מתקפת המטניקאו

מתקפת המטניקאו

נחתים אמריקנים חוצים את נהר המטניקאו באמצעות רפסודה, נובמבר 1942
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	1 בנובמבר 1942 – 4 בנובמבר 1942 (4 ימים)
מקום	גוודלקנל, איי שלמה
קואורדינטות	9°26′06″S 159°57′04″E / 9.43509°S 159.951°E / -9.43509; 159.951
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים יפןהאימפריה היפנית ארצות הברית ארצות הברית מפקדים הצבא הקיסרי היפניהארוקיצ'י היאקוטאקה הצבא הקיסרי היפניאדשי סומיושי הצבא הקיסרי היפנינומאסו נקגומה חיל הנחתים האמריקניאלכסנדר ונדגריפט חיל הנחתים האמריקנימריט אדסון כוחות כ-1,000 חיילים[1] כ-4,000 חיילים אבדות מעל 300 הרוגים[2] 71 הרוגים[3]
(למפת איי שלמה מוגדלת)   הוניארה בואלה טולאגי גיזו פפואה גינאה החדשה ים שלמה ים האלמוגים האוקיינוס השקט מתקפת המטניקאו (למפת איי שלמה רגילה)   הוניארה בואלה טולאגי גיזו פפואה גינאה הח. ים שלמה ים האלמוגים האוקיינוס השקט מתקפת המטניקאו מפת הקרב

מתקפת המטניקאו (נקרא גם "קרב מטניקאו הרביעי") היה מתקפה שערכו נחתי חיל הנחתים האמריקני, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, על חיילי הצבא היפני הקיסרי, בפיקודו של גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה, בנהר מטניקאו שבגוודלקנל במהלך קרב גוודלקנל, שהיה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. התקפה זו הייתה האחרונה בסדרת קרבות שנערכו בנהר המטניקאו בין היפנים לאמריקנים במהלך קרב גוודלקנל.

לאחר הניצחון האמריקני בקרב על שדה הנדרסון בסוף אוקטובר חצו שבעה גדודים של נחתים וחיילים מצבא ארצות הברית את נהר המטניקאו, ותקפו את יחידות יפניות שחנו בין הנהר לפוינט קרוז, שבחוף הצפוני של גוודלקנל. רגימנט הרגלים הרביעי, שהגן על האזור, ספג אבדות קשות, אך המתקפה נעצרה לאחר שכוח יפני אחר איים לתקוף את הנחתים במקום אחר באי.

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.

בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצד לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי טוקיו אקספרס על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.^[4] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים.

הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12‏-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו במחיר אבדות רבות, והיפנים נאלצו לסגת מערבית למטניקאו.

בעוד היפנים נסוגים מערבה, עמלו האמריקנים על חיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעו לאי 4,157 נחתים נוספים, חלק מרגימנט הנחתים השביעי, ביחד עם ציוד ואספקה. התגבורת איפשרה לוונדגריפט לחזק את קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה, ולראשונה להקיף אותו בשלמותו.

ונדגריפט ואנשי מטהו ידעו שהיפנים נסוגו מערבית לנהר מטינקאו, וונדגריפט החליט לשלוח מספר יחידות לסיור אלים באזור. בין ה-23 וה-27 בספטמבר פעלו שלושה גדודי נחתים אמריקנים מערבית למטניקאו, אך הם נהדפו על ידי חייליו של קווגוצ'י, בפיקודו של קולונל אקינוסוקה אוקה, שהיו מחופרים היטב, ואף כבשו עמדות בגדה המזרחית של הנהר. בין ה-7 וה-9 באוקטובר תקף כוח נחתים גדול יותר את עמדות היפנים בנהר, והסב להם אבדות רבות.

באותה עת יצא מקלדוניה החדשה כוח שמנה 2,850 חיילים מרגימנט הרגלים ה-164 של דיוויזיית "אמריקל" של צבא ארצות הברית, בפיקודו של קולונל רובט הול, בדרכו לגוודלקנל, לאחר שמפקד כוחות הצבא בדרום האוקיינוס השקט, מייג'ור גנרל מילארד הרמון, שכנע את הפיקוד העליון שללא תגבורת לא יוכלו הנחתים להגן על שדה התעופה כנגד ההתקפה היפנית.^[5]

ערך מורחב – הקרב על שדה הנדרסון

בין 1 באוקטובר ל-17 באוקטובר העבירו היפנים 15,000 חיילים לגוודלקנל וכך עמדו לרשות היאקוטאקה כ-20,000 חיילים לביצוע המתקפה. בשל אובדן עמדותיהם מזרחית לנהר מטניקאו הבינו היפנים שמתקפה לאורך החוף תהיה קשה בצורה יוצאת דופן, ולכן החליט היאקוטאקה שהכוח המרכזי בתקיפה ינוע לשדה הנדרסון מדרום. על הדיוויזיה השנייה, שמנתה 7,000 חיילים תחת פיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, היה לנוע בשלוש שדרות ולתקוף את שדה הנדרסון מדרום, סמוך לגדה המזרחית של נהר לונגה. כדי להסיט את תשומת לב האמריקאים מהמתקפה המתוכננת מהדרום, הורה היאקוטאקה לארטילריה ולחמישה גדודי רגלים (כ-2,900 חיילים) תחת פיקודו של מייג'ור גנרל טדאשי סומיושי לתקוף את מתחם לונגה מכיוון מערב, לאורך החוף.

ב-23 באוקטובר פתחו שני גדודים מהרגימנט הרביעי, בפיקודו של קולונל נומאסו נקגומה, ותשעה טנקים במתקפה על עמדות הנחתים בשפך המטניקאו. הנחתים הדפו את המתקפה תוך שימוש בארטילריה, השמידו את כל הטנקים וחיסלו כמעט את כל הכוח היפני תוך ספיגת אבדות מזעריות.

בשעות הערב של ה-24 באוקטובר הגיעו כוחותיו של מרויאמה למתחם לונגה, ובמשך שני לילות רצופים ערכו היפנים התקפות חוזרות ונשנות על הקווים האמריקאים אותם אייש גדוד הנחתים הראשון של רגימנט הנחתים השביעי בפיקוד לואיס "צ'סטי" פולר. גדודו של פולר עמד בהתקפות והדף פעם אחר פעם באמצעות אש ארטילרית, מכונות ירייה וירי נ"ט, עד שהשמיד למעשה את הרגימנט היפני. יותר מ-1,500 חיילים מכוח מרויאמה נהרגו בהתקפות לעומת 60 הרוגים אמריקאים.

התקפות יפניות נוספות באזור המטניקאו ב-26 באוקטובר נהדפו גם הן תוך הסבת אבדות קשות ליפנים. בשעה 08:00 הורה היאקוטאקה לכוחותיו לסגת. כחצי מהניצולים מהכוח של מרויאמה נסוגו לצפון עמק מטניקאו, בעוד הרגימנט ה-230 תחת קולונל טושינארי שוג'י קיבל פקודה לנוע לקוֹלי, מזרחית למתחם לונגה. הרגימנט הרביעי נסוג חזרה לעמדותיו בגדה המערבית של המטניקאו, והרגימנט ה-124 תפס עמדות על מורדות הר אוסטן, שבמעלה עמק המנטיקאו.

ונדגריפט רצה לנצל את המומנטום שהשיג עם הניצחון בקרב על שדה הנדרסון, ולכן תכנן לערוך מתקפה במטניקאו, שלה שתי מטרות: לדחוק את היפנים אל מחוץ לטווח הארטילריה של שדה הנדרסון, ויירוט חיילי הדיוויזיה השנייה הנסוגים לקוקומבונה, כפר מערבית למטניקאו ומקום מושבה של מפקדת הארמייה השנייה. לביצוע המשימה בחר ונדגריפט בשלושת הגדודים של רגימנט הנחתים החמישי, בפיקודו של קולונל מריט אדסון, ואת הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השביעי, שהתמחה בפעולות צליפה וסיור והיה בפיקודו של קולונל ויליאם ויילינג ונקרא "קבוצת ויילינג". שני גדודים מרגימנט הנחתים השני שימשו עתודה, וכל הכוח הסתייע באש ארטילרית מרגימנט הנחתים ה-11 ומרגימנט הרגלים ה-164 של צבא ארצות הברית, ממטוסים מכוח אוויר קקטוס משדה הנדרסון, ומספינות צי ארצות הברית שעגנו בסמוך. הפיקוד על המתקפה נמסר לאדסון.^[6]

הגנת אזור המטניקאו הוטלה על הרגימנט הרביעי, בפיקודו של נומאסו נקגומה, ועל הרגינט ה-124, בפיקודו של אקינוסוקה אוקה. הרגימנט הרביעי הגן על הכזרה משפך הנהר וקו החוף, עד כ-900 מטרים לפני האי, והרגימנט ה-124 הגן על המשך הגזרה במעלה הנהר. על אף שעדיין נקראו בשם "רגימנט", למעשה כוחם היה קטן בהרבה ממצבת חיילים מקובלת עבור יחידה מסדר גודל כזה. אבדות בקרבות הקודמים, מחלות טרופיות ותת-תזונה נתנו את אותותיהם בחיילים היפנים, ולעיתים הגיעו יחידות רק ל-50% ממצבתן המקורית.

ב-1 בנובמבר עמלו יחידות הנדסה של הנחתים על בניית שלושה גשרים ארעיים על נהר המטניקאו משעה 01:00 עד 06:00. בשעה 06:30 פתחו סוללות הארטילריה, מטוסים ואוניות מלחמה באש על הגדה המערבית של נהר המטניקאו. בשעה 07:00 חצה הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים החמישי את שפך נהר המטניקאו, בעוד הגדוד השני וקבוצת ויילינג חצו את הנהר בפנים אי.

הגדוד השני וקבוצת ויילינג לא נתקלו בכל התנגדות, ועד שעות אחר הצהריים כבשו רכס גבעות מערבית למטניקאו ודרומית לפוינט קרוז. באזור החוף, לעומת זאת, הקשה הגדוד השני של רגימנט הרגלים הרביעי היפני על התקדמות הנחתים והראו התנגדות עיקשת. לאחר מספר שעות, ולאחר שהסבו להם אבדות רבות, הצליחו החיילים היפנים להדוף את פלוגה C של הגדוד הראשון, ורק סיוע משלוש פלוגות אחרות עצר את הנסיגה. לאחר רדת הלילה שככו חילופי האש ושני הצדדים נערכו ללילה.

אדסון החליט, בעצה אחת עם אנשי מטהו של ונדגריפט, לנסות לכתר את העמדות היפניות באזור פוניט קרוז למחרת. הוא הורה לגדודים הראשון והשלישי של הרגימנט החמישי להמשיך לדחוף לאורך החוף, ובאותה עת הורה לגדוד השני ולקבוצת ויילינג לפנות צפונה ולכתר את היפנים מדרום וממערב לפוינט קרוז.

היאקוטאקה, שחשש שהאמריקנים עשויים לפרוץ את קווי ההגנה של הרגימנט הרביעי, שלח תגבורות לעמדות מערבית למטניקאו. בנוסף לחיילים, שלח את גדוד הנ"ט השני ויחידת פועלים, ואלה איישו עמדות מוכנות-מראש דרומית ומערבית לפוינט קרוז.

בבוקר ה-2 בנובמבר צעדו נחתי הגדוד השני של הרגימנט החמישי צפונה עד שהגיעו לחוף, מערבית לפוינט קרוז, והשלימו את הכיתור. במקביל הפגיזו כוחות ארטילריה את מתחם ההגנה היפני ששכן בין החוף הצפוני של גוודלקנל לכביש החוף מערבית לפוינט קרוז, והכיל בונקרים מבוצרים בגזעי עצים, באדמה ובאלמוגים שבורים, עמדות מחופרות היטב ומערות. בשעות הצהריים תקפו שלושת גדודי הרגימנט החמישי את מתחם ההגנה היפני ממזרח, מדרום וממערב, מתוך כוונה לדחוק את המגינים, אך הם נתקלו בהתנגדות עיקשת. פלוגה I של הגדוד השני ערכה מתקפה חזיתית מכודנת קווי היפנים, והצליחו לכבוש את העמדה,^[7] אך ההתנגדות היפנית החזיקה מעמד לילה נוסף.

בשעות הבוקר של ה-3 באוקטובר הלחימה התחדשה, כשקבוצת של חיילים יפנים ניסו לפרוץ את הכיתור וערכו מתקפת בנזאי על קווי האמריקנים, אך נהדפו לאחור. בשעה 08:00 דחף הגדוד השני צפונה ודחק את המגינים היפנים לפינה הצפון-מערבית של מתחם ההגנה, ועד שעות הצהריים טיהרו הנחתים את מתחם פוינט קרוז. בתום הקרב לקחו הנחתים שלל של תותח שדה 70 מ"מ, 12 תותחי נ"ט 37 מ"מ, ו-34 מכונות ירייה, וספרו לפחות 239 גופות חיילים יפנים.^[8]

לאחר כיבוש מתחם ההגנה המשיכו הגדוד השני וקבוצת ויילינג מערבה, במטרה לחסל את שרידי רגימנט הרגלים הרביעי, אליהם חברו שורדי קרבות טנרו ואכס אדסון, שסבלו מתשישות ומתת-תזונה. חששם של היפנים היה שהנחתים יכבשו את הכפר קוקומבונה, ובכך יחסמו את נתיב הנסיגה של חיילי הדיוויזיה השנייה ויאיימו על מפקדת הארמייה ה-17.^[2]

בשלב זה אירע מקרה שהעניק ליפנים אוויר לנשימה. בשעות הבוקר ב-3 בנובמבר נתקל סיור נחתים בקולי פוינט, מזרחית למתחם לונגה, בכוח יפני גדול שנחת בלילה בגיחת טוקיו אקספרס. כוח חדש זה, בצירוף הכוחות הנסוגים לקולי פוינט לאחר הקרב על שדה הנדרסון, העלו את החשש בקרב פיקוד הנחתים שהיפנים מתכננים מתקפה נוספת על מתחם לונגה מאזור זה. ב-4 בנובמבר הורה אדסון לגדוד השני של הרגימנט החמישי ולקבוצת ויילינג לשוב למתחם לונגה, ושני הגדודים של הרגימנט השני וגדוד של רגימנט הרגלים ה-164 איישו את עמדו ההגנה שלהם כשני קילומטרים מערבית לפוינט קרוז.^[9]

הנחתים חידשו את התקפתם במערב לכיוון הכפר קוקומבונה ב-10 בנובמבר, אך בשלב זה הובילו גיחות טוקיו אקספרס נוספות בימים שלפני כן חיילים נוספים מדיוויזיית הרגלים ה-38, ואלה הצליחו להדוף את התקפות הנחתים. בצהרי היום שלאחר מכן הורה ונדגריפט לכל הכוחות שלו לשוב לגדה המזרחית של המטניקאו.

ונדגריפט הורה על נסיגה כללית לאחר שקיבל מידע מודיעיני על הימצאות כוח יפני גדול בגוודלקנל והסיק שמתקפה גדולה עומדת בפתח, ואכן תכננו היפנים להוביל את 10,000 החיילים הנותרים בדיוויזיה ה-38 כדי לנסות לכבוש את שדה הנדרסון פעם נוספת. ניסיונם של האמריקנים לעצור את שיירת התגבור הסתיים בקרב הימי על גוודלקנל, בו השיג צי ארצות הברית ניצחון אסטרטגי חשוב, שהשפיע על גורל קרב גוודלקנל כולו.

האמריקנים שבו ותקפו את הגדה המערבית של המטניקאו ב-18 בנובמבר, אך נתקלו פעם נוספת בהתנגדות יפנית עיקשת ונאלצו לעצור מערבית לפוינט קרוז ב-23 בנובמבר. שני הצדדים נותרו בעמדותיהם למשך ששת השבועות הבאים, עד שהחל השלב האחרון בקרב גוודלקנל בו המשיכו הנחתים במתקפתם מערבה במטרה לטהר את האי כולו מחיילים יפנים. אף על פי שבמתקפת המטניקאו היו קרובים הנחתים האמריקנים לכבוש את קוקומבונה ואת מפקדת הארמייה ה-17, למעשה נכבש הכפר רק בסוף קרב גוודלקנל.

• ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.