ניל קינוק
_Neal_Kinnoch_,_k,_Bestanddeelnr_932-9811_(cropped).jpg) | |||||||||||||||||||||||||
| קינוק ב-1984 | |||||||||||||||||||||||||
| לידה | 28 במרץ 1942 (בן 82) טרדגאר, ווילס | ||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה | הממלכה המאוחדת  | ||||||||||||||||||||||||
| השכלה | אוניברסיטת קארדיף | ||||||||||||||||||||||||
| מפלגה | מפלגת הלייבור | ||||||||||||||||||||||||
| בן או בת זוג | Glenys Kinnock, Baroness Kinnock of Holyhead (1967–3 בדצמבר 2023) | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||||||||
ניל גורדון קינוק (באנגלית: Neil Gordon Kinnock; מוכר גם כ-הברון קינוק; נולד ב-28 במרץ 1942) הוא פוליטיקאי בריטי ומנהיג מפלגת הלייבור לשעבר. כיהן כחבר הפרלמנט הבריטי מ-1970 עד 1995. היה מנהיג מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה (אנ') בשנים 1983 - 1992. כיהן כסגן נשיא (אנ') הנציבות האירופית מ-1999 ועד 2004.[1] מבחינה פוליטית נחשב ל"שמאל רך" בקרב מפלגת הלייבור.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קינוק נולד בטרדגאר (אנ') שבדרום ויילס[2] כבן יחיד להוריו, אביו היה כורה פחם, שמאוחר יותר הפך לפועל, ואמו הייתה אחות מחוזית.[3]
קינוק קיבל תואר בהיסטוריה ויחסים תעשייתיים מאוניברסיטת קארדיף ב-1965, ובשנה שלאחר מכן קיבל תואר שני בחינוך, הוא עבד כמורה בין 1966 ל-1970.[4]
נשוי לגלניס קינוק (אנ') מאז 1967, ואב לשני ילדים - סטיבן (נ. 1970) (אנ') שמכהן אף הוא כחבר פרלמנט מטעם הלייבור ורייצ'ל (נ. 1971). אשתו היא הלה ת'ורנינג שמידט שכיהנה כראש ממשלת דנמרק החל מאוקטובר 2011 ועד יוני 2015[5].
כחבר פרלמנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]נבחר לראשונה כמועמד מטעם הלייבור ביוני 1969 מטעם Bedwelty (שהפכה לIslwyn ב-1983) ונבחר לראשונה לפרלמנט ב-18 ביוני 1970.
לאחר התבוסה של הלייבור בבחירות 1979 מונה על ידי ג'יימס קלהאן לממשלת הצללים כמופקד על נושא החינוך.
הוא נודע כאיש שמאל, וזכה למוניטין בזכות התקפותיו את ראש הממשלה תאצ'ר על טיפולה במלחמת פוקלנד. במשאל העם על חברותה של בריטניה בקהילות האירופיות ב-1975 הוא פעל למען יציאת בריטניה מהשוק המשותף, אך הוא שינה את דעתו בנושא בשנים שלאחר כך.[6]
הנהגת מפלגת הלייבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופה ראשונה (1983–1987)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קינוק החליף התפקיד מנהיג הלייבור את מייקל פוט שהתפטר לאחר הכישלון בבחירות 1983, כסגנו נבחר רוי הארטסלי.[7]
קינוק נחשב למתון יותר מפוט, והנהיג את המפלגה לעמדות שמאל מתונות יותר, כחלק ממאבקו בממשלת תאצ'ר.[7]
בשנת 1984 הראו הסקרים כי הלייבור מעט יותר פופולרי מהשמרנים, ובמהלך השנים שעד הבחירות, שנועדו לשנת 1988 נראה היה לעיתים כי ייתכן שמפלגת הלייבור תוכל להקים את הממשלה הבאה. עם זאת, כאשר נטתה דעת הקהל לטובת תאצ'ר, בשנת 1987, הקדימה תאצ'ר את מועד הבחירות, וקיימה אותן ביוני 1987 על אף שיכולה הייתה לקיימן כשנה לאחר מכן.
בבחירות אלו השתפר מעט מצב מפלגת הלייבור, והתמיכה בה עלתה ל-30.7 אחוזים, אך השמרנים נותרו בשלטון עם רוב מוצק של 102 חברי פרלמנט. ברית הליברלים והדמוקרטים כשלה בניסיונה להפוך למפלגה השנייה בגודלה, והלייבור נותרה מפלגת האופוזיציה העיקרית.
קינוק התפרסם לזמן קצר בארצות הברית באוגוסט 1987 כאשר התגלה כי הסנאטור ג'ו ביידן (לימים הנשיא ה-46) גנב את אחד מנאומיו של קינוק ועשה בו פלגיאט במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ב-1988, מה שהוביל לפרישתו של ביידן מהמירוץ.[8] שני הפוליטיקאים נפגשו לאחר התקרית ונעשו ידידים.[9]
קינוק התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה באפריל 1992, לאחק קרוב לעשור בתפקיד. החליף אותו בתפקידו ג'ון סמית'.
נציבות האיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]קינוק מונה בתחילת 1995 לאחד משני חברי הנציבות האירופית, וכיהן כנציב התחבורה תחת נשיא הנציבות ז'אק סאנטר.[10]
ב-1999 הוא מונה מחדש לנציבות תחת הנשיא רומנו פרודי והפך לאחד מסגניו עם אחריות לרפורמה מנהלית ולמנהלות הביקורת, הבלשנות והלוגיסטיקה הכללית[11].
במהלך כהונתו השנייה הוא היה אחראי לרפורמות קיצוצים עמוקות בתנאי עובדי האיחוד האירופי, מה שיצר מרמור וביקורת כלפיו, אם כי למעשה, הקיצוצים היו בלתי נמנעים ונערכו בלחץ המדינות החברות. בנוסף נאסק בשחיתות וסדרי מינהל לא תקינים במנגנוי האיחוד[12].
בפברואר 2004, הוכרז כי החל מ-1 בנובמבר 2004, קינוק יהפוך לראש המועצה הבריטית. במקרה, באותו זמן, בנו סטיבן הפך לראש סניף המועצה הבריטית בסנקט פטרבורג שברוסיה. בסוף אוקטובר, הוכרז כי יהפוך לחבר בית הלורדים (בכוונתו להיות עמית עובד), כאשר יוכל לעזוב את אחריותו באיחוד האירופי. בשנת 1977, הוא נשאר בבית הנבחרים, עם דניס סקינר, בעוד חברי פרלמנט אחרים הלכו אל הלורדים כדי לשמוע את נאומה של המלכה פותחת את הפרלמנט החדש. הוא דחה ללכת להלורדים בראיונות האחרונים. קינוק הסביר את שינוי הגישה שלו, למרות נוכחותם המתמשכת של תשעים עמיתים תורשתיים ומינוי בחסות, בטענה שהלורדים הם בסיס טוב לקמפיין.
מינוי ללורד לימי חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קינוק הוצג בבית הלורדים בינואר 1995, לאחר שנוצר עבורו התואר של ברון קינוק. עם כניסתו לתפקידו הוא הצהיר "קיבלתי את ההזמנה האדיבה להצטרף לבית הלורדים כעמית לימי חיי מסיבות פוליטיות מעשיות, התפקיד ייתן לי את ההזדמנות לתרום לדיון הלאומי בנושאים כמו אירופה, מדיניות חוץ והשכלה גבוהה".
עם מינויו מספר החברים בבית הלורדים מטעם מפלגות הלייבור והשמרנים השתווה. (לאחר מכן מספר חברי הלייבור עקף את השמרנים לשנים רבות).
קינוק היה מבקר חריף של בית הלורדים במשך שנים רבות, וכניסתו לוותה בביקורת רבה על צביעות מצידו.[13]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניל קינוק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ניל קינוק בגלריית הדיוקנאות הלאומית (לונדון)
- תמלול נאומיו בפרלמנט של קינוק
- הכרזה על קבלתו לבית הלורדים
- מאמרים פרי עטו
- הופעות בטלוויזיה ברשת C-SPN
- ניל קינוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Mr Neil Kinnock". Hansard. נבדק ב-13 במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ BBC - South East Wales Public Life - Neil Kinnock - Labour politician from Tredegar, web.archive.org, 2012-01-17
- ^ David Wilsford, Political leaders of contemporary Western Europe : a biographical dictionary, Westport, Conn. : Greenwood Press, 1995, ISBN 978-0-313-28623-0
- ^ "Profile: Neil Kinnock" (באנגלית בריטית). 2003-07-04. נבדק ב-2022-09-19.
- ^ איאן טריינור, מהפך בדנמרק: השמאל חוזר לשלטון, לראשונה תכהן אישה כראש ממשלה, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2011
- ^ ניל קינוק, מדוע שיניתי את דעתי לגבי חברותה של בריטניה באירופה, באתר פרוספקט, 2018 (באנגלית)
- ^ 1 2 אלי שאלתיאל, הגיינג'י הזה הוא אדום - ניל קימק / מנהיג חדש ללייבור, כותרת ראשית, 19 באוקטובר 1983
- ^ Dowd, Maureen; Times, Special To the New York (1987-09-12). "Biden's Debate Finale: An Echo From Abroad". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-09-19.
- ^ WalesOnline - News - Wales News - He borrowed Kinnock’s speech, but Neil’s backing Joe all theway, web.archive.org, 2010-01-21
- ^ פרנקפורטר אלגמיינה, התחבורה האירופית לפני רפורמה, באתר גלובס, 24 באוגוסט 1999
- ^ פרודי שובר מוסכמות בנציבות האירופית, באתר גלובס, 12 ביולי 1999
- ^ שירות פייננשל טיימס, חשבונות סודיים בבריסל, באתר גלובס, 22 ביולי 2003
ג'ורג' פרקר ופרנסיסקו גוארה, הלב הרקוב של אירופה, באתר גלובס, 6 באוגוסט 2002 - ^ "Baron Kinnock makes Lords debut" (באנגלית בריטית). 2005-01-31. נבדק ב-2022-09-19.