משקלים סגוליים

משקלים סֶגוֹלִיִּים הוא הכינוי הנפוץ למשקלים המלעיליים בעברית. הם נקראים כך משום שבמילים רבות במשקלים האלה ההברה האחרונה מנוקדת בסגול.

המשקלים הסגוליים הבסיסיים הם:

• משקל קֶטֶל – לדוגמה: כֶּלֶב, רֶגֶל.
• משקל קֵטֶל – לדוגמה: שֵׂכֶל (גם שֶׂכֶל), עֵמֶק.
• משקל קֹטֶל – לדוגמה: אֹכֶל, חֹרֶף.

נוסף על כך, כלולות בקטגוריה זו צורות אחרות שמסתיימות באותו דגם הברתי:

• משקלים המסתיימים בסיומת הנקבה -ֶת (וריאנט של -ָה), כגון: קְטֶלֶת (כְּנֶסֶת), קְטֵלֶת (תְּכֵלֶת); קַטֶּלֶת (נַזֶּלֶת, קַלֶּטֶת); מַקְטֹלֶת (מַחְלֹקֶת, מַעְבֹּרֶת), קְטֹלֶת (פְּסֹלֶת, קְטֹרֶת), קִטֹּלֶת (בִּקֹּרֶת, קִדֹּמֶת), קֻטֶּלֶת (סֻכֶּרֶת, כֻּסֶּמֶת), קִטֶּלֶת (כִּנֶּמֶת, כִּנֶּרֶת); מִקְטֶלֶת (מִרְפֶּסֶת, מִשְׁבֶּצֶת); מַקְטֶלֶת (מַדְפֶּסֶת, מַחְתֶּרֶת); תִּקְטֹלֶת (תִּזְמֹרֶת, תִּינֹקֶת); קְטַלְטֹלֶת (צְמַרְמֹרֶת, סְחַרְחֹרֶת), קְטַלְטֶלֶת (צְהַבְהֶבֶת, הֲפַכְפֶּכֶת), קַטֹּלֶת (בַּצֹּרֶת).
• צורות זוגי (אמיתי או מדומה), כגון: אוֹפַנַּיִם, שָׁמַיִם.
• צורות בודדות נוספות, כגון: צִפֹּרֶן, מִקְטֹרֶן, בְּדֹלַח, פִּילֶגֶשׁ.

עקב תופעות כיווץ והרחבה של דיפתונג, כיווץ טריפתונג והתמזגות עיצורים זהים נוצרו הצורות הבאות:

• מילים שנגמרות בקמץ סגול (משקל קָוֶל) – לדוגמה: מָוֶת (ללא ניקוד: מוות), תָּוֶךְ (ללא ניקוד: תווך).
• מילים שנגמרות בפתח חיריק (משקל קַיִל) – לדוגמה: קַיִץ, דַּיִשׁ.
• מילים שנגמרות בסגול חיריק (משקל קֶטִי) – לדוגמה: מֶרִי, לֶחִי.
• מילים שנגמרות בחולם חיריק (משקל קֹטִי) – לדוגמה: קֹשִׁי (ללא ניקוד: קושי), שֹׁנִי (ללא ניקוד: שוני).
• וכן צורות כמו סִיד (שורש סי"ד), מַס (שורש מס"ס), חֹר (שורש חר"ר), שׁוּק (שורש שו"ק).

הימצאות אותיות גרוניות במילה משנה חלק מהתנועות, בשל התופעות של הנמכת תנועה והידמות תנועה. עקב כך נוספות הצורות הבאות:

• מילים שנגמרות בפתח פתח (במקום סגול סגול, כשאחרי הפתח באה אות גרונית) – לדוגמה: דַּחַף, שַׁעַל; טַבַּעַת, צַלַּחַת.
• מילים שנגמרות בסגול פתח (במקום סגול סגול כשאחרי הסגול השני באה אות גרונית) – לדוגמה: לֶקַח, שֶׁפַע.
• מילים שנגמרות בחולם פתח (במקום חולם סגול כשאחרי הסגול באה אות גרונית) – לדוגמה: נֹגַהּ, שֹׂבַע.
• מילים שנגמרות בחולם פתח (במקום חולם סגול כשאחרי החולם באה אות גרונית) – לדוגמה: טֹהַר, נֹעַם.

בהתאם למשקלים הסגוליים המלעיליים בזכר ישנם גם משקלים סגוליים מלרעיים בנקבה: מֶלֶךְ – מַלְכָּה, סֵפֶר – סִפְרָה, תֹּכֶן – תָּכְנָה ודומיהן. גם במשקלים אלה יש השפעה של העיצורים הגרוניים, לדוגמה: לַעֲנָה.

מקורם של המשקלים קֶטֶל, קֵטֶל וקֹטֶל בשלושה משקלים פרוטושמיים עתיקים – *קַטְל, *קִטְל ו-*קֻטְל בהתאמה. המשקלים הסגוליים האחרים חוזרים אף הם לבסיסים שהסתיימו ברצף של שני עיצורים. בעבר צורפה לבסיסים אלה תנועה סופית שסימנה את היחסה. בתקופה מאוחרת יותר נעלמה תנועה זו וכתוצאה מכך הסתיימה הצורה הגרודה בצרור עיצורים. בהמשך הוכנסה בין העיצורים תנועת עזר, בדרך כלל סגול, שפירקה את הצרור; בצורות בעלות הסיומת נשמר רצף העיצורים מכיוון שעמד בתוך המילה: מַלְכּוֹ. התנועה שקדמה לתנועת העזר הידמתה בהתאם: הפתח הפך לסגול, החיריק הפך לצירי, הקובוץ הפך לחולם. בשורשים שהעיצור האמצעי שלהם היה יו"ד או וי"ו התרחשו הרחבה או כיווץ של דיפתונג, וכך נוצרו הצורות מָוֶת (הרחבת דיפתונג) וסוֹד (כיווץ דיפתונג). כתוצאה מהתמזגות עיצורים זהים נוצרו עבור שורשים מגזרת הכפולים צורות כמו סַם, גֵּץ, חֹק וכדומה.

לאחר היווצרות המשקלים הסגוליים הבסיסיים של היום – קֶטֶל, קֵטֶל וקֹטֶל – הם החלו להשתנות בהשפעת העיצורים הגרוניים (ה', ח', ע')^{[דרוש מקור]}. אם היה העיצור הגרוני באות האמצעית של השורש, תחילה הונמכה התנועה שלפניו (צורת מעבר קַטֶל), ואחר-כך נידמתה לה התנועה שאחריו (אלא אם כן הייתה תנועה זו תנועת חולם) – כך נוצרו מילים כמו נַעַר, צַעַד, לַהַג, טַחַב, מִתְפַּכַּחַת ודומותיהן – אבל מאידך גיסא: צֹהַר. אם העיצור הגרוני היה בסוף השורש, התנועה היחידה שהונמכה הייתה זו שלפניו, וכך נוצרו צורות כמו גֶּזַע, נֵצַח, גֹּבַהּ. יש מקרים יוצאי-דופן שבהם לא חלה הנמכת תנועה: לֶחֶם, רֶחֶם, אֹהֶל, בֹּהֶן.

המשקלים הסגוליים הבסיסיים בלבד – קֶטֶל, קֵטֶל וקֹטֶל – מתאפיינים בצורת רבים יוצאת דופן: במקום הוספת הסיומת -ים הרגילה כל המילה משתנה: יֶלֶד – יְלָדִים, מֶלֶךְ – מְלָכִים. הנטייה בנקבה דומה לנטייה בזכר, כאשר רק הסיומות משתנות, כלומר יֶלֶד – יַלְדָּה – יְלָדוֹת, מֶלֶךְ – מַלְכָּה – מְלָכוֹת (כלומר, הצורה *מַלְכּוֹת בנפרד ולא בנסמך אינה תקנית).

בנטייה עם כינויי קניין חבורים חוזרים לצורה ההיסטורית: מַלְכִּי ולא *מֶלֶכִי. הדגש הוא דגש קל, אשר בא לאחר השווא הנח באותיות בג"ד כפ"ת.

בנטיית סמיכות ברבים הצורה נראית כאילו חזרו לצורה ההיסטורית, אולם אין זה כך. האות הראשונה מנוקדת בתנועת־עזר (פתח, חיריק או קמץ קטן, בהתאם לתנועה ההיסטורית), האות השנייה מנוקדת בשווא, אך אין זה השווא הנח ההיסטורי כי אם שווא מרחף, ולכן באות השלישית של השורש לא יבוא דגש קל (מַלְכוֹת־, דַּרְכֵי־, אַלְפֵי־). השווא המרחף מחליף את הקמץ המופיע בצורת הרבים (מְלָכִים, מְלָכוֹת) וזאת בשל התרחקות הקמץ מהטעם. יוצאי הדופן מהכלל הזה: כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ (במקרא גם רִשְׁפֵי־).