סוכנות מוסרית

סוכנות מוסרית (באנגלית: Moral agency) היא מושג מתחום הפילוסופיה של המוסר המתייחס לישות שמוטלת עליה אחריות מוסרית למעשיה. ישות זו מכונה 'סוכן מוסרי' או 'פועל מוסרי' (באנגלית: Moral Agent). בשיח הפילוסופי, נהוג לייחס לסוכן מוסרי את היכולת לשקול בדעתו ואת היכולת להבחין בין טוב לרע. משום תכונות אלו, סוכן מוסרי מסוגל לבצע שיפוטיים מוסריים, הוא נדרש לעמוד בחובות המוסריות וניתן לגנות או לשבח אותו על מעשיו, זאת בניגוד למי שאינו מסוגל לבצע שיפוטיים מוסריים ולכן לא מוטלת עליו אחריות מוסרית למעשיו. נהוג לייחס סוכנות מוסרית מלאה לבני אדם בגירים הבריאים בנפשם ובשכלם. כן נהוג לייחס סוכנות מוסרית במידה חלקית או לא לייחס כלל לבני אדם הלוקים קשות בנפשם או בשכלם, לילדים קטנים, לתינוקות ולבעלי חיים^[1][2][3].

המושג 'סוכן' (אנ') מתאר את מי שמבצע פעולה, ותנועותיו מיוחסות אליו ואינן מתרחשות עליו. במובן זה, בני אדם ובעלי חיים נתפסים כסוכנים אולם צמחים, מכוניות ואבן מתגלגלת – לא. לא כל מי שמסוגל לבצע פעולות, מסוגל לבצע פעולות מוסריות, ולכן לא כל מי שמוגדר כסוכן הוא גם סוכן מוסרי^[4]. בקרב הפילוסופים, אין הסכמה מוחלטת לגבי הקריטריונים ההכרחיים לסוכנות מוסרית. פילוסופים של המוסר מציינים את היכולות לרציונליות, אוטונומיה, שיקול דעת, מודעות עצמית, רצון חופשי, היכולת להבין את העובדות במצב נתון, היכולת לשכילה מוסרית (אנ') וקיומם של רגשות מוסריים (כגון אמפתיה וחרטה) כתנאים לסוכנות מוסרית^[1]. הניסיון הראשון לניסוח תאוריה של אחריות מוסרית מופיע ככל הנראה באתיקה של אריסטו (349 לפנה״ס). אריסטו טען כי ישנן פעולות הראויות לגינוי מוסרי או לציון לשבח מוסרי. לפי אריסטו, סוכן מוסרי הוא רק מי שמסוגל לבצע את מעשיו מתוך שיקול דעת, להיות מודע למצב הנתון ולפעול מתוך רצון חופשי ולא מתוך כפייה. ניתן למצוא התייחסויות לסוכנות מוסרית גם בשירתו האפית של הומרוס שיוחסה ביצירותיו לבני אדם ולבני האלים^[5][6].

פילוסופים רבים מתייחסים לאוטונומיה ולרציונל כתנאי הכרחי לסוכנות מוסרית. בין הבולטים בגישה זו הוא הפילוסוף עמנואל קאנט^[7]. בהנחת יסוד למטפיזיקה של המידות (1785), קאנט טוען כי המוסר מבוסס על התבונה האנושית^[6]. לפי קאנט, סוכני מוסר אוחזים ביכולת לבחור בין מספר אפשרויות וביכולת לבצע בחירה בין מעשה טוב למעשה רע^[8]. בנוסף, קיימות גישות לפיהן היכולת לשקול בדעת ולהבחין בין טוב לרע אינה תנאי מספיק להגדרת סוכני מוסר, והקריטריון ההכרחי לסוכנות מוסרית הוא היכולת לחוש אכפתיות, דאגה ואמפתיה כלפי האחר. ישנם פסיכופתים אינטליגנטים שמסוגלים לשקול בדעתם ולהבחין בין רע לטוב (וגם להבין מדוע), אולם חסרים להם רגשות מוסריים כמו אמפתיה וחרטה, ולכן הם לא מסוגלים להתחשב מוסרית באחר. נהוג להתייחס לפסיכופתים כסוכנים שאינם סוכני מוסר, משום שהם כושלים ביכולתם לשכילה מוסרית^[4]. הפילוסוף פרנסיס ברדלי (אנ') טוען כי פסיכופתים אינם סוכני מוסר ולכן לא ניתן לגנות אותם מוסרית או להעניש אותם כפי שהחברה מענישה סוכני מוסר על מעשיהם, אולם יש לחברה את הזכות להתגונן מפניהם עבור רווחת הכלל^[1]. לפי גישתו של קאנט, סוכנים כמו פסיכופתים ואגואיסטים רציונליים (אנ') הם לכל היותר סוכני מוסר לכאורה (quasi-moral) משום שאין להם את הקריטריונים הנדרשים כדי להיות סוכני מוסר^[1][4].

סוכן מוסרי חייב להבין את המצב הנתון בו הוא פועל ואת הדרישות המוסריות. למשל: סוכן מוסרי חייב להבין שרצח זה רע. מידת ההבנה הנדרשת קשה לתיחום וקיימים הרבה מקרים גבוליים, אולם קיימים מקרים ברורים משני צדי הגבול. לתינוק אין שום הבנה לגבי דרישות מוסריות, בעוד לאדם בוגר ומפותח שכלית כהלכה יש לכל הפחות מידה מסוימת של הבנה. העובדה שקיימים אנשים בוגרים אך בורים לגבי נושאים מוסריים מסוימים, אינה מעידה כי הם לא סוכני מוסר אלא היא רלוונטית לכל היותר להערכת מידת האחריות המוסרית שלהם לגבי אותם נושאים מוסריים^[1]. כמו כן, סוכן מוסרי צריך להיות מסוגל לעמוד בדרישות המוסריות אבל לאו דווקא בכולן. למשל, היותו של אדם קלפטומן (הפרעה נפשית שמשבשת את יכולתו לעמוד בדרישה לא לגנוב) לא מובילה למסקנה לפיה הוא פטור מאחריות מוסרית במקרה ויבצע רצח^[1]. בנוסף, סוכן מוסרי לא צריך להבין כל דרישה מוסרית. עצם קיומו של הפוטנציאל להבין דרישות מוסריות מספיק כדי להיות סוכן מוסרי. למשל, ייתכן כי היו נאצים רודפי יהודים שחשבו שהם עושים את הדבר הנכון מוסרית, אך אם הייתה להם את היכולת לשקול בדעתם ולהבחין בין רע לטוב והם לא עשו כן, ניתן להאשים אותם ברשלנות מוסרית. בנוסף, אחיזה ביכולת לגלות שפעולה מסוימת היא עוול מוסרי לא כוללת בהכרח את היכולת להבין מדוע דבר מה הוא עוול מוסרי. קיימת הבחנה בין היכולת לאמץ את העמדה המוסרית הנכונה לבין היכולת להבין מדוע עמדה מוסרית זו היא הנכונה. סוכן מוסרי שיש לו ידע בנושאים מוסריים, לא רק מחזיק בעמדה המוסרית הנכונה אלא גם מחזיק אותה מהסיבות הנכונות^[1]. היכולות שסוכן מוסרי אוחז בהן יכולות לבוא לידי ביטוי במגוון רמות, ועובדה זו יוצרת הבדלים מוסריים. כלומר, סוגיית הסוכנות המוסרית אינה עוסקת רק בהגדרת היכולות שישות מסוימת צריכה לאחוז בהן כדי להיות מוגדרת כסוכנת מוסרית, אלא גם עד כמה יכולות אלו צריכות להיות מפותחות. חולי אלצהיימר למשל עשויים להפגין יכולות של סוכנות מוסרית ברמות שונות בהתאם לעוצמת הפגיעה במוחם^[4].

בני אדם לא רק מבצעים פעולות אלא גם מסוגלים להפגין שליטה עצמית, מסוגלים להעריך את הבחירות, המטרות והמעשים שלהם באופן כזה שהם יכולים לגבש את הכוונות והמניעים שלהם. כלומר, סוכן מוסרי הוא מי שמסוגל להרהר בהשלכות בחירותיו, לקחת בחשבון את הדרישות המוסריות של האחר ולבחור את ההתנהגות שלו^[4]. אולם לא כל בני האדם הם סוכני מוסר משום שלא כולם מסוגלים לשקול בדעתם, להבין את השלכות מעשיהם או לבצע שכילה מוסרית ולהבחין בין טוב לרע (למשל תינוקות, ילדים קטנים או לוקים קשות בשכלם או בנפשם)^[8][2]. מוגבלות שכלית או מוגבלות נפשית עלולות להשפיע על המסוגלות לשכילה מוסרית, וללא היכולת לשיפוט מוסרי ולרגשות מוסריים כמו אמפתיה וחרטה – לא ניתן לייחס סוכנות מוסרית מלאה שהיא התנאי לאחריות מוסרית^[9], ולכן לא מוטלת על סוכנים אלו החובה לנהוג לפי הדרישות המוסריות, ואין לגנות או לשבח אותם מוסרית על מעשיהם^[10]. בזירה המשפטית, סוכנות מוסרית נלקחת בחשבון כאשר מגדירים את מידת האחריות של סוכן מסוים על מעשיו (למשל: כשקובעים את מידת האחריות הפלילית של ילד בן 5 שגנב או את מידת אחריותו הפלילית של פורע חוק שלוקה בנפשו)^[4].

על פי המסורת הפילוסופית, רק בני אדם יכולים להיות סוכני מוסר אולם בספרות המודרנית, קיימות גישות לפיהן גם קולקטיב (חברות, קבוצות, ארגונים וכדומה), רובוטים ובעלי חיים מסוימים עשויים להיות סוכני מוסר^[11]. הגדרתם כסוכני מוסר תלויה בבחירת הקריטריונים לסוכנות מוסרית. היכולות המקושרות לרוב לסוכנות מוסרית הן מודעות, מודעות עצמית, רציונליות, אוטונומיה, אינטלקט, היכולת להתעלות מעל התשוקות ולפעול בהתאם לחוק המוסרי, היכולת לפעול באופן אלטרואיסטי והיכולת לחוש רגשות מוסריים כמו חרטה ואמפתיה. לאור קריטריונים אלו, קיימות מגבלות שמקשות על תפיסת קולקטיב, רובוטים ובעלי חיים כסוכני מוסר, אולם קיימות תאוריות לפיהן היכולות הללו אינן הכרחיות כדי לאחוז בסוכנות מוסרית, ולפיהן – גם מי שאינם אוחזים ביכולות המקובלות יכולים להיחשב לסוכני מוסר במובנים מסוימים^[3][11].

משתתף מוסר או נפעל מוסר^[12] (באנגלית: Moral patients) הוא מי שזכאי למעמד מוסרי (באנגלית: Moral standing או Moral Status), קיימת חובה מוסרית להתחשב בו מוסרית עבור עצמו (כתכלית ולא כמטרה) ולכן הוא חלק מהמעגל המוסרי. לפי הגישה המקובלת, סוכני מוסר הם גם משתתפי מוסר^[1][4]. לפי קאנט, רק סוכני מוסר קיימים בעולם כתכלית, לכן רק הם יכולים להיות משתתפי מוסר ולזכות בהתחשבות מוסרית^[1]. קאנט אמנם טוען כי אין להתאכזר לבעלי החיים, אולם לא משום שלבעלי החיים עצמם מגיעה התחשבות מוסרית, אלא משום שאכזריות כלפיהם עלולה להוביל לאכזריות כלפי בני אדם רציונליים, שהם, ורק הם, קיימים כתכלית^[1]. הגישה לפיה רק סוכני מוסר הם משתתפי מוסר, אינה מקובלת על פי רוב משום התפיסה הרווחת לפיה ישנם מי שזכאים להגנה מוסרית אף על פי שהם לא מסוגלים לתפקד כסוכני מוסר (תינוקות, לוקים קשות בשכלם ובנפשם, בעלי חיים וכדומה)^[4][3][1]. הפילוסוף טום ריגן מערער על ההנחה שרק לסוכני מוסר מגיע מעמד מוסרי בטענה שהנחה זו שרירותית. לטענתו, כל מי שיש לו מאפיינים שמביאים לכך שניתן לפגוע ברווחתו הוא סובייקט של החיים ולכן זכאי להתחשבות מוסרית^[13][14]. גם הפילוסוף אלסטייר נורקרוס (אנ') מחזיק בעמדה דומה לפיה העובדה שלבעלי חיים אין מסוגלות לסוכנות מוסרית אינה רלוונטית למעמד שלהם כמשתתפי מוסר. לטענתו, מעמד של משתתף מוסר אינו פרס לסוכני מוסר אלא נובע משיקולים אחרים^[10].

מבחינה היסטורית, הזכאות להיכלל במעגל המוסרי (הזכאות להגנה ולהתחשבות מוסרית כמשתתף מוסר) הייתה כרוכה ביכולת לשיקול דעת ולרציונליות, כך שרק מי שהוגדר כסוכן מוסרי היה זכאי להיכלל במעגל המוסרי. האישור להיותו של פרט סוכן מוסרי הותנה באמצעות שיוכו לגזע, אתניות, מגדר או מעמד מסוימים בהנחה כי שיוך זה הוא מה שמקנה רציונל והבחנה בין טוב לרע. הפתגם מימי הביניים 'ילדים צריכים להיראות ולא להישמע' (באנגלית: 'children are to be seen but not heard'), שהתייחס תחילה רק לנשים צעירות, ולאחר מכן – לילדים בכלל, מבטא תפיסה לפיה ניתן להתחשב במי שאינם סוכני מוסר לפי שיקול דעתם של סוכני מוסר בלבד, אולם אין לשמוע את עמדתם של אלו שלא מסוגלים לרציונליות. גישה זו פגעה לאורך השנים במעמדם המוסרי של נשים וילדים, וגם של אילמים ולקויי שמיעה. לאורך ההיסטוריה המעגל המוסרי התרחב וכלל עם הזמן עוד ועוד קבוצות שהתווספו אליו. הרחבת המעגל המוסרי לוותה בדרך כלל במחלוקות פילוסופיות עזות ואף באלימות במהלך יישומן^[4][11].

לפי אריסטו, רק גברים יוונים משכילים, אמידים ובעלי כוח יכולים להיות מוגדרים כסוכני מוסר והם היחידים שיכולים להיות משתתפי מוסר. לסוכן המוסר, לתפיסתו של אריסטו, יש חובות מוסריות רק כלפי סוכני מוסר אחרים. אריסטו טען שיהיה זה חכם מצידם של סוכני מוסר לנהוג יפה בילדים, בנשים, בעבדים, בגברים לא יוונים ובגברים יוונים ממעמד נמוך, אולם אין חובה כזו משום שהם לא משתתפי מוסר. על פי אריסטו, המעגל המוסרי כלל את האליטה הגברית היוונית בלבד. העמדה של אריסטו לא נשענה על ידע אמפירי אלא על הנחות מוצא לגבי טבעם הקבוע של נשים, עבדים וכל מי שאינו גבר יווני משכיל ואמיד. אם היה למשל נתקל באישה עם יכולות כמו של יווני משכיל – במקום להרחיב את המעגל המוסרי כך שיכלול גם נשים, הוא היה טוען שהיא פשוט לא באמת אישה. משום כך, לא ניתן לתקן את עמדתו של אריסטו על בסיס נתונים אמפיריים^[11].

בעידן הנאורות, המעגל המוסרי התרחב עם גישתו של קאנט לפיה האוטונומיה והרציונליות הן הבסיס לסוכנות מוסרית ולהתחשבות מוסרית. בניגוד לאריסטו שהתבסס על מעמד כלכלי, השכלה ומעמד חברתי, קאנט טען כי קריטריונים אלו לא רלוונטיים למעמד המוסרי אלא רק היכולות לרציונל ולאוטונומיות. למרות הרחבת המעגל, קאנט לא כלל את הנשים ואת בני האדם שאינם לבנים בתוך המעגל המוסרי בטענה כי נשים ובני אדם לא לבנים אינם אוטונומיים ואינם רציונליים. לתפיסתו, נשים מוגבלות ביכולתן האינטלקטואליות והשכליות, הן מונעות ממקום של תשוקה ורגש ותפקידן בחברה מוגבל לטיפוח הגברים. גברים לא לבנים היו לתפיסתו בעלי תכונות ומטרות דומות לאלו של הנשים. עם זאת, בהשוואה לגישה האריסטוטלית, קאנט הרחיב את המעגל המוסרי בכך שכלל בו את כל הגברים הלבנים שמפותחים שכלית כהלכה. משום שתורתו נשענת על יכולות שניתן לבחון אמפירית, ניתן היה בעתיד לתקן את התאוריה שלו על בסיס ידע אמפירי כך שתכלול גם נשים ובני אדם לא לבנים. מבקריו של קאנט שהסכימו עם קביעת היכולות של רציונליות ואוטונומיה כקריטריון להתחשבות מוסרית, טענו כי קאנט צדק לגבי המאפיינים אולם שגה לגבי הקבוצות שאוחזות בהם. עם הזמן, המעגל המוסרי התרחב לפי התאוריה של קאנט עד שכלל את כל בני האדם הבוגרים. במאה ה-19, התועלתנות הרחיבה את המעגל המוסרי אף יותר, כאשר אבי התועלתנות, ג'רמי בנת'ם, טען בנושא זכאותם של בעלי החיים למעמד המוסרי כי "השאלה כלל אינה 'האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?' או 'האם הם מסוגלים לדבֵּר?' אלא 'האם הם מסוגלים לסבול?'". התועלתנות, בניגוד לתאוריה הקאנטיאנית, לא ראתה ברציונל ובאוטונומיה קריטריונים למעמד מוסרי אלא הרחיבה את המעגל המוסרי על בסיס קריטריון התחושתיות (היכולת לחוש סבל והנאה). קריטריון זה מכניס למעגל המוסרי את התינוקות, הילדים הקטנים, הלוקים קשות בשכלם ובנפשם ואת בעלי החיים^[1][11].