה כי פעל לפי הוראות הממונים עליו.[10]
מקרים נוספים של הוצאות להורג של חיילים צרפתים כלואים או פצועים והתעללות באסירי מלחמה, היו האישומים בחמשת המקרים הבאים:
רס"ן בנו קרוסיוס וסא"ל קרל שטנגר - רס"ן בנו קרוסיוס נמצא אשם בהריגה ונידון לשנתיים מאסר, סא"ל קרל שטנגר - נמצא לא אשם.[11]
סגן ראשון אדולף לול - נמצא לא אשם.[12]
אל"ם הנס פון שאק והאלוף בנו קרוסקה, שניהם נמצאו לא אשמים. [13]
בעקבות האשמות שהובאו על ידי בלגיה וצרפת מקס רמהר חבר במשטרה הצבאית החשאית הואשם בתקיפה וכליאת שווא במסגרת חקירת אזרחים בלגים, בפסק הדין מקס זוכה. [14]
המקרה האחרון שנדון בשנת 1921 עסק בהתקפה על ספינת בית חולים הקנדית "טירת Llandovery" כחלק מלוחמת צוללות בלתי מרוסנת. שני אנשי צוות לשעבר, הסגנים הראשונים לודוויג דיתמר וג'ון בולדט, היו קצינים של הצוללת SM U-86 אשר הטביעו את ספינת בית החולים הקנדית טירת Llandovery ולאחר מכן ירו במכונות ירייה על הניצולים בסירות ההצלה. השניים עמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר של ארבע שנים כל אחד בגין הריגה. בית המשפט התייחס למשפט הבינלאומי ולמנהגי המלחמה בהגיעו להחלטתו. לאחר מכן בשנת 1928 החלטת בית המשפט בוטלה על ידי בית המשפט העליון של הרייך ושני הקצינים זוכו בטענה שרק מילאו פקודות ומפקד הצוללת הוא האחראי.[15] דמות המפתח, סרן ומפקד צוללת הלמוט ברוממר-פציג, שבריטניה קיוותה שיורשע, נמלט לעיר החופשית דנציג ומעולם לא הועמד לדין .
התגובה למשפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעלות הברית, במיוחד צרפת, הגיבו בביקורת חריפה על ההחלטות הראשונות שהתקבלו והתייחסו למתרחש במשפטים כ"פארסה "וכ"קומדיה". אולם בניגוד להודעתם המקורית, בעלות הברית לא התעקשו על הסגרת הנאשמים לידיהם. במקום זאת, הם הפסיקו כל סוג של שיתוף פעולה עם בית המשפט העליון של הרייך בלייפציג. תוצאה זו התקבלה בברכה בגרמניה, לפיכך, עד שנת 1927 הסתיימו ההליכים ביותר מ־1,700 תיקים, אם בהחלטות בית משפט או כתוצאה מהחלטות שהתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. עבור בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה המסקנות היו ברורות: לא לתת לבתי המשפט בגרמניה לנסות ולהעניש פושעי מלחמה גרמנים. נירנברג הייתה התגובה למשפטי פשעי המלחמה בלייפציג.
אולם בעת שמחוץ לגרמניה נתפסו המשפטים כמעשה מגוחך, זאת בשל מספר מצומצם של המקרים שנשפטו והקלות בעיניהם של העונשים שניתנו בבית המשפט.[16] בתוך גרמניה הם נראו קשים מכמה סיבות:
· מבין כל הלוחמים בשני הצדדים, נשפטו רק אנשי שירות גרמנים על פשעי מלחמה.
· הנאשמים נתפסו בכמה מהמקרים כאנשי צבא המנסים בקושי רב למלא את חובתם תחת תנאים קשים.
· כמה מההאשמות נראו מזויפות.
· העונשים של כליאה בכלא אזרחי נחשבה כעלבון לכבוד הצבאי.
בעקבות פרשת משפטו של סמל קארל היינן, התייחס העיתון "גזית" הגרמני כדלקמן: הכרעת הדין הראשונה בסדרת משפטי לייפציג, עוררה את דעת הקהל בגרמניה ואנגליה, ככל הנראה בדרכים מנוגדות בצורה מובהקת. מידת העונש ספגה ביקורת באנגליה באופן שפגע במידה הגבוהה ביותר ברגישות הגרמנית.[16]
ב־15 בינואר 1922, ועדת משפטנים של בעלות הברית, שמונתה לבחון את המשפטים, הגיעה למסקנה כי אין טעם להמשיך במשפטים במתכונת הנ"ל והמליצה להעביר את הנאשמים הנותרים לבעלות הברית למשפט.[16] זה לא נעשה, והמשפטים ננטשו בשקט.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שנחשבו כישלון באותה תקופה, משפטי לייפציג היוו את הניסיון הראשון לתכנון מערכת כוללת להעמדה לדין על הפרות החוק הבינלאומי. מגמה זו התחדשה במהלך מלחמת העולם השנייה, שכן ממשלות בעלות הברית החליטו לנסות, לאחר המלחמה, להעמיד לדין את מנהיגי מדינות הציר בגין פשעי מלחמה שבוצעו במהלך המלחמה, במיוחד במשפטי נירנברג ובית הדין הצבאי הבינלאומי של המזרח הרחוק.
לאחר תום המלחמה הקרה, אותה מגמה הובילה להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי בשנת 2002.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארנה בן-נפתלי ויובל שני המשפט הבינלאומי: בין מלחמה לשלום (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2006) 267-269.
Hankel, Gerd (1982). The Leipzig Trials: German War Crimes and Their Legal Consequences after World War I. Dordrecht: Republic of Letters. ISBN 9789089791320.
Mullins, Claud (1921). The Leipzig Trials: An Account of the War Criminals' Trials and Study of German Mentality. London: H. F. & G. Witherby.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Hankel, Gerd,, The Leipzig trials : German war crimes and their legal consequences after World War I, Dordrecht, Netherlands, ISBN 978-90-8979-132-0
- ^ ALAN KRAMER, The First Wave of International War Crimes Trials: Istanbul and Leipzig, European Review 14, 2006-09-08, עמ' 441–455 doi: 10.1017/s1062798706000470
- ^ Foreign Relations of the United States: The Paris Peace Conference, 1919. 13 vols, The SHAFR Guide Online
- ^ The American Journal of International Law, Commission on the Responsibility of the Authors of the War and on Enforcement of Penalities 14, 1920-01, עמ' 95 doi: 10.2307/2187841
- ^ The Imperialist Peace Order in Central Europe:, Verlag der österreichischen Akademie der Wissenschaften, 2019-09-27, עמ' 102–114, ISBN 978-3-7001-8635-9
- ^ {{{מחבר}}}, Abbott, Yarnall, Benezit Dictionary of Artists, Oxford University Press, 2011-10-31
- ^ Bruno Schulz, Der XX. Deutsche Geographentag in Leipzig vom 16.?19. Mai 1921, Die Naturwissenschaften 9, 1921-07, עמ' 529–530 doi: 10.1007/bf01487938
- ^ {{{מחבר}}}, German War Trials: Judgment in the Case of Karl Heynen, The American Journal of International Law 16, 1922-10, עמ' 674 doi: 10.2307/2187590
- ^ 1 2 {{{מחבר}}}, Crimes: Sufficiency of Indictment, Michigan Law Review 20, 1921-11, עמ' 107 doi: 10.2307/1277113
- ^ Gary D. Solis, The Law of Armed Conflict, Cambridge: Cambridge University Press, עמ' 341–380, ISBN 978-0-511-75783-9
- ^ Crusius, Carl Leberecht, Oxford University Press, 2011-10-31, Benezit Dictionary of Artists
- ^ Laule, Johann Baptist, Oxford University Press, 2011-10-31, Benezit Dictionary of Artists
- ^ Eberhard Ruhmer, Schack, Adolf Friedrich, Graf von, Oxford Art Online, Oxford University Press, 2003
- ^ Petrographie (Gesteinskunde), Berlin, Boston: De Gruyter, 1966-12-31, עמ' 3–11, ISBN 978-3-11-136083-6
- ^ {{{מחבר}}}, German War Trials: Judgment in Case of Lieutenants Dithmar and Boldt, The American Journal of International Law 16, 1922-10, עמ' 708 doi: 10.2307/2187594
- ^ 1 2 3 Yarnall, John., Barbed wire disease : British and German prisoners of war, 1914-19, Stroud: History Press, 2011, ISBN 978-0-7524-5690-4
