נווה צדק

ערך זה עוסק בשכונה בתל אביב-יפו. אם התכוונתם לפרויקט להקמת מתחם כלא צבאי וקריה משפטית במחנה גור, ראו נווה צדק (כלא צבאי).

נווה צדק

מידע
עיר	תל אביב-יפו
מדינה	ישראל ישראל
תאריך ייסוד	1887
מייסדים	אהרן שלוש, אלעזר רוקח, שמעון רוקח, פייבל כהנוב
על שם	מדברי ירמיהו הנביא[1]
שטח	913 דונם
אוכלוסייה	3,870 (2012)
קואורדינטות	32°03′41″N 34°45′53″E / 32.061444444444°N 34.76475°E / 32.061444444444; 34.76475
מפת מיקום מפה דינמית (למפת תל אביב מוגדלת)   נווה צדק (למפת תל אביב רגילה)   נווה צדק (למפת גוש דן רגילה)   נווה צדק (למפת גוש דן מוגדלת)   נווה צדק נווה צדק נווה צדק מפת  דרום __ תל אביב ויפו [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ רמת גן, __ גבעתיים מדרום: __ פארק אריאל שרון, __ חולון, __ בת ים ממערב: הים התיכון tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

נווה צדק היא השכונה היהודית הרשמית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו. השכונה נוסדה ב-1887, כמה שנים לאחר שחומות העיר יפו נהרסו.

גבולותיה המקובלים כיום הם בצפון-מזרח רחוב פינס, בדרום-מזרח ואדי שבו עברה מסילת הרכבת יפו–ירושלים (כיום עובר בו הקו האדום של הרכבת הקלה), בדרום-מערב חניון מנשייה ובצפון-מערב רחוב שבזי.

השכונה נוסדה בשנת 1887, 22 שנה לפני ייסוד תל אביב, על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה. שמה בא מדברי ירמיהו הנביא:”כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ” (ירמיהו ל"א, כ"ב).

היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח. המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלי המושבות שביקרו אצל רופאי העיר.

פייבל כהנוב, שהיה מזכיר החברה, כותב, כי באחת האסיפות של מנהלי עזרת ישראל הוחלט לבנות שכונה יהודית חדשה על גבול יפו. הם קנו מגרש בין הפרדסים בדרך לירושלים וחילקו אותו לחלקות, אותן מכרו אחר כך לתושבי יפו. השכונה נועדה להיקרא בשם "נוה שלום", אך כאשר ניגשו לבנייה, הגיעו למסקנה כי לצורך חפירת באר מים יידרש מהם סכום כסף נכבד נוסף שאין ברשותם, ולכן נווה שלום הוקמה למעשה רק בשנת 1890.

נווה צדק הוקמה לבסוף בסיועו של אהרן שלוש שהיה בעל קרקעות על גבול יפו. שלוש הציע למכור לחברה מגרש לבניית השכונה החדשה והנחתו הייתה, שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו, ולפיכך הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה בתנאי תשלום נוחים ובמחיר זול מאוד - עשרים אלף אמה בכאלפיים וחמש מאות פרנק שישולמו תוך שנה. שלוש היתנה כי עד מועד התשלום יש להתחיל כבר בבנייה. השטח חולק ל-48 חלקות בנות שלוש מאות אמה כל אחת, שנמכרו למעוניינים, ובנוסף הוקצו 5,600 אמה לסלילת רחובות ולצורכי ציבור; לשכונה החדשה קראו "נווה צדק".

תקנות השכונה בעת הקמתה

מייסדי השכונה קבעו תקנות, אשר על פיהן אמורה להיבנות השכונה החדשה. בהקדמה לתקנון נאמר:

• מספר העולים הבאים ליפו הולך וגדל, ושכר הדירה עולה ומגיע לסכום שקשה לעמוד בו;
• רבים מהבאים לגור ביפו אינם בעלי אמצעים והם נאלצים לגור בצפיפות רבה;
• יש צורך באוויר צח למען הבריאות;
• ההחלטה להקמת השכונה באה בעקבות הניסיון הטוב בהקמת השכונות מחוץ לחומות בירושלים;
• הניסיון בירושלים הראה כי מאות משפחות יכלו לרכוש שם בתשלומים בית בשכונות החדשות.

שכונות סמוכות

עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, ובהן נווה שלום שנוסדה ב-1890 על ידי זרח ברנט, שכונת אחווה שקמה ב-1899 על ידי אגודת אחווה ושכונת אהל משה שנוסדה ב-1906 בעיקר על ידי יוצאי צפון אפריקה. שכונות אלה נבלעו עם השנים בנווה צדק. שכונות מחנה יהודה (1896) ומחנה יוסף (1904) נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם שכונת שבזי, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.

בתחילת המאה ה-20 שגשגה השכונה והתגוררו בה סופרים ואנשי רוח רבים, ובהם הרב קוק (ששימש בין השנים 1904–1914 רבה של העיר יפו ומושבות ארץ ישראל שהוקמו בתקופת העלייה הראשונה והשנייה), הסופר ש"י עגנון, שלימים זכה בפרס נובל לספרות (התגורר בשכונה בשנים 1909–1912 והיטיב לתאר את הווייתה, נופיה ודמויותיה בספרו תמול שלשום), המורה ש. בן-ציון, הסופרת דבורה בארון, המוציא-לאור יוסף אהרונוביץ, הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', המשורר דוד שמעוני והצייר נחום גוטמן (מהילדים הראשונים בשכונה, בנו של ש. בן-ציון). האמנית רחל גרא נולדה בשכונה זו. בשכונה נבנה גם ראינוע עדן, הראינוע הראשון בארץ ישראל, שהחל לפעול בשנת 1914.

בימי מלחמת העצמאות הייתה נווה צדק, יחד עם שכונת שבזי ושכונת כרם התימנים שכנותיה, בחזית העימות בין יהודי תל אביב וערביי יפו. וחלק ממבניה אף שימשו את חברי האצ"ל כבסיסי פעולה. במהלך המלחמה ניזוקו חלק מבתי השכונה.

עם העלייה הגדולה של שנות החמישים שוכנו רבים מהעולים בבתי השכונה, אך השכונה נותרה מוזנחת משום שנתפסה מלכתחילה כפתרון דיור זמני. בשנות השישים של המאה ה-20 הייתה נווה צדק שכונה ענייה ומוזנחת ורבים מתושביה נטשוה. כשגובשה תוכנית מתאר לתל אביב, הוצע להרוס את רובה ולבנות על שטחה שורה של רבי קומות בין חוף הים למרכז העסקים הראשי במגדל שלום ובשדרות רוטשילד.

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 החלה מגמה של חזרה לשכונה, בעיקר של צעירים, ובהם אמנים רבים, שמצאו בנווה צדק סביבת חיים מתאימה לסגנון חייהם. התושבים החדשים החלו לשפץ את בתי השכונה ההרוסים, והפיחו בה רוח חדשה. בתקופה זו נוסד המרכז התיאטרוני בנווה צדק, אשר אכלס מחדש את המתחם הנטוש של בית הספר יחיאלי, והוקמה, בקרן הרחובות שלוש ושטיין, גינה קהילתית ששימשה כמקום מפגש והתכנסות לתושבים החדשים. הקמת התיאטרון והצביון החברתי החדש, הביאו למיקוד תשומת לב ציבורית בשכונה, ובעקבותיה, למודעות גוברת לחשיבות שימור אופייה המיוחד, ושימור המבנים ההיסטוריים שבה. בהמשך לכך, נגנזה בסוף שנות השמונים התוכנית להריסת נווה צדק, ובמקומה גובשה תוכנית חדשה, שבצד הבטחת שימור צביון השכונה, הגדילה באופן ניכר את זכויות הבנייה למגורים באזור. עם זאת, בנייה אשר כבר הספיקה להתממש במסגרת התוכנית הישנה, הביאה ללכידתה של נווה צדק בין רבי הקומות שליד הים (בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל) לבין גורדי השחקים באזור תל אביב הקטנה (מגדל שלום, מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט).

האתר הבולט ביותר בשכונה, שעבר תהליך שחזור ושימור, הוא מרכז סוזן דלל, בעבר בית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים ובית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון, וכיום מתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ומסעדות. אתרים נוספים ששוקמו בשכונה הם "בית הסופרים" (בעבר מקום מגוריהם של אנשי רוח חשובים - יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ - וכיום מוזיאון נחום גוטמן) ו"בית רוקח" (בעבר מקום מגוריו של שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, וכיום מוזיאון לתולדות השכונה וגלריה לפיסול).

בעבר פעלו בשכונה כמה שווקים, ביניהם: שוק היהודים (נווה צדק) (סוק אל יהוד), שוק נווה שלום, שוק שלוש (שוק שבזי). בעבר היה קיים גם: "שוק קח-תן " ששימש בתור "שוק החלפות" בתוואי מסילת הרכבת הישנה אל יפו.

בעקבות תוכנית השימור שינתה השכונה את פניה והפכה לאזור מגורים מבוקש ולמוקד משיכה של תיירות פנים וחוץ. בתים רבים בשכונה שופצו או נבנו מחדש. רחוב שבזי, המפריד בין נווה צדק לבין שכונת שבזי, הפך לרחוב אופנתי שוקק חיים ובו חנויות מעצבי בגדים וכלי בית, גלריות לעבודות אמנות, בתי קפה, מסעדות ופאבים. נוסף לקבוצות תיירים רבות המסיירות בשכונה, היא מהווה סמל ומעין מוזיאון פתוח לימיה הראשונים של העיר העברית- וכך ניתן לראות אמנים רבים המשלבים את רחובות וסמטאות השכונה ביצירתם.

עם הפעלת המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב באוגוסט 2023 חזרה הרכבת לפעול בגבולה הדרומי של השכונה. באותה מסגרת בה הוקם פארק המסילה.

שוכן ברחוב שמעון רוקח 21.

בבית זה התגוררו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ ודבורה בארון. במשך שנים רבות הוזנח הבית ועמד בשיממונו, עד אשר שוקם בסיוע הקרן הקיימת לישראל ועיריית תל אביב. האגף הצפוני של המבנה שופץ והאגף הדרומי נבנה מחדש. במקום נחנך מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של הצייר נחום גוטמן, יליד השכונה והצייר המזוהה ביותר עם תל אביב (גוטמן אף עיצב את סמל העיר תל אביב).

שוכן ברחוב שלוש 32.
את ביתו הראשון מחוץ לחומות יפו הקים אהרן שלוש בשנת 1883 בשכונת מנשייה, לימים משטרת מנשייה המנדטורית שפוצצה במלחמת העצמאות על ידי לוחמי האצ"ל. על פי המסופר בספרו של יוסף אליהו שלוש, "פרשת חיי", נכנסה המשפחה להתגורר בבית שבמנשייה בשנת 1887, סמוך למועד חתונתו, לאחר שהוספה לו קומה שנייה. לאחר הקמת נווה צדק החליט אהרן שלוש להעתיק את מקום מגוריו, ולשם כך בנה את הבית העומד עד היום ברחוב שלוש 32. לבית זה עברה המשפחה בשנת 1892. תחילה נבנה הבית כבית חד-קומתי. בראשית המאה ה-20 נוספה לו קומה שנייה, אשר נהרסה כליל בהפגזה מן הים בעת מלחמת העולם הראשונה בפברואר 1917 (הקומה נבנתה מחדש באופן חלקי בשנים מאוחרות יותר). בבית פעל בית הכנסת של משפחת שלוש ובסמוך לו הוקם בית חרושת "האחים שלוש" שהפעילו יוסף אליהו שלוש ואברהם חיים שלוש, בניו של אהרן שלוש. לאחר מותו של אהרן שלוש בשנת 1920 השכירה משפחתו את הבית לעיריית תל אביב שהפעילה בו את תחילה את בית הספר "תחכמוני" ולאחר מכן את בית הספר המעורב לבנים ולבנות. לימים ננטש המבנה לחלוטין והוא עמד בשיממונו במשך כמה עשורים עד שצאצאיו של אהרן שלוש מכרו את הנכס לגורמים פרטיים. בית הכנסת שמדרום לבית פעיל עד היום, ואילו שטח בית החרושת שמצפון לבית פונה מבתי המלאכה שפעלו בו (שער הכניסה לבית החרושת והחומה שהקיפה אותה נותרו על עומדם).^[2]

שוכן ברחוב שלוש 30 פינת רחוב יחיאלי 8.^[3]
לבד מבית המידות של משפחת שלוש, מצוי בסמיכות אליו בית מידות נוסף, שהוקם על ידי סוחר הטקסטיל רחמים גורל, בן לאחת ממשפחות הסוחרים החשובות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. המשפחה, שעלתה מגאורגיה באמצע המאה ה-19, ביססה את מעמדה תחילה בירושלים, ועם ראשית התפתחות היישוב העברי בנווה צדק, עבר בן המשפחה רחמים גורל להתגורר בבית זה, והחל לסחור באזור יפו. הבית המקורי היה בית בעל חלל מרכזי ממנו יצאו לארבעה חדרי מגורים, מרפסת רחבה וגן רחב ידיים. בראשית המאה ה-20 התווסף למבנה אגף חדש ששינה מצורתו המקורית של הבית. באגף זה שוכנת כיום גלריית הקרמיקה "שלוש 30". עם התחדשות השכונה בסוף שנות ה-80, נקבע על חומת המגרש המערבית טריפטיכון בעיצובו של הגרפיקאי והאמן תושב השכונה וזוכה פרס ישראל דוד טרטקובר, המתאר את תולדות השכונה ואישיה.

שוכן ברחוב רוקח 36.
זהו ביתו של שמעון רוקח, ראש קהילת נווה צדק מהקמתה ועד 1922. היה ממקימי חברת "עזרת ישראל" שהקימה את השכונה, ייסד בה מוסדות ציבור, ואף רכש את השטח עליו הוקם בית הקברות שהיה אז מחוץ לעיר ונמצא כיום ברחוב טרומפלדור. הבית הוקם בשנת 1887 כחלק מסדרת הבתים הראשונה שהוקמה בנווה צדק. מאוחר יותר נוספה לו קומה נוספת שתכנן אדריכל אוסטרי. הוא היה מהמפוארים בשכונה וכלל כיפת נחושת. בניו של רוקח ואחיו היו גם הם פעילי ציבור. בנו, ישראל, כיהן כראש עיריית תל אביב משנת 1936 ולאחר מכן כשר הפנים. הפסלת לאה מג'רו מינץ, נכדתו של שמעון רוקח, רכשה את הבית בשנת 1984 ושיפצה אותו באופן עצמאי. כיום מוצגות שם עבודותיה ומוצגים הקשורים בתולדות המשפחה והשכונה.

שוכן בפינת הרחובות שלוש ורוקח.
זהו ביתם של שלמה ורבקה אבולעפיה. הבית שימש כבית תרבות. שלמה, שהיה בקיא בשפה הערבית ובמנהגי המזרח, כונה המוכתר סלים, ולאחר מהפכת הטורקים הצעירים התמנה לנציג היהודים ביפו. שלמה הצטרף למייסדי אחוזת בית אך נפטר טרם הגרלת המגרשים, אשתו ושמונת ילדיהם עברו לביתם באחוזת בית. לאחר מות בעלה פיטרה את הפועל הערבי אך אישרה לו להשתמש בשם המשפחה, לימים ייסד את מאפיית אבולעפיה. בעליית הגג התגורר ש"י עגנון עם עלייתו ארצה.

שוכן בפינת הרחובות פינס ולילינבלום.
בית קולנוע, שבנייתו החלה בשנת 1914 ביוזמת ראש העירייה הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף. זה היה הקולנוע (נקרא אז ראינוע) הראשון בארץ ישראל, והכיל 1,100 מקומות. הקולנוע הוקם על ידי מרדכי וייסר ומשה אברבנאל, ושמו הוצע על ידי הסופר ש. בן-ציון. הקולנוע היה פעיל עד שנת 1974. לאחר מכן נקנה המבנה על ידי בנק לאומי מתוך מטרה לשמרו ולהנציח את הקולנוע הישראלי, אך מזה שנים רבות הוא מוזנח.

שוכן ברחוב פינס 30–32.
בסמוך לקולנוע עדן ניצבים שני בתים תאומים (בתבנית מראה) שהיו שייכים בעבר למשפחת שלוש. את הבתים תכנן ובנה בשנים 1913–1914 הקבלן יוסף אליהו שלוש עבור נכדיו של אהרן שלוש, מרקו שלוש ומשה שלוש. בבתים אלה נעשה שימוש נרחב באלמנטים טרומיים מבטון מתוצרת בית החרושת של "האחים שלוש". בבית משה שלוש שברח' פינס 30 שכנה הקונסוליה הבולגרית בין השנים 1932–1940. מאוחר יותר שכן בו במשך שבע שנים (1960–1967) בית הספר לאמנויות רננים.

שוכן ברחוב פינס 36.
בהמשך רחוב פינס ניצב בית קנדינוף, משפחה אמידה שהייתה בעלת נכסים גם בשכונת הבוכרים וביפו. את הבתים תכנן עבורה בשנת 1925 האדריכל מגידוביץ.

שוכן ברחוב שלוש.
גשר ברזל המחבר בין שכונת נווה צדק לדרך יפו (רחוב אילת) שנבנה מעל הוואדי שבו הונחה מסילת הרכבת יפו–ירושלים בשלהי המאה ה-19. אהרון שלוש נאלץ לחצות את הוואדי עם כרכרתו כדי להגיע ליפו, ובאחת הפעמים שניסה לחצות התהפך עם הכרכרה ונפצע. מושל יפו ששמע על המקרה ציווה להקים לכבודו את הגשר שלימים נקרא על שמו. בשנת 1918 נבנה הגשר מחדש כשהבריטים החלו להשתמש ברכבות גבוהות יותר (כיום עדיין ניתן להבחין בלבנים בולטות המסמנות את גובהו של הגשר המקורי). בעבר שכן בוואדי שמתחת לגשר פועל חניון (כפי הנראה בתמונה)ֿ, ומאז הפכה העירייה את הוודאי לטיילת בשם פארק המסילה.

שוכן ברחוב יחיאלי.
בעבר שימש כבית הספר לבנים של חברת "כל ישראל חברים" וכבית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון בניהולו של יחיאל יחיאלי, ובהווה משמש כמתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ולהקת ענבל ומסעדות.

שוכן ברחוב אמזלג 22.
ביתה של משפחת אמזלג שהיו מאמידי היהודים בארץ. ביתם הוקם בקצה השכונה ובעקבות סלילת הרכבת, נחצה על ידי המסילה.

• מרכז סוזן דלל
• מגדל נווה צדק

• מרדכי אלקיים, יפו, נוה-צדק: ראשיתה של תל אביב, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• פייבל כהנוב, "התרחבות היישוב ביפו הקמת שכונת נוה צדק, 1888 - 1887", בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק נ"ו, עמ' 623–625.
• נורית גוברין, "ספרות מתוך החול: נווה-צדק כערש התרבות הארץ-ישראלית", בתוך: זיוה שמיר ואבנר הולצמן (עורכים), נקודות מפנה בספרות העברית, תשנ"ג, עמ' 167–185.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: נווה צדק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נווה צדק

• פנחס בן-שחר, שכונות יהודיות בטרם עיר, באתר מט"ח
• ידידיה איש שלום, "תל אביב של מטה" - סדרת ציורי תל אביב, רחובות נווה צדק והסביבה, באתר סטודיו איש שלום.
• רונית סבירסקי, נווה צדק: שמורת טבע של שימור, באתר ynet, 19 בינואר 2005
• אביטל לביא, ‏נווה צדק. מקרה מבחן, באתר "Time Out ישראל", 16 באוקטובר 2007
• איילת אילון, נוה צדק: שכונה של התחלות חדשות, באתר ynet, 17 באפריל 2008
• מדריך לשכונת נווה צדק, באתר תל אביב סיטי
• צבי אברהם פומרוק, צבי פומרוק מספר על תל אביב - סיפורים על תחילתה של תל אביב מאת נינו של אהרן שלוש.
• אור אלכסנדרוביץ', בית משה שלוש - בין מסורת למודרניות, 2001
• יפעת אבי-צדק, ‏סנדלים תנכיים- בתי כנסת בשכונת נווה צדק, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"
• יפעת אבי-צדק, ‏סנדלים תנ"כיים: נוה צדק, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"
• אתר נווה צדק שלנו
• אברהם רותם, שכונת "נוה צדק" בת שמונים: "אמא של תל־אביב" קיבלה חסותה של הבת שגדלה, מעריב, 25 בינואר 1967
• נתונים סטטיסטיים על רבעים ושכונות בתל אביב-יפו (2012), באתר עיריית תל אביב-יפו תל אביב-יפו