נחמיה חייא חיון

נחמיה חייא חיון

לידה	1650 סרייבו, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1730 (בגיל 80 בערך) צפון אפריקה
השקפה דתית	יהדות, שבתאות

נחמיה חייא חיון (בערך 1668–1730) היה מנהיג שבתאי, שעורר את התנועה השבתאית באירופה בדור שלפני התנועה הפרנקיסטית. חיון היה ממשיך דרכו של אברהם מיכאל קרדוזו, מההוגים השבתאים המרכזיים לצד נתן העזתי, לאחר המרת הדת של שבתי צבי לאסלאם בשנת ה'תכ"ו.^[1] בפי מתנגדיו ובעיקר רבי משה חגיז ורבי יוסף אירגס הוא כונה נחש (חיוויא בארמית, הדומה לשמו חייא ולשם משפחתו חיון).

לפי עדותו שלו, נולד נחמיה חייא חיון באלכסנדריה להורים ילידי סרייבו שהיו בדרכם לירושלים. בהיותו כבן שש עברה משפחתו מאלכסנדריה לארץ ישראל, ונחמיה הצעיר גדל בירושלים ובשכם. בהיותו כבן שמונה עשרה שבו חיון ומשפחתו לסרייבו והוא התפרסם בכשרונותיו ובידיעותיו. הוא נישא למזל טוב בת שמואל אלמולי ונסע לבלגרד לרגל עסקיו. ב-1688 נכבשה בלגרד על ידי צבא ממלכת הבסבורג וחיון נפל בשבי האוסטרים. ב-1689 נפדה מהשבי בכספים שהועברו לאביו על ידי הרב בנימין הכהן ויטאלי. ב-1690 התמנה לתפקיד רבה של העיר סקופיה בהמלצת הרב אהרן הכהן פרחיה, אולם עזב את תפקידו זה בשנת 1695 ושב לארץ ישראל.^[2] סיבת נטישתו את רבנותו הייתה במוקד של שמועות שונות, לפיהן נתפס חיון בהתנהגות לא-מוסרית ובעברות שונות. שמועות מסוג זה, על היותו רועה זונות והולל בחייו הפרטיים, ליוו את חיון לאורך חייו בכל מקומות נדודיו.

קרבתו של חיון לסלוניקי, שהייתה אז מרכז השבתאות, חשפה אותו להגות השבתאית, ובעיקר למשנתו של אברהם מיכאל קרדוזו מגדולי ההוגים השבתאים בדור שלאחר מותו של שבתי צבי. בביקוריו אצל שבתאי סלוניקי הגיע לידו ספר קבלי בשם "רזא דמהימנותא", שקרדוזו טען שהתחבר בידי שבתי צבי אחרי שהמיר את דתו. חיון שינה את שם הספר ל"מהימנותא דכולא", וחיבר עליו שני פירושים, "עוז לאלהים" ו"בית קדש הקדשים".

בשנת 1702 התאלמן חיון מאשתו. הוא עבר לצפת, שם נשא אשה שנייה וממנה נולד לו בן. באותה שנה עזב את ארץ ישראל וירד למצרים, בה שהה שש שנים. בשנת 1708 נסע לאיזמיר, בניסיון לגייס כספים להדפסת ספריו. רדיפות וחרמות רבני איזמיר נגדו לא הועילו והוא יצא משם לארץ ישראל כשהכספים בידו.

בארץ ישראל שהה חיון תקופה קצרה, מאחר שרבני ירושלים, ובראשם הראשון לציון רבי אברהם יצחקי, רדפו אותו בעקביות. בשנת 1709 הגיע לאיטליה, בה הציג עצמו כחכם ומקובל מארץ ישראל, כשהוא מסתיר את דעותיו השבתאיות.

כשהגיע לליוורנו פנה חיון לרבי יוסף אירגס, מקובל מפורסם ומחבר ספר "שומר אמונים", על מנת לקבל הסכמה על ספרו. אך אירגס הבחין בכך שהספר איננו אלא העתקה של הספר השבתאי של קרדוזו "רזא דמהימנותא" וגירשו מן העיר. לאחר מכן פרסמו רבני ליוורנו חרם על חיון.

חיון נסע לקנדיה, ולאחר מכן הגיע לוונציה, שם הדפיס קיצור מספרו בשם "רזא דיחודא" בשנת 1711. הוא המשיך לסובב ברחבי אירופה על מנת להפיץ את ספרו, והגיע בין השאר לפראג, לווינה ולברלין. בפראג קיבל חיון הסכמות על ספרו "דברי נחמיה" מרבי דוד אופנהיים, אך הוא השתמש בה גם לספרו הקבלי-שבתאי "עוז לאלהים". חיון קיבל הסכמה ל"עוז לאלהים" מרבי נפתלי כ"ץ שהיה רב בפראג, אך אופנהיים וכ"ץ הודיעו לחיון כי הסכמותיהם בטלות. חיון סירב להשיב את ההסכמות, ורבנים אלו פרסמו את חזרתם מהסכמותיהם בספר "מלחמה לה' וחרב לה'" של רבי משה חגיז, שנדפס באמסטרדם בסביבות 1714.^[3] בברלין קיבל הסכמה מהרב אהרן בן בנימין וולף, ובניקלשבורג מהרב גבריאל אסקלס. גם הם חזרו בהם לאחר מכן.

חיון המשיך לסובב בערי מערב אירופה כשהוא מעורר את שרידי השבתאים ומפיץ את ספרו. במהלך נדודיו פגש את הנביא השבתאי ליב פרוסטיץ, שסייע לו רבות.

בשנת 1713 הדפיס חיון בברלין את ספריו "דברי נחמיה" ו"עוז לאלהים", ולאחר הדפסתם נסע לאמסטרדם. באמסטרדם היו באותה תקופה שתי קהילות גדולות. הקהילה הפורטוגזית הגדולה החזקה והעשירה, והקהילה האשכנזית. רבה של הקהילה הפורטוגזית היה רבי שלמה אאיליון, ורב הקהילה האשכנזית היה רבי צבי הירש אשכנזי הידוע בכינויו "חכם צבי". בין הקהילות שררו יחסי מתיחות באותן שנים, בשל יחסה הפטרוני של הקהילה הפורטוגזית לקהילה האשכנזית וסירובה של זו האחרונה להיכנע תחת מרות הפורטוגזים.

באותן שנים עשה באמסטרדם גם רבי משה חגיז, שהיה שד"ר ירושלים, ושהה בביתו של ה"חכם צבי". שני רבנים אלו ניהלו מלחמה קנאית וממושכת נגד שרידי השבתאים, ונטרו את צעדיו של הרב הפורטוגזי, רבי שלמה אאיליון, שהיה חשוד בעיניהם בשבתאות.^[4] ה"חכם צבי" הכיר את חיון עוד מימי שבתו בסרייבו בימי נעוריו, וכאשר שם חיון פעמיו לעיר קיבל החכם צבי מכתב אזהרה מרבי אברהם יצחקי, אויבו של חיון מירושלים, כי השבתאי הנודע נודד באירופה ופניו מועדות לאמסטרדם. עם בואו של חיון לאמסטרדם פנה חגיז לפרנסי העיר הפורטוגזים בעניינו, ואלו פנו לחיון והזהירוהו שלא לבוא לבית הכנסת של הקהילה. במקביל פנו הפרנסים הפורטוגזים ל"חכם צבי" שאישר בפניהם את היכרותו עם חיון ואת דעתו השלילית אליו, ואל הרב הפורטוגזי רבי שלמה אאיליון שהשיב כי אין לו דעה בנושא. חיון המורחק פנה אל ה"חכם צבי" וטען כי איננו אותו האיש אשר חכם צבי הכיר בסרייבו וכי איננו שבתאי ולחינם נטפל אליו, וזה השתכנע מדבריו והודיע לפרנסים כי הוא מבטל את הודעתו השלילית על חיון.

רבי משה חגיז לא שהה בשעה זו באמסטרדם, אך עם בוא ההתפתחויות לאזניו נחפז לשוב לעיר. הוא שכנע את הפרנסים הפורטוגזים לבדוק את כתבי חיון, אך זה האחרון סירב להציגם בפניהם. עותק יחיד מספרו של חיון נתן חיון לרבי שלמה אאיליון, אך גם זה סירב לשתף פעולה עם הפרנסים שנאלצו להוציאו מידו בעורמה. אחד הפרנסים שיתף פעולה עם רבי משה חגיז והעביר את הספר לידו, וזה מיהר להציגו בפני ה"חכם צבי", ושניהם עברו עליו בצוותא וחיוו עליו את דעתם השלילית. למרות זאת, סירב חכם צבי לשתף פעולה עם הפורטוגזים, וסירב לשבת בדין אודות חיון ביחד עם רבי שלמה אאיליון, בו חשד בשבתאות. הפרנסים הפורטוגזים ראו בסירובו של החכם צבי משום עלבון, והושיבו בית דין מיוחד בראשות אאיליון לדון בטיבו של חיון. בית הדין זימן את החכם צבי לבוא בפניו, אך זה סירב בטענה שבית הדין מוטה וכי אין לחבריו הבנה בנושא, וכי אין הרב האשכנזי כפוף לקהילה הפורטוגזית. בעצם דיוני בית הדין הפורטוגזי הדפיס ה"חכם צבי" את פסק דינו "לעיני כל ישראל" לפיו חיון הוא כופר וכי יש לבער ולשרוף את ספריו.

באמסטרדם פרצה סערה ציבורית בשל צעדו של החכם צבי. בני העדה הפורטוגזית ראו בדבר משום פגיעה בסמכותם לדון את חיון, וגזרו שרפה על "לעיני כל ישראל". הוויכוח התפשט לקהילות נוספות, והשמצות הדדיות הופצו בידי שני הצדדים. בינתיים התכנס בית הדין הפורטוגזי והוציא את פסק דינו כי אין יסוד בהאשמות נגד חיון, ויצא בתמיכה גלויה בו. ה"חכם צבי" ורבי משה חגיז פנו באגרות דחופות לרבני אירופה, והדפיסו נגד חיון את הספרים "עדות לישראל" ו"חרב לה' ומלחמה לה'". הפורטוגזים מצידם ניהלו תעמולה חזקה בעד חיון, והמתנגדים לו נרדפו עד צוואר. בעקבות פניית פרנסי הספרדים לשלטונות גורשו חגיז וה"חכם צבי" מאמסטרדם ללונדון, ומשם עבר חגיז לאלטונה וה"חכם צבי" התקבל לרבנות לבוב. במהלך העימות באמסטרדם פרסם חיון ספר נגד יריבו ה"חכם צבי" בשם "הצד צבי".

בשנת 1714, בעוד העימות באמסטרדם בעיצומו, כתב רבי יוסף אירגס ספר חריף נגד חיון בשם "תוכחת מגולה" ושיגרו לאמסטרדם. חיון הגיב באופן בוטה נגד אירגס, והדפיס את ספרו "שלהבתיה", בו הוא תוקף את שיטתו הקבלית-פילוסופית של המקובל ההולנדי רבי אברהם כהן דה-הירירה, עליו מסתמך אירגס. לטענתו של חיון הושפע הירירה מהפילוסופיה היוונית, וכי שיטתו המטאפורית מנוגדת לפשוטם של דברי המקובלים. אירגס השיב לטענותיו של חיון בספרו "הצד נחש" (כפאפראזה על ספרו של חיון "הצד צבי" ועל שמו "חיון" שמשמעותו בארמית "נחש"). ספריו של אירגס הודפסו בלונדון בידי רבי משה חגיז בשנת 1715, מאחר שבאמסטרדם לא איפשרו תומכי חיון את הדפסתם. באותה שנה נדפס בלונדון הספר "אש דת" של רבי דוד ניטו, רב הקהילה הספרדית בלונדון, שמגן על הירירה מטענותיו של חיון.

בעקבות הסערה הציבורית נאלץ חיון לעזוב את אמסטרדם ולשוב לטורקיה. שם אילץ את רבני קושטא בסיוע השלטונות לבטל את החרם נגדו. בשנת 1725 חזר להמבורג וביקש להתיישב בה שנית בטענה שחכמי קושטא הסירו את החרם נגדו. בשלב זה אף ר' שלמה אאליון התנגד להתיישבותו בעיר והוא גורש ממנה. לאחר מכן המשיך לנדוד ברחבי אירופה כשהוא מסתיר את זהותו.

נחמיה חיון מת בשנת 1730. מקום מותו לא ידוע, אולם ידוע כי שהה בצפון אפריקה. בנו של חיון התנצר ברומא לאחר מות אביו.^[5]

• רזא דיחודא, קיצור מספרו "מהימנותא דכולא", שהוא עריכה של הספר "רזא דמהימנותא" שיוחס בידי המקובל השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי.
• עוז לאלהים ובית קדש הקדשים, שני פירושים על "מהימנותא דכולא", בעצמו קיצור הספר "רזא דמהימנותא" המיוחס כאמור לאברהם מיכאל קרדוזו
• דברי נחמיה, על התורה.
• שלהבתיה, נגד רבי אברהם כהן דה-הירירה ורבי יוסף אירגס.
• הצד צבי ומודעא רבא, ועוד שלושה קונטרסים קטנים: פתקא מן שמיא, אגרת שבוקין, כתובת קעקע, כתבי הפולמוס נגד רבי צבי הירש אשכנזי (המכונה על שם ספרו חכם צבי) ורבי משה חגיז.
• ספרים שלא נדפסו ונותרו בכתב יד: ספר התעצומות על הזוהר, כתר עליון, שער הגדול, נחש הנחושת נגד 'הצד נחש' של יוסף אירגס.

• מנחם פרידמן, אגרות בפרשת נחמיה חייא חיון, ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח י, תשכ"ו עמ' תפ"ה-תרי"ט.
• יוסף שפירא, בשבילי הגאולה, עמ' קח-קיג.
• בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, עמ' 198–217.
• י"א הרלינג, מסתרי תורתו של נחמיה חייא חיון, בתוך מאסף "אמנה", תל אביב תרצ"ט.
• מתניה פישהיימר,"והביט אל נחש הנחושת וחי" - עיונים חדשים בתורתו של נחמיה חיון, קבלה 24 (2011)
• תום פרנס, 'מפתחא דמהימנותא': נחמיה חייא חיון והקבלה השבתאית בראשית המאה השמונה-עשרה, עבודת מוסמך, 2021.
• יוסף ויכלדר, "מרים קולי כשופר", "המבשר תורני", י אלול תשע"א

• נחמיה חיא בן משה חיון, דף שער בספרייה הלאומית
• נחמיה חייא חיון, ספר שלהבת יה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית