נפט במזרח התיכון

כחלק מהרחבת חיפושי הנפט ברחבי העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20, מתגלים בהדרגה מרבצי נפט במדינות חצי האי ערב בפרט ובמדינות ערב במזרח התיכון בכלל.

היסטוריה

גילוי הנפט במזרח התיכון יוצר שינויים מרחיקי לכת במעמדן, בכלכלתן ובאופיין של המדינות בהן התגלו כמויות נפט משמעותיות. כך למשל, בזכות ההון האדיר שזורם לערב הסעודית או כוויית - שלמעלה מ-90% מההון שלהן מבוסס על נפט - מיישמות בהדרגה מודל כלכלי סוציאליסטי יוצא דופן, שמאפשר לדיקטטורים לשלוט בציבור שמורכב מחמולות שונות על ידי אספקת שירותי חינוך, בריאות, רווחה וכדומה, זאת מבלי לגבות מיסים מהתושבים^[1].

גילוי הנפט השפיע באופן עמוק מאוד על החברה במדינות המזרח התיכון. גורמים איסלאמיסטיים שונים, ביניהם הממשל הסעודי, רואים בגילוי כמות נפט גדולה כל כך דווקא במפרץ הפרסי כהוכחה-כביכול ליד מכוונת של כוח עליון, שהציב את הנפט במקום התיישבותם של מאמיניו. חוקרי מדעי המדינה מין המערב שניסו להעריך מדוע מדינות ערב הן יוצאות דופן בהתנגדותן לקבלת סממנים דמוקרטיים בהשוואה לאזורים אחרים בעולם, בנו מודל לפיו יכולתן של ייצואניות הנפט במזרח התיכון ליצור כלכלה שמייטיבה עם כלל התושבים, "הוציאו את העוקץ" ממחאה ציבורית רחבה במטרה להחליף את שיטת הממשל, מכיוון שבשעה שישנו סדר קיים שמספק לציבור הרחב את צרכיו, טלטולו של סדר הממשל עלול אולי לשנות זאת. תמיכה במודל מתקבלת מהתאמה שנמצאה בין ירידה בהכנסות נפט של מדינות המזרח התיכון, לבין עלייה בהתנגדות הפוליטית במדינות אלו. יחד עם זאת, משקלו של המודל נמצא במחלוקת, מאחר שהוא איננו מספק לבדו הסבר לכלל המקרים של התנגדות לדמוקרטיה במדינות ערב^[1].

בשנת 1960 יצואניות הנפט במזרח התיכון היו המובילות העיקריות להקמת ארגון אופ"ק, שהוקם כדי להפוך את יצואניות הנפט מרחבי העולם לקרטל שיקבע עבור חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו וזיכיונות עתידיים. התאגדותן תחת ארגון אופ"ק העניקה כוח פוליטי וכלכלי לייצואניות הנפט בכלל, ובפרט לייצואניות הנפט במזרח התיכון שהן הקול הדומיננטי בארגון. הארגון השתמש בכוחו כקרטל מספר פעמים, וכך למשל, בתקופת מלחמת יום הכיפורים הכריזו המדינות הערביות (שהן הרוב באופ"ק) על חרם הנפט שגרם לעלייה דרמטית במחירו. אופ"ק שמר על כוחו הרב עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים כאשר הוא מעלה ומוריד את מחירי הנפט כרצון החברות בו. החל באמצע שנות השמונים החל אופ"ק להיחלש בשל גילוי נפט בים הצפוני שהקטין את תלותו של העולם בנפט המופק על ידי החברות.

בדצמבר 1961, העבירה ממשלת עבד אל-כרים קאסם חוק שהגביל את זיכיונות חברת הנפט העיראקית שהייתה בבעלות בריטית-עיראקית אך ורק לאזורים בהם הופק הנפט, והפקיע 99.5% מהזיכיונות.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מדינות

ישנן מספר מדינות במזרח התיכון המסתמכות בעיקר על יצוא הנפט והמוצרים הנלווים לו כגון ערב הסעודית, קטר וכווית.

סעודיה

ערך מורחב – עראמקו הסעודית

הפקת נפט מסחרית בסעודיה החלה ב-1938 באזור דהראן.^[2]

ב-1947 החלה הנחת צינור הנפט הטרנס-ערבי שנמתח לאורך 1,214 מערב הסעודית ועד ללבנון. הצינור פעל מ-1950 ועד 1990, אז הפסיקו הסעודים את פעולתו בעקבות תמיכת ירדן בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה.

על הפקת הנפט בסעודיה אחראית חברת הנפט הממלכתית עראמקו הסעודית. ב-2018 יצרה החברה 13.6 מיליון חביות נפט מדי יום.^[3]

שדות נפט בולטים בסעודיה
שם	גילוי	כמות
שדה גוואר	1948	48.25 מיליארד חביות נפט^[3]
שדה שייבה	1998	13.61^[3]
שדה ח'ורייס	1957	20.1^[3]
שדה ספאנייה	1951	33.66^[3]
שדה אבקייק	1940	22.5 מיליארד חביות^[4]

עיראק

ערך מורחב – חברת הנפט העיראקית

ב-14 באוקטובר 1927 התגלה מרבץ נפט ענקי בשדה באבא גורגור, סמוך לכירכוכ.

הצרפתים העדיפו נתיב צפוני לנפט, העובר דרך סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון מנדט צרפתי, ומסתיים בעיר טריפולי שעל חוף לבנון. הבריטים והעיראקים העדיפו מסלול דרומי, המסתיים בחיפה שהייתה חלק מארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. בתור פשרה הותוו שני נתיבים, והונחו בהם צינורות בעלי תפוקה של שני מיליון טון לשנה. הצינור הצפוני היה באורך 856 קילומטרים, והצינור הדרומי, צינור הנפט כירכוכ-חיפה באורך של 942 קילומטרים.

ב-1972 הולאמה מרבית תעשיית הנפט העיראקית לידי חברת הנפט הלאומית העיראקית (אנ').^[5]

עיראק היא המחזיקה השנייה בגודלה של עתודות נפט במזרח התיכון.^[6]

שדות נפט בולטים בעיראק
שם	גילוי
באבא גורגור	1927
מג'נון (ער')	1975
רמילה (ער')	1953
זביר (ער')
חלפיה (אנ')
שדה מערב קורנה (ער')	1973

איראן