סטוקו

סטוקו (Stucco, כיוּר בעברית) הוא טיח העשוי מתערובת של חומר מליטה מגבש, כגון סיד או צמנט פורטלנד, ומים. הטיח המתקשה למוצק צפוף מאוד משמש לשם יציקה, ציפוי דקורטיבי לקירות ותקרות, לקירות חיצוניים וכחומר פיסולי ואמנותי באדריכלות. ההבדל בין סטוקו, גבס ומלט הוא קטן ונעוץ בעיקר בשימוש ופחות בהרכב התערובות השונות. הטיח יכול להיות מיושם על חומרי בנייה כגון מתכת, רצועת מתכת מורחבת, בטון, בלוק סינדר, או לבני חימר למטרות דקורטיביות ומבניות.

השימוש המסורתי בסטוקו היה ביצירת עיטורים אמנותיים של ממש וכיום משמש לרוב כטיח דקורטיבי המעניק לקיר מרקם מיוחד ולאו דווקא עיטורים פיסוליים.

ההרכב הבסיסי של סטוקו הוא מלט, מים וחול.^[1]

ההבדל במינון בין סטוקו, טיח ומלט מבוסס יותר על שימוש מאשר על הרכב. עד לחלק האחרון של המאה התשע-עשרה היה מקובל שסטוקו, ששימש בתוך מבנה, וטיח, ששימש בחוץ, יהיו מורכבים מאותם חומרים ראשוניים: סיד וחול (שמשמשים גם בטיט). סיבים של בעלי חיים או צמחים נוספו לעיתים קרובות עבור חוזק נוסף. במאה התשע-עשרה המאוחרת, צמנט פורטלנד נוסף בתדירות גוברת בניסיון לשפר את עמידות הטיח. במקביל הוחלפו טיח סיד מסורתי בטיח גבס.

סטוקו מסורתי עשוי מסיד, חול ומים. סטוקו מודרני עשוי צמנט פורטלנד, חול ומים. סיד מתווסף כדי להגביר את החדירות ויכולת העבודה של סטוקו מודרני. לפעמים מוסיפים תוספים כמו אקריליק וסיבי זכוכית כדי לשפר את התכונות המבניות של הטיח. זה נעשה בדרך כלל עם מה שנחשב למערכת טיח של שכבה אחת, בניגוד לשיטת שלוש השכבות המסורתית.

טיח ליים הוא חומר קשה יחסית שניתן לשבור או לשבץ ביד ללא יותר מדי קושי. הליים עצמו בדרך כלל לבן; הצבע מגיע מהאגרגט או מכל פיגמנט נוסף. לטייח סיד יש את התכונה להיות מרפא את עצמו במידה מוגבלת בגלל מסיסות המים הקלה של סיד (אשר בתמיסה יכול להיות מושקע בסדקים, שם הוא מתמצק). טיח צמנט פורטלנד הוא מאוד קשה ושביר ועלול להיסדק בקלות אם הבסיס עליו הוא מוחל אינו יציב. בדרך כלל צבעו היה אפור, מהצבע המולד של רוב צמנט פורטלנד, אך נעשה שימוש גם בצמנט פורטלנד לבן. יצרני הטיח של היום מציעים מגוון רחב מאוד של צבעים שניתן לערבב באופן אינטגרלי במעיל הגימור. חומרים אחרים כמו אבן ושבבי זכוכית לפעמים "מנופצים" על שכבת הגימור לפני הייבוש, כאשר המוצר המוגמר ידוע בכינויו "קף סלעים", "קף חלוקים", או גם כגזוז אם האבנים משולבות ישירות בטיח, בשימוש בעיקר מתחילת המאה ה-20 ועד תחילת המאה ה-21.

כחומר בניין, סטוקו הוא חיפוי קיר עמיד, אטרקטיבי ועמיד בפני מזג אוויר. הוא שימש באופן מסורתי כגימור פנימי וגם כגימור חיצוני המיושם בשכבה דקה אחת או שתיים ישירות על משטח בנייה מוצק, לבנים או אבן. מעיל הגימור הכיל בדרך כלל צבע אינטגרלי והיה בדרך כלל בעל מרקם למראה.

לאחר מכן, עם ההקדמה והפיתוח של שיטות בנייה כבדות ועץ קלות, הטיח הותאם לשימוש חדש זה על ידי הוספת סריג חיזוק, או סרגל, המחוברים ומתפרשים בין התומכים המבניים ועל ידי הגדלת העובי ומספר השכבות של המערכת הכוללת. הרשת הוסיפה תמיכה לטיח הרטוב וחוזק מתיחה לטיח השביר והמעורב; בעוד העובי המוגבר ומספר השכבות עזרו לשלוט בסדקים.

היישום המסורתי של סטוקו וטיח מתרחש בשלוש שכבות-מעיל הגירוד, המעיל החום ומעיל הגימור. שתי שכבות הבסיס של הגבס מיושמות ביד או בריסוס במכונה. את שכבת הגימור ניתן לשפשף חלק, במרקם ידני, לצוף לגימור חול או לרסס.

במקור, חומר החסימה היה רצועות עץ שהותקנו אופקית על הקיר, עם מרווחים ביניהן, שיתמכו בטיח הרטוב עד להחלמה. טכניקת רשת וטיח זו הפכה להיות בשימוש נרחב.

ביישומי קירות חיצוניים, הרצועה מותקנת על גבי אספלט עמיד בפני מזג אוויר-לבד או יריעת נייר ספוג, המגנה על המסגרת מפני הלחות שעלולה לעבור דרך הטיח הנקבובי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כניסתה של רשת תיל מתכת, או רשת, החליפה את השימוש בסרגל עץ. גלוון החוט הפך אותו לעמיד בפני קורוזיה ומתאים ליישומי קירות חיצוניים. בתחילת המאה ה-21, שיטה "מסורתית" זו של רשת תיל ושלוש שכבות של טיח חיצוני עדיין הייתה בשימוש נרחב.

בחלקים מסוימים של ארצות הברית עם אקלים חם יותר (כמו קליפורניה, נבדה, אריזונה, ניו מקסיקו ופלורידה), הטיח הוא החלק החיצוני השולט עבור בניה למגורים ומסחריים כאחד. החלק החיצוני של סטוקו (עם מסגרת עץ) הפך לחלופה פופולרית בדרום מערב ארצות הברית במהלך שנות ה-70, כאשר עלויות העבודה בבנייה של אדובי עלו.^[2]

סטוקו שימש גם כחומר פיסולי ואמנותי. תבליט טיח שימש בתוכניות הקישוט האדריכלי של תרבויות עתיקות רבות. דוגמאות לתבליטי סטוקו מצריים, מינואים ואטרוסקים נותרו קיימות. באמנות מסופוטמיה ואמנות פרסית עתיקה הייתה מסורת רחבה של תבליטי סטוקו פנימיים פיגורטיביים ונוי, שהמשיכו לאמנות האסלאמית, למשל בסמארה העבאסית, כיום באמצעות עיטור גאומטרי וצמחי. כשהערבסק הגיעה לבגרות מלאה, סטוקו מגולף נשאר מדיום נפוץ מאוד לקישוט ולכתובות קליגרפיות. האדריכלות ההודית השתמשה בטיח כחומר לפיסול בהקשר אדריכלי. זה נדיר בכפר.

באמנות הרומית של סוף הרפובליקה והאימפריה המוקדמת, נעשה שימוש נרחב בסטוקו לקישוט קמרונות. אף על פי ששיש היה המדיום הפיסול המועדף ברוב ההיבטים, הטיח היה טוב יותר לשימוש בקמרונות מכיוון שהוא היה קל יותר ומתאים יותר להסתגל לעקמומיות התקרה. אדריכלות הבארוק והרוקוקו עושה שימוש רב בטיח. דוגמאות ניתן למצוא בכנסיות ובארמונות, שבהם נעשה שימוש בעיקר בסטוקו כדי לספק מעבר חלק ודקורטיבי מקירות לתקרה, לקשט ולהעניק מידה למשטחי התקרה. טיח הוא חלק בלתי נפרד מאמנות הבלקומפוסטו, תפיסת הבארוק המשלבת את שלוש האמנויות הקלאסיות, אדריכלות, פיסול וציור.

האמנות היוונית-בודהיסטית של אפגניסטן המודרנית וצפון פקיסטן עשתה שימוש נרחב במנזרים ובמקדשים של סטוקו לפיסול מונומנטלי תלת־ממדי וכן תבליטים. אלה היו בדרך כלל מגולפים מתוך דוגמנות מחוספסת על גבי מסגרת ולאחר מכן צוירו. טכניקות דומות משמשות לפסלים בגודל טבעי המקשטים את הגופורמים של מקדשים הינדיים בדרום אסיה המודרנית.

מכיוון שניתן להשתמש בסטוקו לקישוט כמו גם לייצוג פיגורטיבי, הוא מספק קישור טרנזיטיבי אידיאלי מפרטים אדריכליים לציורי קיר כמו תקרות הטרומפ-ל'איל בסגנון הבארוק, כמו בעבודות של אסכולת ווסוברונר. סטוקו משמש ליצירת הרחבה חצי פלסטית של האדריכלות האמיתית שמתמזגת לתוך האדריכלות המצוירת.

בגלל המראה ה"אריסטוקרטי" שלו, עיטור סטוקו במראה בארוק שימש לעיתים קרובות בדירות מהמעמד הגבוה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

החל משנות העשרים של המאה ה-20, הטיח, במיוחד בהתממשותו הנאו-רנסאנס והנאו-בארוק, הפך יותר ויותר לא פופולרי בקרב אדריכלים מודרניים במדינות מסוימות, וכתוצאה מכך לא רק מבנים חדשים ללא סטוקו אלא גם לתנועה נרחבת להסרת הטיח מהדירות הקיימות.

סטוקו עדיין הועסק בשנות ה-50 בצורות מעוצבות לקישוט החיבורים בין קירות ותקרות בבתים. זה היה בדרך כלל צבוע באותו צבע כמו התקרה והיה בשימוש בעיצובים שבהם היה בשימוש מעקה תמונה או מעקה חולדה.

סטוקו מודרני משמש כחיפוי קיר טיח צמנט חיצוני. זה בדרך כלל תערובת של חול, צמנט פורטלנד, סיד ומים, אך עשוי להיות מורכב גם מתערובת קניינית של תוספים כולל סיבים ואקריליקים סינתטיים המוסיפים חוזק וגמישות. ניתן ליישם סטוקו סינתטי מודרני כשכבת בסיס אחת ושכבת גימור, שהיא דקה ומהירה יותר ליישום, בהשוואה ליישום המסורתי של סטוקו תלת שכבות. ניתן לייצר סטוקו חיקוי באבן גם באמצעות היישום המסורתי, אך עם הוספת אבק שיש לתערובת.

כמו בכל חומר המבוסס על צמנט, יש לחזק את הסטוקו כדי להתנגד לסדקים בתנועה. רשת פלסטיק או רשת תיל, המחוברת במסמרים או ברגים למסגרת המבנית, מוטבעת בשכבת הבסיס כדי לספק התקשות לטייח.

כאשר משתמשים בסטוקו על מבנה של מסגרת עץ או מסגרת פלדה קלה, המסגרת מוגנת מפני נזקי רטיבות על ידי מריחת פריימר על בסיס צמנט, או מחסום מזג אוויר חדיר לאדים ועמיד במים; בדרך כלל נייר רווי אספלט או אחד ממגוון גיליונות מיוצרים על בסיס פלסטיק, המכונה "עטיפות בניין" או "עטיפות טיח". המאפיינים של מחסום מזג האוויר חייבים לא רק להגן על המסגור מפני גשם ולחות, אלא בו זמנית לאפשר מעבר חופשי של כל אדי מים שנוצרים בתוך המבנה לברוח דרך הקיר.

מגוון רחב של אביזרי סטוקו, כגון חיבורי בקרה והתפשטות, עזרי פינה וגילויים אדריכליים משולבים לעיתים גם בסרגל. רשת תיל משמשת לתת לטיח משהו להצמד אליו ולהוסיף חוזק. הסוגים כוללים רצועת מתכת מורחבת, רצועת תיל ארוגה ורצועת תיל מרותכת.

אם משתמשים בסטוקו במזג אוויר יבש מאוד, השכבות של הטיח מותזות במים למשך יום אחד או יותר כדי לשמור על רמת לחות בתוך הטיח בזמן שהוא מתרפא, תהליך המכונה "ריפוי לח". אם הטיח מתייבש מוקדם מדי, ההתקשות הכימית ("הידרציה") תהיה חלקית, וכתוצאה מכך הסטוקו חלש יותר ושביר יותר.

מדיה וקבצים בנושא סטוקו בוויקישיתוף