סאות'רן פסיפיק
.png) | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברת רכבות |
| תקופת הפעילות | 1865–1996 (כ־131 שנים) |
| חברות בנות |
|
| מיקום המטה | סן פרנסיסקו, קליפורניה |
  | |
.jpg)
חברת התחבורה סאות'רן פסיפיק (באנגלית: Southern Pacific Transportation Company; ר"ת: SP), הייתה חברת רכבות אמריקנית בדרום ובמערב ארצות הברית. מטה החברה היה בסן פרנסיסקו. מ-1865 עד 1885 הייתה החברה קרויה "חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק" (Southern Pacific Railroad) ובין 1885 ל-1969 היא הייתה קרויה "חברת סאות'רן פסיפיק" (Southern Pacific Company).
החברה התמזגה ב-1988 עם החברה שבבעלותה הייתה חברת הרכבת המערבית דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Western Railroad), ושמונה שנים אחר-כך הפכה חלק מיוניון פסיפיק.
מלבד עיסוקה בתחום הרכבות היו בבעלות החברה מעבורות והיא הקימה בתי חולים בסן פרנסיסקו, בטוסון ובמקומות נוספים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 היא אף ייסדה רשת תקשורת שהתבססה על טכנולוגיות מתקדמות של גלי מיקרו וסיבים אופטיים. החטיבה התפתחה לחברת התקשורת ספרינט (Sprint Corporation), חברה ששמה הגיעה מראשי התיבות "Southern Pacific Railroad Internal Networking Telephony" ( "טלפוניית רשת פנימית של חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק").[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החברה נוסדה ב-2 בדצמבר 1865 בסן פרנסיסקו כ"חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק של קליפורניה" (Southern Pacific Railroad of California) על ידי קבוצת אנשי עסקים בראשות טימותי גיא פלפס (Timothy Guy Phelps; 1899-1824), פוליטיקאי ואיש עסקים, במטרה להניח מסילה בין סן פרנסיסקו לסן דייגו. פלפס שימש כמנהל החברה החדשה. במרץ 1868 רכשה החברה את "חברת הרכבת סן פרנסיסקו וסן חוזה" (San Francisco and San Jose Railroad), שבבעלותה היה מ-1864 קו פעיל בין סן פרנסיסקו לסן חוזה. בספטמבר 1868 החברה נרכשה בידי ארבעה אנשי עסקים המכונים ארבעת הגדולים: לילנד סטנפורד, קוליס הנטינגטון (Collis Potter Huntington), מארק הופקינס (Mark Hopkins, Jr.) וצ'ארלס קרוקר (Charles Crocker). בעלי החברה החדשים הקימו קודם לכן ב-1861 את "חברת הרכבת סנטרל פסיפיק" (Central Pacific Railroad) שהניחה את החצי המערבי של מסילת הברזל הטרנס קונטיננטלית הראשונה. ב-1870 אוחדו שתי החברות תחת השם "חברת הרכבת סאותרן פסיפיק".
ב-1871 החלה סלילת המסילה מסן חוזה דרך סטוקטון אל עמק סן חואקין. ב-1872 היא הגיעה לפרזנו וב-1873 אל הנהר קרן. הקטע לצומת גושן (Goshen Junction, 85 קילומטרים דרומית לפרזנו) נסלל על ידי סנטרל פסיפיק. על מנת להתגבר על הרי טהאצ'אפי (Tehachapi Mountains) היה צריך, בין השאר, לבנות לולאה של 360° (לולאת טהאצ'אפי - Tehachapi Loop). ב-8 בנובמבר 1874 הגיעה המסילה לבייקרספילד וב-5 בספטמבר 1876 הגיעה הרכבת הראשונה מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס.
סלילת חברת הרכבת מזרחה מלוס אנג'לס החלה ב-1873. הרכבות החלו לפעול עד קולטון (Colton) ב-16 ביולי 1875 ולאינדיו (אז אינדיאן ולס (Indian Wells) – "בארות אינדיאנים") ב-29 במאי 1876. סלילת חברת הרכבת נמשכה מזרחה והגיעה לגדה המערבית של נהר הקולורדו מול יומה באריזונה ב-23 במאי 1877. היה עיכוב בקבלת האישור הצבאי להניח את הפסים לרוחב שמורת האינדיאנים של יומה, ובספטמבר של אותה שנה הושלם הגשר שאפשר לרכבת להגיע עד יומה. חברת הרכבת של חברת הרכבות סאות'רן פסיפיק הייתה אמורה להתחבר למסילות של חברת טקסס ופסיפיק (Texas & Pacific), אחת מכמה חברות רכבות שביקשו או שקיבלו אישור מהממשל הפדרלי לבנות קווי רכבת ממקומות שונים בארצות הברית מערבה אל חוף האוקיינוס השקט. אבל קצה קו המסילה של טקסס ופסיפיק היה אז תקוע הרחק בטקסס, ולכן חברת הרכבות דרום הפסיפיק המשיכה את סלילת הקו מזרחה. ב-20 במרץ 1880 הגיעה המסילה לטוסון.
ב-11 במאי 1880 התפתחה תגרה בין מתיישבים לנציגים של הרכבת באזור צפונית להאנפורד של ימינו בשל ויכוח על אדמות. התגרה גלשה לשימוש בנשק חם והסתיימה בשבעה הרוגים (Mussel Slough Tragedy). הפרשה שימשה רקע לרומן "התמנון: סיפור של קליפורניה" (The Octopus: A Story of California ) מאת פרנק נוריס (Frank Norris) שיצא לאור ב-1901, ובו הוצגה חברת סאותרן פסיפיק כמונופול דורסני.
ב-1881 רכשה החברה שתי חברות רכבות, "חברת הרכבת טקסס וניו אורלינס" ו"חברת הרכבת המערבית של לואיזיאנה".[2] ב-19 במאי אותה שנה הגיעה חברת הרכבת לאל פאסו והקדימה בכך את המתחרה חברת הרכבת אטצ'יסון, טופיקה וסנטה פה (Atchison, Topeka and Santa Fe Railway), וב-15 בדצמבר נפגשה עם הקו של טקסס ופסיפיק בסיירה בלנק (Sierra Blanca) בטקסס.
ב-12 בינואר 1883 הושלם החלק הדרומי של מסילת הרכבת הטרנס קונטיננטלית השנייה כשהמסילה של סאות'רן פסיפיק מלוס אנג'לס נפגשה עם המסילה של "חברת הרכבת של גלווסטון, האריסבורג וסן אנטוניו", כחמישה קילומטרים מערבית לנהר פקוס, סמוך ללנגטריי (Langtry) בטקסס. זו הייתה מסילת הרכבת הטרנס קונטיננטלית הראשונה שפעלה כל השנה (כולל בחורף, בניגוד למסילה הצפונית שנחסמה לעיתים בשל שלג). כמעט 10 שנים אחר-כך ב-31 במרץ 1892 נפתח לתנועה הגשר הגבוה של נהר הפקוס (Pecos River High Bridge). הגשר אפשר להעלות את המסילה מקניון הנהר ריו גראנדה.
ב-1883 נבנתה גם מסילה ממוהאבי (Mojave) דרך בארסטו (Barstow) עד לנידלס (Needles) על נהר הקולורדו. כל שלושת המקומות החלו כמחנות עבודה של חברת הרכבת. קו זה הושכר לחברת חברת הרכבת אטצ'יסון, טופיקה וסנטה פה שבנתה את הגשר על נהר הקולורדו בנקודה זו. קטע זה נמכר ב-1897 לחברת חברת הרכבת אטצ'יסון, טופיקה וסנטה פה בתמורה לקבלת קו הרכבת של סונורה במקסיקו מנוגלס לגואיימס (Guaymas).
ב-1885 אוחדה "חברת הרכבת סנטרל פסיפיק" עם "חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק" תחת השם "חברת סאות'רן פסיפיק".
ב-1886 הייתה סאות'רן פסיפיק הנתבעת במשפט התקדימי "מחוז סנטה קלרה נגד חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק" שבו קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי לחברות יש זכויות בדומה לזכויות שיש לאזרחים על בסיס חוקת ארצות הברית.
ב-1900 הייתה חברת סאות'רן פסיפיק אחת מחברות הרכבת הגדולות ביותר כשהיא משלבת חברות קטנות רבות כדוגמת "חברת הרכבת טקסס וניו אורלינס" ו"חברת הרכבת לואיזיאנה וטקסס של מורגן" (Morgan's Louisiana and Texas Railroad). היא השתרעה מניו אורלינס דרך טקסס לאל פאסו, לרוחב ניו מקסיקו ודרך טוסון באריזונה ללוס אנג'לס. משם למרבית קליפורניה, כולל סן פרנסיסקו וסקרמנטו. הקווים שהניחה סנטרל פסיפיק השתרעה לרוחב נבדה לאוגדן ביוטה, וצפונה עד פורטלנד באורגון. חברות בת נוספות כללו בסופו של דבר את "חברת הרכבת הדרום-מערבית של סנט לואיס" (St. Louis Southwestern Railway) (המכונה "חגורת הכותנה"), "חברת הרכבת נורת'ווסטרן פסיפיק" (Northwestern Pacific Railroad) שלה מסילות באורך 528 קילומטרים, "חברת הרכבת סאות'רן פסיפיק של מקסיקו" שלה מסילות באורך 2,142 קילומטרים וקווים של מסילות רכבות צרות (לשימוש באזורי הרים).
רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906 גרמה נזק לבניין מטה החברה והרסה את בתי האחוזה של ארבעת הגדולים שכבר לא היו בחיים.
ב-1929 היו שייכים לחברה 22,286 קילומטרים של מסילות, לא כולל "חברת הרכבת הדרום-מערבית של סנט לואיס", ורכישת חברת "חברת הרכבת רוק איילנד" ב-1980 כמעט והכפילה את רשת המסילות שלה ל-4,965.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הצטמצם האורך הכללי של רשת מסילות הברזל של החברה ל-16,774 קילומטרים, בייחוד על ידי ביטול קווי משנה. ב-1988 השתלטה חברת "תעשיות ריו גראנדה" (Rio Grande Industries), שבבעלותה הייתה חברת הרכבת המערבית דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Western Railroad), על סאות'רן פסיפיק. החברה המאוחדת נשאה את השם סאות'רן פסיפיק בשל השם המוכר יותר בקרב התעשייה והלקוחות. עם רכישת הקו משיקגו לסנט לואיס של חברת SPCSL הגיע האורך הכללי של רשת הרכבות המאוחדת ל-25,684 קילומטרים.
החברה המאוחדת סבלה מקשיים כספיים וב-1988 קטנה רשת המסילות בבעלותה ל-22,072 קילומטרים, וחברת יוניון פסיפיק השתלטה עליה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Block, Melissa; Neff, Brijet (2012-10-15). "Sprint Born From Railroad, Telephone Businesses". NPR. NPR. ארכיון מ-2013-01-14.
It all began in Kansas in the late 19th century and came to include a long distance system created by the Southern Pacific Railroad Internal Network Telecommunications, or SPRINT.
- ^ Williams, Howard C. "Texas and New Orleans Railroad". Handbook of Texas Online. Texas State Historical Association.
בקרת זהויות  |
|
|---|