נהג מונית (סרט)

נהג מונית
Taxi Driver
בימוי	מרטין סקורסזה
הופק בידי	ג'וליה פיליפס, מייקל פיליפס
תסריט	פול שרדר
עריכה	תום רולף ; מלווין שפירו
שחקנים ראשיים	רוברט דה נירו ; ג'ודי פוסטר ; הרווי קייטל ; סיביל שפרד
מוזיקה	ברנרד הרמן
צילום	מייקל צ'פמן
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	סרטי קולומביה
חברה מפיצה	קולומביה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	8 בפברואר 1976
משך הקרנה	114 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	נאו-נואר, סרט פשע, סרט פעולה, סרט הרפתקאות, סרט מתח, מותחן פסיכולוגי, סרט דרמה, סרט ויגילנטה, פילם נואר
תקציב	1.3 מיליון דולר
הכנסות	28,262,574 דולר
הכנסות באתר מוג'ו	taxidriver
פרסים	זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן
	דף הסרט ב־IMDb

נהג מונית (באנגלית: Taxi Driver) הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמה, מותחן פסיכולוגי, פשע ונאו-נואר משנת 1976 בבימויו של מרטין סקורסזה, בהפקתם של ג'וליה ומייקל פיליפס ועל פי תסריט של פול שרדר. הסרט עוקב אחר טרוויס ביקל, נחת יוצא מלחמת וייטנאם שעובד כנהג מונית ומתואר כאדם בודד החי חיים חסרי תכלית, בעיר ניו יורק של שנות ה-70 שמתוארת כעיר מטונפת, מלאה בזנות, הומלסים וסחר בסמים. לבסוף, הוא פוגש בזונה צעירה בת 12 בשם איריס הנמלטת מהסרסור שלה, עד שבסופו של דבר הוא מחליט לקחת את הכוח לידיו, מתחמש באקדחים ויוצא למאבק בעולם הפשע והזנות כדי לחלץ את איריס אחרי שפיתח אובססיה כלפיה. בסרט מככבים רוברט דה נירו, ג'ודי פוסטר, הארווי קייטל וסיביל שפרד. סקורסזה הופיע בסרט כנוסע של טרוויס^[1].

הסרט יצא לאקרנים ב-8 בפברואר 1976. עם יציאתו לאקרנים זכה הסרט להצלחה קופתית מסחררת ברחבי העולם בזמנו כשגרף יותר מ-28 מיליון דולר לעומת תקציב הפקה של כמיליון וחצי דולר בלבד.

הסרט נבחר כמועמד לארבעה פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר, השחקן, שחקנית המשנה, ופסקול) וזכה בפרס דקל הזהב^[1], ועד היום נחשב לאחד משלושת סרטיו הגדולים ביותר של סקורסזה יחד עם "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים".

הפקה

התסריט נכתב בשנות ה-70 המוקדמות על ידי פול שרדר, מבקר שהפך לתסריטאי. שרדר כתב את התסריט לאחר התמכרות לסמים ואלכוהול ופיתוח אובססיה לכלי נשק ואלימות. לפרק זמן אף גר במכוניתו ולא ישן כלל במשך כשבועיים. בסופו של דבר אושפז בבית חולים. בבית החולים שאלה אותו האחות כמה שאלות. ”גיליתי שלא דיברתי עם אף אחד במשך שבועיים” (מפי שרדר). בדידות זו נתגלמה לדמות של נהג מונית, המסוגר במונית שלו ולא מתייחס כלל לבני אדם אחרים. הרעיון תפס את שרדר בצורה כל כך חזקה שהוא כתב את התסריט ל"נהג מונית" במשך כמה ימים בלבד.

מקור ההשראה הישיר של עלילת הסרט הוא ניסיון ההתנקשות של ארתור ברמר בג'ורג' וולאס, במהלך הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית במועמד לנשיאות ארצות הברית ב-1972. ברמר אף כתב יומן ובו חשף את הגיגיו, וכך גם עושה טרוויס ביקל לאורך כל הסרט.

למרות שרוב חבריו של שרדר, כולל הבמאים בריאן דה-פלמה, ג'ורג' לוקאס ומרטין סקורסזה, אהבו את התסריט, אולפני הוליווד לא רצו לממן סרט כל-כך בוטה, חשוך ואלים. בסופו של דבר, זוג המפיקים מייקל וג'וליה פיליפס הסכימו להפיק את הסרט בתקציב נמוך מאוד, ומרטין סקורסזה, שהצליח ליצור שני סרטים מצליחים - "רחובות זועמים" ו"אליס לא גרה כאן יותר" - באותן שנים, ביים את הסרט עם חברו רוברט דה-נירו שגם שיחק בתפקיד הראשי.

עלילה

רקע

העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות ה-70, עיר מטונפת, מלאה בזונות ומחוסרי בית, שהפשע משתולל ברחובותיה. טרוויס ביקל (רוברט דה נירו) הוא נחת בן 26 שהשתתף במלחמת וייטנאם, אדם מתבודד שחי בצורה סגפנית. הוא סובל מנדודי שינה ומחליט למצוא עבודה כנהג מונית. לדבריו כי הוא ער בכל מקרה, לפחות הוא יקבל על כך כסף. טרוויס עובד באזורים הגרועים ביותר של העיר, ומסיע במונית שלו טיפוסים מפוקפקים. הוא מדבר על העיר כמקום מלוכלך ומקווה ש”יום אחד יבוא גשם וישטוף את כל הזוהמה מהרחוב”.

התרחשות

טרוויס מתחיל לגלות עניין מרחוק בבטסי (סיביל שפרד), עובדת במטה הבחירות לנשיאות של הסנטור צ'ארלס פאלנטיין. הוא עוקב אחריה וצופה בה מרחוק. הוא מתעניין בה משום שהיא שונה משאר האנשים והוא מרגיש שהיא דומה לו. לאחר זמן מה הוא אוזר אומץ לדבר איתה, הוא משכנע אותה לצאת איתו. הוא לוקח אותה לקולנוע בטיימס סקוור. היא נגעלת מסצנה פורנוגרפית בסרט, עוזבת את הקולנוע ומתנתקת מטרוויס, שמנסה, ללא הועיל, לפייס אותה. טרוויס מרגיש רע מאוד ומתוסכל, משום שבטסי אותה חשב לדומה לו, עזבה אותו.

למונית של טרוויס נכנסת אייריס (ג'ודי פוסטר), זונה בת 12, שמנסה לברוח מהסרסור שלה, מת'יו (הרווי קייטל). מת'יו מצליח למנוע ממנה לברוח, אך טרוויס מפתח אובססיה כלפיה. הוא מרגיש ש”מישהו חייב לעשות משהו”, ומנסה להציל אותה. הוא לוקח אותה לארוחת בוקר, במהלכה היא מספרת לו שברחה מהבית, ומת'יו, לו היא קוראת ”ספורט”, הוא אדם נחמד. וכן שאינו רע אליה, והיא הייתה מבולבלת כאשר ניסתה לברוח. ובעצם, אין לה מקום אחר. טרוויס לא מוותר, ומנסה לשכנע אותה שמתיו הוא אדם רע, ועליה לחזור הביתה.

באותו הזמן טרוויס מתכנן להתנקש במועמד לנשיאות הסנטור צ'ארלס פאלנטיין. הוא רוכש אקדחים שאותם הוא בודק בביתו באחת הסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע: הוא עומד מול המראה עם האקדח מכוון כלפי דמותו וטובע את המשפט המפורסם ”אתה מדבר אליי?”, ובמקור, ”You talkin' to me?”. דה נירו אילתר את המשפט במקום, בתסריט רק נכתב שטרוויס פשוט עומד ובוהה בשתיקה בבבואתו שבמראה. ביום בו הוא מתכוון לרצוח את הסנטור הוא מגיע לעצרת ענק, אך בורח לפני שהוא מבצע את ההתנקשות, מפני שזוהה על ידי אנשי השירות החשאי.

הסיום

סצנת הטבח: טרוויס מגיע למלון שבו הזונות של ”ספורט” עובדות, מדבר איתו. לפתע הוא שולף אקדח, יורה בו, ופוצע אותו. הוא נכנס לתוך המלון, ויורה בשומר שעומד בכניסה ומשכיר חדרים ללקוחות של הזונות. הוא ממשיך פנימה ויורה בלקוח של אייריס. טרוויס הורג את השלושה אך הוא נפצע קשה, מתמוטט על הספה בחדר כולו מגואל בדם, הוא לוקח את האקדח שבידו ומנסה להתאבד אך האקדח ריק מכדורים. הוא מרים את ידו בצורת אקדח ומצמיד אותה לראשו באירוניה.
סצנת הסיום: טרוויס מתאושש מהפציעה, הוא מקבל מכתב מהוריה של אייריס שמודים לו על עזרתו בהחזרתה הביתה ומספרים שהיא חזרה ללמוד בבית הספר. על קיר דירתו רואים כתבות עיתון גזורות שמדברות על ”הגיבור שהתאושש” ו”הירי המוזר”. אנחנו רואים שטרוויס חזר לחייו הרגילים כנהג מונית. הוא אוסף אישה ומגלה שזאת בטסי, היא מספרת לו שהיא קראה עליו בעיתון והוא טוען שהעיתונים תמיד מגזימים ושהוא לא עשה משהו מיוחד. כשהיא יורדת מהמונית היא שואלת כמה עלתה הנסיעה, הוא מאפס את המונה ונוסע.

פרשנויות לסיום הסרט

ישנם מעריצים ומבקרים שסבורים שסצנת הסיום היא פנטזיה של טרוויס לפני מותו שבה כל הדברים שרצה מתקיימים: הוא הציל את הילדה, זכה לכבוד של בטסי ועשה משהו כדי לשפר את המצב. פול שרדר, שכתב את התסריט טען שהסיום הוא אירוני וביקורתי כלפי היחס הסלבריטאי שלו זוכים פושעים. הסיום הוא אירוני מהבחינה שבה טרוויס נהפך לגיבור שמוכן להסתכן למען אחרים ולהילחם בפושעים למרות שהוא עצמו תכנן לרצוח אדם והטבח בסיום הוא מעשה של אדם מיואש שמוותר על הכול ובכל זאת זוכה.

ביקורת

הסרט קיבל ביקורות משבחות מצד מבקרי קולנוע והקהל ששיבחו את המשחק, התסריט, הסיפור, הסגנון הוויזואלי של הסרט ואת קטעי האקשן והאווירה האפלה, אך היו גם כאלה שביקרו אותו מכיוון שסברו כי הוא אלים ובוטה מדי. הסרט מציג אלימות גרפית מאוד, במונחים של שנות ה-70. סצנת הסיום היא אחת מהסצנות מלאות הדם ביותר עד לאותה תקופה. הסרט מציג דמויות אפרו-אמריקאיות בתפקידים שליליים בלבד. במהלך כל הסרט טרוויס מחליף מבטים מאיימים עם דמויות שחורות ברחוב ובשלב כלשהו הוא אפילו יורה בשודד שחור. במקור בסצנת הטבח טרוויס היה אמור לירות רק בדמויות שחורות, והדמות של מתיו הסרסור הייתה אמורה להיות שחורה, אך סקורסזה חשב שהסרט יקבל גוון גזעני שיסיט את תשומת הלב מהמסר עצמו. מבקרים רבים טענו שג'ודי פוסטר (בת 13 בזמן הצילומים) הייתה צעירה מידי כדי לשחק תפקיד כזה או להיחשף לאלימות הגרפית בסרט על אף שבסצנה המינית בינה לבין טרוויס הייתה זו אחותה הגדולה ששימשה ככפילה שלה.

ג'ון הינקלי הבן

ג'ון הינקלי הבן, היורה בניסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית רונלד רייגן בשנת 1981, הושפע רבות מדמותם של טרוויס ואייריס. הוא צפה בסרט לפחות 15 פעמים, התאהב בדמותה של אייריס וכמו דמותו של טרוויס חשב שיש להציל אותה. הוא החל לכתוב מכתבים לג'ודי פוסטר (שגילמה את דמותה של אייריס) ואף נרשם לאוניברסיטת ייל, שבה למדה, כדי להיות קרוב אליה. היא מצידה אמרה לו שהיא לא מעוניינת, אך הינקלי פירש זאת כמו טרוויס בסרט וחשב שיש להציל אותה. הוא החל לתכנן התנקשות בנשיא ארצות הברית כדי להרשים אותה. ב-3 במרץ 1981, ביציאה ממלון הילטון בוושינגטון, הינקלי ירה 6 יריות לכיוון הנשיא כאשר ירייה אחת פוגעת בו. רייגן נפצע מתחת לידו, נותח, התאושש וחזר לתפקידו. הינקלי זוכה בבית המשפט מניסיון רצח בזכות טיעון של אי שפיות.

סגנון

הסרט מצולם ברובו בלילה, האווירה הכללית הדיכאונית, והלך הרוח של טרוויס עוברים היטב בעזרת סגנון הפילם נואר של הצילום. צילומים רבים נעשים מתוך המונית של טרוויס שמייצגת את הריחוק והדחייה שלו מהסביבה בה הוא חי. צילומי הסביבה החשוכים של ניו יורק מודגשים בעזרת שלטי הניאון של בתי הקולנוע, החנויות, ומועדוני החשפנות. בסרט יש אלמנטים נוספים מסגנון הפילם נואר כמו: העיר האפלה, הגיבור הבודד והקריינות של גיבור הסרט. הסרט משתמש באלמנט מרכזי נוסף, צילום דרך מראות וחלונות. ישנם צילומים רבים דרך מראות, בעיקר דרך המראה האחורית במונית.

הכרה

הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, שתי מועמדויות לפרס גלובוס הזהב (לשחקן הטוב ביותר - דה נירו, ולתסריט), שלוש זכיות בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע (שתיים מהן הוענקו לג'ודי פוסטר על תפקידה ולברנרד הרמן על המוזיקה) וזכייה בפרס דקל הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. הסרט ממוקם בין 100 הסרטים הגדולים של IMDb בציון ממוצע של 8.3 ושומר על 96% טריות באתר Rotten Tomatoes.