נציגות דיפלומטית

נציגות דיפלומטית או נציגות זרה היא יחידת קישור בין מדינות, המופעלת בידי דיפלומטים. שתי הצורות המקובלות לנציגות דיפלומטית הם שגרירות, המשמשת לקשר בין ממשלות, וקונסוליה, המעניקה שירותים מטעם המדינה השולחת. לרוב, שגרירויות ממוקמות בבירת המדינה המארחת, ואילו קונסוליות עשויות להיות מוצבות במרכזי אוכלוסייה או אתרים חשובים.

על פי מדד הדיפלומטיה העולמית שפרסם מכון לואי, בשנת 2017 בארצות הברית החזיקה בכמות הגדולה ביותר של נציגויות דיפלומטיות (273), ואחריה סין (268), צרפת (266), רוסיה (242), יפן (229), טורקיה (229), בריטניה (225) גרמניה (224) וברזיל (221).

ערך מורחב – דיפלומטיה

הנציגות הדיפלומטיות הקבועות הראשונות נולדו בערי המדינה בצפון איטליה במאה ה-15. הערים קיימו מערכת מסועפת של סחר בכל רחבי הים התיכון, וסחרו גם זו עם זו. בהדרגה הבינו כי הדרך היעילה ביותר לניהול ענייניהן המשותפים: מלחמה, שיתוף פעולה ומסחר היא באמצעות שליחת סוכנים אשר ישהו דרך קבע בשטח הערים האחרות. דוכסות מילאנו שיחקה תפקיד מפתח בעניין, ובמיוחד בתקופת שלטונו של פרנצ'סקו ספורצה, אשר ייסד בשנת 1446 את שגרירות הקבע הראשונה ברפובליקה של פירנצה שתחת שלטון קוזימו דה מדיצ'י. מסורות רבות של הדיפלומטיה המודרנית מקורן באיטליה, ובהן נוהג הצגת כתב האמנה לראש המדינה.

מאיטליה התפשט המנהג לשאר ארצות אירופה. מילאנו הייתה העיר הראשונה ששלחה נציגות לחצר ממלכת צרפת בשנת 1455. עם זאת, שליטי מילאנו סירבו לארח נציגים צרפתיים שכן חששו מפני ריגול ומפני התערבות בענייני הפנים של העיר. זמן קצר לאחר מכן הקימו הממלכות האירופיות השונות נציגויות זו בחצרה של זו. ספרד הייתה הראשונה להקים נציגות קבע; בשנת 1487 מינתה שגריר לחצר ממלכת אנגליה. לקראת סוף המאה ה-16 הפכה שליחת משלחות קבע לארצות זרות לנוהג מקובל.

מוקד התפתחות הדיפלומטיה עבר עתה לצרפת. כינון המדינה הריכוזית בתקופתו של לואי האחד-עשר הביא לכדי ריכוז הסמכות הדיפלומטית בידי הריבון, באופן שימנע מגורמים עצמאיים לכונן מגעים ובריתות המנוגדים לרצונו. בתקופת שלטונו של המלך פרנסואה הראשון (1515-1547) ייסדה צרפת כעשר שגרירויות קבע ברחבי אירופה.

עם השנים החלו נציגים קבועים של מדינות אירופה לשחק חשיבות גוברת והולכת במדינות לא-אירופיות שונות. כך, הקונסולים הבריטיים במצרים (מ-1877) ובהודו החזיקו בהשפעה רבה בהם, עד שגרמו להיווצרות מצרים הבריטית והודו הבריטית.

דרגות השונות של נציגויות דיפלומטיות השתנו בין מדינות. כך, בארצות הברית הייתה התנגדות בראשית ימיה לשימוש במונח "שגריר" (Ambassador) שנתפס כמלוכני, והנציגים הדיפלומטיים שמונו על ידיה כונו מינסטר או שליח (Minister או Envoy)^[1]. במהלך קונגרס וינה ב-1815 נקבעו "תקנות הסיווג של כוח אדם דיפלומטי" שקבעו מערכת בינלאומית של דרגות דיפלומטיות, וכי שגרירים הם בדרגה ראשונה, צירים בדרגה שנייה, וממונה על היחסים בדרגה שלישית. עם השנים התקבלה חלוקה זו גם במדינות שלא השתתפו בקונגרס.

• שגרירות - נציגת דיפלומטית אשר מקשרת בין ממשלות מדינות, ועומד בראשה שגריר, שהוא בעל הדרגה הגבוהה בדרג הדיפלומטי. בדרך כלל שגרירויות מעניקות גם שירותים קונסולריים. קיום שגרירות מהווה הכרה מלאה במדינה המארחת.
• נציבות עליונה - נציגויות דיפלומטיות בין מדינות חבר העמים הבריטי קרויות נציבות עליונה, ועומד בראשן נציב עליון.
• משלחת קבועה - נציגויות דיפלומטית לארגון בין-לאומי.
• קונסוליה וקונסוליה כללית - נציגויות דיפלומטית המעניקה שירותים קונסולריים. לרוב כפופה לשגרירות, אך לפרקים משמשת לקשרים דיפלומטיים מדרג נמוך. בראש הקונסוליה עומד קונסול, והוא מגיש כתב האמנה למשרד חוץ במדינה המארחת.

• צירות - נציגות דיפלומטית שהייתה נהוגה בעבר, ונחשבה נמוכה יותר משגרירות. בראשה עמד ציר, שנחשב לנציג המדינה אך לא לשליח אישי של ראש המדינה. והוא מגיש כתב האמנה לראש המדינה המארחת.
• קונסוליה של כבוד - נציגות דיפלומטית המספקת מגוון מצומצם בלבד של שירותים. עומד בראשה קונסול כבוד.^[2]
• שגריר לא תושב - כאשר נציגות דיפלומטית אחת מייצגת את המדינה השולחת בכמה מדינות.
• משרד נציגות - נציגות דיפלומטית ללא האמנה כלל. משמשת מדינות לא מוכרות או שאין להן יחסים דיפלומטיים עם המדינה המקבלת.

בנוסף למונחים אלו, מספר מדינות אימצו מונחים עצמאיים לנציגויות דיפלומטיות. כך, נציגויות דיפלומטיות של הוותיקן ידועות כאפוסטיק נונצירו(אנ') ועומד בראשה מכונה נונציו, משלחות דיפלומטיות בין מדינות חבר העמים הבריטי קרויות נציבות עליונה ועומד בראשם נציב עליון, ובלוב תחת שלטון מועמר קדאפי כונו נציגויות דיפלומטיות "לשכת העם" ועמד בראשם מזכיר.

במקרים של מחלוקת, מצוי שמדינה מחזירה את השגריר ומסמיכה ממונה על היחסים לנהל את הנציגות. ממונה על היחסים גם מנהל את הנציגות לאחר עזיבת ראש משלחת קודם וטרם ביאת מחליפו.

ערך מורחב – חסינות דיפלומטית

לנציגויות דיפלומטיות קיימת חסינות מפני העמדה לדין, כאשר לאנשי הסגל הדיפלומטי חסינים מהעמדה לדין בידי המדינה המארחת, כאשר חסינותם נחשבת לחלק מחסינות ריבונית הקיימת למדינה. בהתאם לכך, כאשר נציג דיפלומטי מעורב בפעילות שאינה מוצאת חן בעיני המדינה המארחת, מקובל להכריז עליו כאישיות בלתי רצויה, שמאפשר למדינה המארחת לגרש אותו.

שטח מושבה של הנציגות הדיפלומטית הוא חסין ואין רשות לשליחי המדינה המקבלת להיכנס אליו, אלא ברשות ראש המשלחת. לפעמים מעניקות שגרירויות מחסה למבוקש בידי שלטונות המדינה המארחת. כך ג'וליאן אסאנג', מייסד ויקיליקס, המבוקש בידי ארצות הברית, קיבל מחסה במשך שבע שנים בשגרירות אקוודור בלונדון,^[3][4] או צ'ן גואנגצ'נג, מתנגד משטר סיני, שבאפריל 2012 קיבל מחסה בשגרירות ארצות הברית בבייג'ינג.

בנוסף, קיימת חסינות לדואר דיפלומטי, שאסור על המדינה המארחת לבדוק את תוכנו.

ערכים מורחבים – אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים; אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים

מעמדם של נציגויות דיפלומטיות בחוק הבין-לאומי הוסדר בשתי אמנות שנחתמו בווינה בשנות השישים: אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים, מ-1961, ואמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים, מ-1963.

קיומה של נציגות דיפלומטית מהווה הכרה במדינה, כך מדינות המכירות במדינה פלסטינית מקבלות נציגים דיפלומטיים ממנה. מדינות שאינן מכירות זו בזו, או אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים מוסדרים, מקבלות לפרקים משרד נציגות, שאינו נהנה ממעמד דיפלומטי רשמי וללא הגשת כתבי האמנה, ולפעמים נאסר עליהם להציב את הדגל הלאומי על הנציגות.

במקרה של כיבוש מדינה בידי מדינה אחרת או הפיכה, המדינה היורשת היא הזכאית לנציגויות הדיפלומטיות של המדינה לשעבר. לפעמים מקיימות ממשלות גולות נציגויות דיפלומטיות מטעמן, כשהמקרה הבולט הוא קיומן של הצירויות הבלטיות בפריז, לונדון ווושינגטון מכיבוש המדינות הבלטיות על ידי ברית המועצות ב-1940 ועד להתפרקות ברית המועצות ב-1991.

• יחסים בין-לאומיים
• דיפלומטיה

מדיה וקבצים בנושא נציגות דיפלומטית בוויקישיתוף