המשפט בישראל

ישראל

ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של ישראל

חוקה ונשיאות חוקי יסוד נשיא המדינה (רשימה) יצחק הרצוג מנהל ראש הממשלה (רשימה) בנימין נתניהו סגן ראש הממשלה יריב לוין הממשלה הממשלה ה-37 הקבינט המדיני-ביטחוני מבקר המדינה: מתניהו אנגלמן חקיקה הכנסת הכנסת העשרים וחמש יושב ראש: אמיר אוחנה חברי הכנסת יו"ר הקואליציה: אופיר כץ‎ ראש האופוזיציה: משמר הכנסת בחירות מפלגות פוליטיות חוק הבחירות ועדת הבחירות המרכזית משאל עם מערכת המשפט בית המשפט העליון נשיאת ביהמ"ש העליון: יצחק עמית היועץ המשפטי לממשלה: גלי בהרב-מיארה אגף ייעוץ וחקיקה הנהלת בתי המשפט פרקליטות המדינה הסניגוריה הציבורית חלוקה מנהלית מחוזות רשות מקומית עיריות מועצות מקומיות מועצות אזוריות יחסי החוץ הסכסוך הישראלי-ערבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל והאו"ם ישראל וארצות הברית ישראל והאיחוד האירופי שגרירים פורטל הממשל בישראל

במדינת ישראל נהוגה הפרדת הרשויות, והיא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי^[1] ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי חצי האי סיני מידי מצרים, את רמת הגולן מידי סוריה, את רצועת עזה ואת יהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על מזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של הכנסת וצו של הממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981^[2]. חצי האי סיני הוחזר למצרים בשנת 1982. בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם נכבשו בידי ישראל והיא מורכבת מעירוב של החוק העות'מאני, החוק הבריטי והחוק הירדני בנוסף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. בשטחי A ו־B תקפים גם חוקי הרשות הפלסטינית. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.

עד לשנת 1917 שלטה בשטחה של ארץ ישראל האימפריה העות'מאנית. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העות'מאנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי.

ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העות'מאנית, כי אם מחוז שהיה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ואף באפריקה. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית היה נהוג אף בארץ ישראל.

המשפט העות'מאני היה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות^{[דרוש מקור]}. את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי המג'לה, בתוספת מספר חוקים שקבע הסולטאן. כמו כן נהוגים היו חוקים עות'מאניים שהסדירו את המשפט הפלילי, דיני הראיות, ההוצאה לפועל, המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.

בשנת 1984 חוקק חוק לביטול המג'לה^[3], אשר ניתק את הקשר בין המשפט הישראלי למשפט העות'מאני.

כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום^[4]. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואילו עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.

ערך מורחב – מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי

עם כניסתו לתוקף של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922^[5]. בסימן 46 נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".

עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.

בנוסף, הנציבים העליונים חוקקו פקודות חדשות, שהסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות ופקודת הנזיקין. חלק מפקודות אלו הועתקו מהמשפט האנגלי, וחלקן חודשו על ידי הנציבים. סוג נוסף של פקודות הוא קובץ חוקים שהגיע מעת לעת מאנגליה ונקרא "הספר הלבן". פקודת הנציב העליון העניקה לקובץ מעמד של פקודה. הפקודות נכנסו לתוקף לאחר פרסומם בקובץ מיוחד (בדומה לרשומות כיום). בישראל המונח חוק מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. המונח פקודה מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. מדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה.

מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופת המנדט הבריטי. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את העדרו של חבר מושבעים מן הדין הפלילי, ומעמדו של התקדים המשפטי המחייב. העדרו של מוסד המושבעים, למרות היותו חלק מהשיטה הבריטית, נבע מכך שהבריטים נמנעו מלכונן בתי-משפט שמבוססים על מושבעים "ילידים" במושבות הבריטיות^{[דרוש מקור]}. המתאר הכללי של מערכת בתי המשפט ובתי הדין הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.

לקראת סיומו של המנדט הבריטי הוקמה מועצת העם כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין הוועד הלאומי ובין הסוכנות היהודית תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של היישוב. ב-14 במאי 1948 הכריזה מועצת העם על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות פוליטית-משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה. כך, ביום העצמאות, ה' באייר תש"ח, מצא עצמו היישוב היהודי בארץ-ישראל ללא הצעת חוקה מוסכמת, ללא נוסחי חוקים או קודים הממתינים למימוש, ללא מוסדות משפטיים משל עצמו, עם מסגרת חוקתית וחקיקתית קולוניאלית, ועם בתי משפט מנדטוריים שחדלו לתפקד.^[6]

עם הקמת מדינת ישראל קם אפוא הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר^[7], שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לכונן את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את המשפט הבריטי, אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא הכנסת.

ב-19 במאי 1948 החליפה את המנשר "פקודת סדרי השלטון והמשפט", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קובעת בסעיף 11:

המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה.

הסייג שבסוף סעיף 11 מאפשר לבתי המשפט לחרוג מהחקיקה המנדטורית^[8]. החקיקה המפלה, ששימשה להגבלת העלייה ולהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים, על פי הספר הלבן של 1939, בוטלה במפורש בסעיף 13 של הפקודה.

במחקר ההיסטורי מקובל לראות בעשור הראשון למדינת ישראל תקופה של עיצוב ההסדרים המשפטיים של המדינה. בתקופה זו נקבעו מספר מאפיינים של המשפט הישראלי: היעדרה של חוקה כתובה; עוצבה מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת; נוצרו ההסדרים בתחומי השליטה על הקרקע והאזרחות הישראלית, שעיגנו משפטית את תוצאות מלחמת העצמאות ואת משמעות היותה של ישראל מדינה יהודית; הוקם בית המשפט העליון ונבחר דור השופטים לעשורים הבאים. זאת ועוד, בעשור זה ניתנו החלטות תקדימיות במגוון רחב של מחלוקות משפטיות ותחומי משפט.^[6] מחקריו של פרופ' רון חריס בתחום ההיסטוריה של המשפט הראו כיצד רבים מההסדרים המשפטיים שעוצבו בישראל בשנות החמישים עברו שינויים מינוריים ותוספות קלות בלבד בתקופות מאוחרות יותר בתולדות המדינה^[9].

מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הם פקודת הראיות, פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה העברית - "נוסח חדש").

במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה) חוקקו תקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.

בתי המשפט הישראליים יצרו תקדימים אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות הרשלנות המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת 1928 המבוסס על חקיקה קפריסאית, יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנות ה-70. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.

בשנת 1984 אישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה^[3], שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. חוק יסודות המשפט, שהתקבל בשנת 1980, ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של לאקונה. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב למשפט העברי^[1].

המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, באמנות בינלאומיות אשר ישראל היא צד להן^[10].

המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.

מדינת ישראל, כחברה בקהילה הבינלאומית ובארגון האומות המאוחדות, מכבדת אף את כללי המשפט הבינלאומי המנהגי (כללי המשפט הבינלאומי הנהוגים והמוכרים על ידי כל מדינות העולם, בניגוד למשפט הבינלאומי הפומבי המסתמך על אמנות בינלאומיות, החל רק על המקבלים אותו מרצונם) ואלו חלים בשטחה, אף מבלי שיאומצו בדבר חקיקה של הכנסת, כל עוד אינם סותרים חקיקה של הכנסת.

על מנת להחיל בשטח המדינה כללים חדשים במשפט הבינלאומי יש לאמצם בדבר חקיקה נפרד. מכאן שבמישור הבינלאומי, כלפי גורמי חוץ, מחויבת מדינת ישראל על פי כל האמנות שהיא צד להן, אך במישור הפנימי חלים רק כללי המשפט הבינלאומי המנהגי, וכן כללים שאומצו בחקיקת הכנסת. מכאן שקיימות אמנות בינלאומיות שישראל היא צד להן, אך אין להן תחולה מבחינת המשפט הישראלי הפנימי.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי המנהגי היא הכרת המדינה באמנת האג משנת 1907 לעניין הלוחמה היבשתית המוכרת והנאכפת בשטחה של מדינת ישראל, אף מבלי שתאומץ בדבר חקיקה של הכנסת.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי ההסכמי היא הכרת המדינה באמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים משנת 1980. אמנה זו, העוסקת במקרים בהם חטף הורה את ילדו אל מדינה זרה במסגרת סכסוך על משמורת עם ההורה השני, וקובעת הסדרים להשבת הילד אל המדינה ממנה נחטף, היא דבר חקיקה בינלאומי חדש. ישראל הצטרפה אל האמנה, וצירפה אותה למשפטה הפנימי בחוק של הכנסת משנת 1991. בתקופת הביניים שבין הצטרפות ישראל לאמנה ובין קבלתה על ידי הכנסת, לא הייתה לאמנה תחולה במשפט הפנימי הישראלי.

דוגמה לדבר חקיקה בינלאומי הסכמי, שישראל היא צד לו, אך אינו חל במשפט הפנימי של המדינה, הוא אמנת רומא, שנכנסה לתוקף בשנת 2002 והקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי. על אף שישראל הייתה בין יוזמות האמנה ואף חתמה על האמנה, לא אשררה הכנסת את האמנה, ומאוחר יותר ישראל אף הודיעה כי אין בכוונתה לאשררה. ב-2019 בית הדין אף פתח בחקירה כנגד ישראל בחשד שהאחרונה ביצעה פשע מלחמה.

המשפט המנדטורי הבריטי, אשר היה המשפט הנוהג במדינה עם הקמתה, פעל על פי עקרונות המשפט המקובל. עיקרם של עקרונות אלו הוא כי השופט הוא לבה של המערכת המשפטית. השופט מיישם את הגיונו ואת היכרותו עם המערכת המשפטית ליצירת תקדים. התקדים הוא לבה של שיטת המשפט המקובל, ובתי המשפט באנגליה רואים עצמם כפופים לתקדימי בית המשפט העליון באנגליה. חקיקה של הפרלמנט יכולה לשנות או להפוך את התקדים, אך התקדים הוא הבסיס למערכת המשפטית, והוא חובק כל.

כך, למשל, אין באנגליה חוק של הפרלמנט האוסר על רצח, משום שהמדובר בעבירה מן המשפט המקובל, שמקורה הוא סמכותו החוקית של בית המשפט הנובעת מהחלטותיו מקדמת דנא. אך בעוד שהעונש על פי המשפט המקובל על עבירה זו הוא עונש מוות, הרי שחקיקה של הפרלמנט קבעה כי העונש על עבירה זו יהיה מאסר עולם.

שיטה זו נהוגה, בשינויים מסוימים (אם כי רבי משמעות) בארצות הברית ובמדינות דוברות אנגלית נוספות, כמו גם במדינות שהיו תחת השפעה בריטית חזקה.

אל מול מערכת משפטית זו קיימות מערכות משפטיות המבוססות על המשפט הקונטיננטלי הנהוג במדינות אירופה כצרפת וגרמניה. המשפט הקונטיננטלי מייחס לתקדים חשיבות פחותה, והמקור הראשוני בו מוצא השופט הקונטיננטלי את התשובה לשאלה המשפטית העומדת בפניו הוא קובץ חוקים הקרוי "קוד", האמור בשל פירוטו הרב לספק תשובה למרבית השאלות, בדומה לתקדים הבריטי.

שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הוא כי ארצות המשפט המקובל נוקטות בשיטה האדברסרית בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק בראיות אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימת השיטה האינקוויזיטורית, לפיה לשופט (הקרוי לעיתים "שופט חוקר") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.

שיטת המשפט הישראלית אינה שיטת משפט מקובל טהורה, כי אם תערובת של שיטת המשפט המקובל עם שיטת המשפט הקונטיננטלית, ולה מספר מאפיינים ישראליים ייחודיים. אמנם בלידתה נשענה השיטה הישראלית בראש ובראשונה על המשפט האנגלי, וכפועל יוצא מכך, מאפיינים רבים של המשפט המקובל היו חלק מהותי מן השיטה הנהוגה בישראל. אולם, התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות שחלו לאורך השנים הביאו את ישראל לסטות מן המשפט המקובל הבריטי. הגל הגדול של חקיקה ישראלית מקורית החל בשנת 1962 והקיף את תחומי דיני הקניין, החוזים, הירושה ועוד. מהלך חקיקתי אינטנסיבי זה הביא להיעלמותה של החקיקה העות'מאנית מהשיטה הישראלית ולהחלפה מוגבלת של החקיקה המנדטורית, והוא נמשך עד לראשית שנות השמונים.^[6] לפיכך, שיטת המשפט המקובל אינה נוהגת בישראל כיום.

שיטת המשפט הישראלית בת זמננו דומה יותר לשיטות המשפט של לואיזיאנה, של קוויבק ושל סקוטלנד, בהן מתקיים עירוב של המשפט המקובל עם המשפט הקונטיננטלי.

מאפייני השיטה הישראלית:

• הבסיס העיקרי למערכת המשפט הוא החקיקה, בין אם דבר החקיקה מגיע מן הכנסת (ואז ייקרא "חוק"), מן המחוקק שקדם לכנסת (ואז ייקרא "פקודה") או ממחוקק המשנה (חקיקת המשנה כוללת תקנות, כללים וצווים). החקיקה על כל מרכיביה מתפרסמת ב"רשומות".
• בתי המשפט מפרשים את החקיקה. לעיתים פרשנות זו מותחת את לשונו המפורשת של החוק. כך, למשל, בשנים האחרונות קיבל בית המשפט העליון סדרת הלכות המחזירה את תפקידם של דיני היושר בשאלות הנוגעות למקרקעין, וזאת על אף לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק המקרקעין. דוגמה נוספת היא הפירוש המצמצם הניתן ליסוד הקינטור בעבירת הרצח, אשר למעשה רוקן כמעט יסוד זה מתוכן.
• לבית המשפט העליון הסמכות לפסול חוק, במקרים מסוימים (ולדיון בכך ראו את הקטע העוסק בחוקה בערך זה). בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוק-יסוד, מתקיים דיון משפטי בעניין זה, על רקע דוקטרינת התקדים החוקתי שאינו חוקתי.
• הלכה של בית המשפט העליון היא בבחינת תקדים המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום. פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מהווה תקדים מחייב מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.
• השיטה הנהוגה בישראל היא השיטה האדברסרית, במסגרתה השופט פוסק על פי העובדות המובאות בפניו על ידי הצדדים, ואין לו תפקיד אקטיבי במציאת העובדות, וזאת פרט לחריגים מסוימים.
• סטייה מן הנוהג האדברסרי שבמשפט המקובל, היא העדרו של חבר מושבעים במשפט הישראלי. במרבית מדינות המשפט האדברסרי, ובמיוחד בהליכים פליליים, השופט הוא המנהל את המשפט, אך ההכרעה בעניינים שבעובדה מסורה בידי חבר של אנשים אשר אינם בעלי מקצוע בתחום המשפט, המכריעים על פי הגיונם, ועל פי הנחיותיו המשפטיות של השופט. שיטה זו, הנחשבת למאפיין חשוב של השיטה האדברסרית, אינה נהוגה כלל בארץ. רוב המערכת המשפטית בישראל מורכבת משופטים מקצועיים. חריג חשוב הוא "נציגי הציבור" בבית הדין האזורי לעבודה^[11], אך גם אלו אינם נחשבים ל"מושבעים" כי אם לשופטים לכל דבר ועניין. שוני זה מן המסורת של המשפט המקובל נעוץ בכך ששלטונות המנדט הבריטי לא איפשרו לתושבים הנתונים תחת שלטונם לקחת חלק בהכרעה השיפוטית (בניגוד לאזרחים בריטיים בשטחיה הריבוניים של בריטניה). הכלל המנדטורי השתרש אל תוך שיטת המשפט הישראלית, על אף שאין המדובר בשלטון מנדטורי.

בשנת 1968 החל מאמץ לבצע האחדה ("קודיפיקציה") של המשפט האזרחי בישראל וליצירת "קובץ דיני ממונות" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות המשפט הקונטיננטלי. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה ורחוקה הדרך מקבלתו.

ערך מורחב – בתי המשפט בישראל

חוק יסוד: השפיטה, אשר נתקבל בשנת 1984 קובע כי ישנן שלוש ערכאות של בתי משפט: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי (6 בתי משפט) ובית משפט השלום (28 בתי משפט).

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את המקרים שבהם תדון כל ערכאה. באופן בסיסי נדונות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים, וכתבי אישום בעבירות שעונשן חמור בבית המשפט המחוזי, ותביעות בסכומים נמוכים וכתבי אישום בעברות קלות נדונות בבית משפט השלום. כל ערכאה דנה אף בערעור על הערכאה הנמוכה ממנה.

בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ונדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט ידון בתביעה. כך, למשל, בעבירה חמורה שנעברה באילת, הסמכות העניינית תהיה לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות המקומית תקבע כי בית המשפט המחוזי שידון בעניין יהיה בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

במקביל לשלוש מערכות בתי משפט הרגילים (שלום, מחוזי, עליון), פועלות מספר ערכאות נוספות, הנחשבות לחלק מן המערכת המשפטית:

• בתי המשפט למשפחה – הדנים בסכסוכים בתוך המשפחה, במקביל לבית משפט השלום.
• בית משפט לתביעות קטנות – המכריע בסכסוכים אזרחיים בסכומים קטנים, ונחשב לחלק מבית משפט השלום.
• בית משפט לעניינים מקומיים – הדן בעבירות על חוקי עזר של רשות מקומית, ונחשב אף הוא לחלק מבית משפט השלום.
• לשכות ההוצאה לפועל, הפועלות במסגרת בית משפט השלום.
• בית משפט לעניינים מנהליים – הדן בעניינים מנהליים, שבין האזרח ובין הרשות, המפורטים בחוק. בית משפט זה פועל במסגרת בית המשפט המחוזי.
• בית המשפט לתעבורה – בית משפט הפועל ליד בית-משפט שלום; בבית משפט זה מתנהלים תיקים בנושאים הקשורים לתנועה בדרכים: עבירות, תאונות וכדומה. התובע בבית-משפט זה הוא שוטר במינוי תובע משטרתי. האישומים המוגשים לבית-משפט זה הם אישומים פליליים "רגילים".
• בית המשפט הגבוה לצדק – השומע עתירות נגד רשויות המדינה, הממשלה, הכנסת, בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים.
• בית משפט לימאות - העוסק במגוון תחומים הקשורים לים, ברמת בית משפט מחוזי.
• יחידת בתי הדין הצבאיים או יבד"ץ 205 היא יחידה צבאית המוסמכת על ידי חוק השיפוט הצבאי כרשות השופטת בצבא הגנה לישראל, אף שלא כל בעלי הסמכות בו בעלי הכשרה משפטית כשל שופט בבית משפט רגיל באזרחות.

לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים (מקצועיים), שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים. בתי דין אלו אינם חלק ממערכת בתי המשפט, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים להם. המדובר בבית הדין לעבודה, בית הדין הרבני (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות) ובית דין צבאי. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה, בית הדין להגבלים עסקיים, בית הדין לחוזים אחידים).

בתי דין אלו דנים על פי מערכת חוקים המיוחדת להם (כך, למשל, בית הדין הרבני דן על פי המשפט העברי), והדיינים היושבים בהם הם בעלי הכשרה והשכלה ייחודית בנוגע לעניין בו הם דנים.

רוב המקרים שבהם דנים בתי הדין הם מקרים שבהם יש להם סמכות ייחודית הגוברת על סמכותו של בית המשפט (ולמשל עניינים הנוגעים להסכם קיבוצי הם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה) קיימים מקרים שבהם ישנה סמכות מקבילה. בית הדין הרבני מוסמך לדון כבורר בהסכמת הצדדים, אף בסכסוכים אזרחיים המובאים בפניו, כאשר לוּ אלו היו מובאים בפני בית המשפט, אף לוֹ הייתה הסמכות לדון בכך.

גוף נוסף בעל סמכות שיפוט ייחודית הוא המפקח על רישום המקרקעין, הפועל במסגרת הרשות לרישום והסדר זכויות מקרקעין של משרד המשפטים. לגוף זה סמכות שיפוט בתביעות הנוגעות לניהול בתים משותפים.

לצדה של מערכת החוקים, המנהגים והתקדימים אשר התקבלו מן המערכות העות'מאניות, הבריטיות, ועמים אחרים, הרי שבעם היהודי נהוגה מזה אלפי שנים שיטת המשפט העברי. המדובר בשיטת משפט מורכבת ומשוכללת, בעלת הסדרים מהותיים ופרוצדורליים המסדירים את כל תחומי המשפט. רבים ביקשו להביא מאפיינים ותכנים ממשפט זה אל המשפט הישראלי. במיוחד ידועים בכך שופט בית המשפט העליון בדימוס מנחם אלון והפרופסור נחום רקובר^[12].

לעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה לכך היא חוק לא תעמוד על דם רעך, הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם היא על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".

בשני תחומים נהוגה שיטת המשפט העברי במשפט הישראלי, בתחום המעמד האישי, ובהסתמכות בתי המשפט על המשפט העברי על פי חוק יסודות המשפט.

בתקופת המנדט קבע סימן 51 לדבר המלך במועצה, 1922, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה לבית דין דתי, שיפעל על פי חוקי הדת. כך במקביל לבית הדין השרעי ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל בית הדין הרבני.

המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, ובחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קבע המחוקק כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".

כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי המשפט העברי, בשני תחומים. לבית הדין סמכות בענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני צוואות וירושות) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.

על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פיה חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, היא בבחינת כפייה של מערכת הערכים הדתית, על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה^[13]. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור עריות, גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם רשאים לפי אמונתם להינשא לבני השנייה^[14].

ערך מורחב – חוק יסודות המשפט

בשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופט חיים כהן. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת 1980 את חוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופט מנחם אלון ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר, בהנהגתם של משה לנדוי ואהרן ברק, ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו של חסר בחוק (לאקונה), הרי שיש להשתמש במשפט העברי^[15].

שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק היא מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו של ברוך שפינוזה, למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות בתלמוד, שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי?

ככל שהייתה מטרת חוק יסודות המשפט לשלב את המשפט העברי ולהפוך אותו למקור השראה מקובל בפסיקת בתי המשפט, הרי שהצלחת החוק הייתה חלקית.

בנובמבר 1947 הוקמה המועצה המשפטית של "ועדת המצב", שתפקידה היה להכין חקיקה לקראת הקמת המדינה. בדצמבר 1947 הטילה הנהלת הסוכנות היהודית על יהודה (ליאו) כהן לנסח חוקה למדינה היהודית שבדרך. אולם, היערכות זו לא הושלמה, וערב הקמת המדינה לא הייתה בנמצא הצעת חוקה מגובשת ומוסכמת. מנסחי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היו מודעים להיעדרה של הצעת חוקה וכן לתאריך שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, לכן קבעו את יום 1 באוקטובר 1948 כתאריך יעד לקביעת החוקה לישראל. ואולם תאריך זה חלף, תוך כדי מלחמת העצמאות, ללא התקדמות. ב-16 בפברואר 1949 חוקקה האספה המכוננת את חוק המעבר, שעיקרו היה הסדרת המעבר הסבוך ממועצת המדינה הזמנית לאספה המכוננת ולכנסת הראשונה. מיד לאחר התכנסות מוסד "האספה המכוננת" שונה שמו ל"כנסת הראשונה", וזאת מבלי למלא את חובתו לחבר חוקה, על פי הטווייתה של הכרזת העצמאות.^[6] במסגרת חקיקת חוק המעבר, הכנסת הראשונה לא הטילה על עצמה במפורש את התפקיד של קבלת חוקה, וכך לא הייתה מחויבת במפורש - בהגדרת סמכויותיה על פי חוק - לחוקק חוקה. עם זאת, לאור תפיסתה את עצמה כסמכות מכוננת ומחוקקת, קיבלה הכנסת הראשונה החלטה, הקרויה "החלטת הררי" על שמו של חבר הכנסת יזהר הררי. הייתה זו פשרה פוליטית, תולדה של תשע ישיבות כנסת עתירות מחלוקות בין פברואר 1949 ויוני 1950, אשר במסגרתה הוחלט שלא להחליט בשאלת החוקה^[16]. מליאת הכנסת נקראה מעתה "ועדת חוקה, חוק ומשפט" להבדיל מ"ועדת חוקה", ונקבע כי היא תנסח את החוקה בפרקים-פרקים, אשר ייקראו חוקי יסוד^[17].

חוק היסוד הראשון נחקק בשנת 1958, ונקרא "חוק יסוד: הכנסת". במדינת ישראל לא התקבלו אפוא חוקה ואף לא חוק יסוד בודד אחד במהלך כל העשור הראשון לקיומה.^[6] אף על פי כן, המחקר ההיסטורי רואה בשנים 1948–1951 את התקופה המעצבת בתחום המבנה החוקתי-המוסדי של השלטון בישראל. מבנה מוסדי זה התפתח במהירות, בלא תכנון מלא מלכתחילה ובלא דיון מקיף על כמה ממרכיביו החשובים ביותר.^[6]

חוקי היסוד המוקדמים נמנעו מלעסוק בשאלות של זכויות האדם, דת ומדינה, ועוד. מעמדם ביחס לחוקים רגילים היה שנוי במחלוקת. בית המשפט העליון, בעשורים הראשונים להקמת המדינה, ראה עצמו כמיישם "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לפיכך, בפסקי דין תקדימיים, ובהם "בג"ץ קול העם", עיגן בית המשפט העליון את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית אשר מכוחה יכול היה לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית^[18].

בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, המכונה "המהפכה החוקתית". במרץ 1992 נחקקו חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשנותו של בית המשפט העליון לחקיקה זו הייתה כי עם חקיקתם של חוקי יסוד אילו "חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל", וכי הן הפכו לזכויות חוקתיות אשר ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו^[19].

מכוחה של "המהפכה החוקתית" בית המשפט העליון הוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת בשל סתירה לחוק יסוד, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת 1992. מדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.

עם זאת, שאלות רבות וחשובות עדיין אינן מוסדרות בחוקי היסוד, ובמיוחד כך הדבר בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה. מעת לעת עולה הצעה לכינונה של חוקה אשר תסדיר את השאלות החוקתיות באופן מקיף, אך זו עדיין לא התקבלה.

עיקרון בסיסי של שיטת המשפט הישראלית הוא עקרון הפרדת הרשויות^[20]. על פי עיקרון זה תעסוק הכנסת בחקיקה, בתי המשפט יעסקו בשפיטה, ואילו הממשלה במנהל ובביצוע.

בפועל קיימות סטיות רבות מעיקרון זה. הסטייה העיקרית היא סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת היא סמכויות השפיטה הניתנות לכנסת.

בנוסף, מבנה המשטר הנוהג בישראל מעניק השפעה ניכרת לממשלה על הכנסת. השילוב בין הרוב שיש לקואליציה בקרב חברי הכנסת לבין עיקרון המשמעת הסיעתית מאפשר לממשלה להשפיע באופן ניכר על דרך עבודתה של הכנסת. על רקע האמור אף הועלתה הטענה כי נוהג בישראל משטר של "התכת רשויות" בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת.

בשנים האחרונות התפתחה גישה הנקראת אקטיביזם שיפוטי, אשר בין התומכים והמפתחים העיקריים שלה נמצא נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. על פי גישה זו, אל לו לבית המשפט להימנע מלהתערב בעניינים המובאים לפתחו בכל תחום שהוא, ולהגביל את פסיקותיו לתחום צר של הכרעות משפטיות פורמליות. על פי התומכים בגישה, לבית המשפט העליון תפקיד חשוב בעיצוב פני החברה הישראלית, ועליו להתערב, להשפיע ולהכריע בכל סוגיה המובאת בפניו, גם אם זו נוגעת לעניינים פוליטיים, או לענייני דת ומדינה. ישנם רבים המתנגדים לגישה זו, ורואים בה הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות, וחדירה של בית המשפט לתחומים שאין לו ההכשרה או ההסמכה לעסוק בהם.

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את חצי האי סיני מידי מצרים, את רמת הגולן מידי סוריה, את רצועת עזה ואת יהודה ושומרון. עוד באותה שנה החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים. בשנת 1982 הוחזר חצי האי סיני למצרים ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על רמת הגולן^[2].

ביהודה ושומרון וברצועת עזה מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967.

מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני המשפט הבינלאומי העוסקים ב"תפיסה לוחמתית". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה.

במקביל לבתי המשפט המקומיים שפעלו באזורים אלו, והמשיכו בפעולתם, קמה מערכת של בתי משפט צבאיים שדנו את התושבים על עבירות ביטחוניות.

כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "מתנחלים") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית (פלסטינים).

הסכם אוסלו והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת 1993 בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את הרשות הפלסטינית בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-1993, הסכם קהיר ב-1994 והסכם וושינגטון ב-1995) אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה"^[21]. נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".

נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "שטח A", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות האינתיפאדה השנייה, לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של צה"ל לשטחים אלו.

• המשפט המקובל
• משפט חוקתי בישראל
• החקיקה בישראל

• ורד דשא, מערכת המשפט בישראל, נבו הוצאה לאור, 2019.
• משפטים י"ט, תש"ן - אוסף מאמרים על התפתחותם של תחומי המשפט השונים בישראל בארבעים שנותיה הראשונות: דיני חברות, דיני עבודה, דיני מיסים, דיני משפחה ועוד.
• גד ברזילי, אפרים יוכטמן-יער, זאב סגל, בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית. תל אביב: הוצאת פפירוס ודיונון, 1994.
• רון חריס, המשפט הישראלי, השנים המעצבות: 1948–1977, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.
• אמנון רובינשטיין וברק מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, מהדורה שישית, 2005, כרך א: עקרונות יסוד, פרק 2: החוקה של מדינת ישראל, עמ' 53–124
• ניר קידר, משפט כחול-לבן - זהות ומשפט בישראל, מאה שנים של פולמוס, האוניברסיטה הפתוחה, אוניברסיטת תל אביב ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2017.

מדיה וקבצים בנושא המשפט בישראל בוויקישיתוף

• המשפט בישראל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר הרשות השופטת
• נתן ברון, ‏פרשת 'מסמך השופטים החסוי': מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח (1948), קתדרה 115, ניסן תשס"ה 2005
• ידידיה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה א. מנהיגות ציבורית כסמכות הלכתית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000
• דינה זילבר (עורכת), שורשים במשפט, באתר משרד המשפטים
• ד. חשין, ב. אוקון ואח' (עורכים), בית-המשפט: חמישים שנות שפיטה בישראל, הוצאת משרד הביטחון והנהלת בתי המשפט, 1999 - באתר כותר
• שיטת המשפט בישראל - מסורתה ותרבותה, אהרן ברק

ערך מומלץ

היסטוריה של מדינת ישראל
ביטחון • תעשייה • מדע וטכנלוגיה • חינוך • כלכלה • משפטים • דת • תרבות
שנות ה-40	הכרזת העצמאות • מלחמת העצמאות • אלטלנה • הסכמי שביתת הנשק • הממשל הצבאי על ערביי ישראל • מבצע על כנפי נשרים
שנות ה-50	העלייה ההמונית • תקופת הצנע • המדיניות הכלכלית החדשה • הסכם השילומים • חינוך ממלכתי • העסק הביש • פעולות התגמול • ייבוש החולה • מלחמת סיני • אירועי ואדי סאליב
שנות ה-60	הקמת המוביל הארצי • המלחמה על המים • משפט אייכמן • הקמת הקריה למחקר גרעיני - נגב • מיתון 1966 • תקופת ההמתנה • מלחמת ששת הימים • מלחמת ההתשה
שנות ה-70	הפנתרים השחורים • מלחמת יום הכיפורים • הקמת גוש אמונים • מבצע יונתן • יום האדמה • המהפך • הקמת שלום עכשיו • מבצע ליטני • הסכם השלום עם מצרים
שנות ה-80	מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • פרשת קו 300 • האינפלציה • משבר מניות הבנקים • תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 • משבר הקיבוצים • האינתיפאדה הראשונה
שנות ה-90	מלחמת המפרץ • העלייה מברית המועצות לשעבר • ועידת מדריד • הסכמי אוסלו • טבח מערת המכפלה • הסכם השלום עם ירדן • רצח יצחק רבין • המהפכה החוקתית • אסון המסוקים
עשור ראשון של המאה ה-21	הנסיגה מרצועת הביטחון • אירועי אוקטובר 2000 • האינתיפאדה השנייה • מבצע חומת מגן • חומת מגן כלכלית • הקמת גדר ההפרדה • תוכנית ההתנתקות • מלחמת לבנון השנייה • מבצע עופרת יצוקה
עשור שני של המאה ה-21	אסון הכרמל • המחאה החברתית • מבצע עמוד ענן • מבצע צוק איתן • הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל • הכרת ארצות הברית בריבונות ישראל על רמת הגולן • המשבר הפוליטי
עשור שלישי של המאה ה-21	מגפת הקורונה בישראל • הסכמי אברהם • אסון הר מירון • מבצע שומר החומות • הרפורמה המשפטית • מתקפת הפתע על ישראל ומלחמת חרבות ברזל
פורטל ישראל • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל • ציר הזמן של ההיסטוריה של ישראל