סטיבן מלורי

סטיבן מלורי
Stephen Mallory

סטיבן מלורי, תצלום משנת 1852 לערך
לידה	1812 טרינידד, איי הודו המערבית הבריטיים
פטירה	9 בנובמבר 1873 (בגיל 61 בערך) פנסקולה, פלורידה, ארצות הברית
שם מלא	סטיבן ראסל מלורי
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית הקונפדרציה הקונפדרציה
מקום קבורה	בית הקברות סנט מייקל, פנסקולה, פלורידה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
מזכיר הצי של קונפדרציית המדינות של אמריקה ה־1 4 במרץ 1861 – 2 במאי 1865 (4 שנים) תחת נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה ג'פרסון דייוויס המשרה בוטלה ←
סנאטור מטעם פלורידה 4 במרץ 1851 – 21 בינואר 1861 (9 שנים)
חתימה

סטיבן ראסל מלורי (באנגלית: Stephen Russell Mallory;‏ 1812 – 9 בנובמבר 1873) היה פוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסנאטור דמוקרטי מטעם פלורידה משנת 1851 ועד 1861, עת פרשה מדינתו מן האיחוד ערב פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. במשך רוב תקופת כהונתו בסנאט הוא שימש כיושב ועדת הצי. הייתה זו תקופה של רפורמות מהירות בצי והוא עמד על כך שהספינות של צי ארצות הברית צריכות להיות ברמת כשירות זהה לאלו של בריטניה ושל צרפת, הציים המרכזיים ביותר בעולם באותה תקופה. הוא גם ניסח הצעת חוק שקבעה פרישת חובה לקצינים בצי שלא עמדו בדרישות תפקידיהם והגיש אותה לקונגרס.

אף על פי שהוא לא היה אחד המנהיגים הבולטים בתנועה לפרישת מדינות הדרום מן האיחוד, קיבל מלורי את החלטתה של מדינתו לפרוש. כאשר הוקמה קונפדרציית המדינות של אמריקה ("הקונפדרציה"), הוא מונה כמזכיר הצי בקבינט של נשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס. הוא החזיק במשרה זו במשך כל שנות קיומה של הקונפדרציה. בשל אדישותם של רוב אנשי הקונפדרציה לתחום הימי, עלה בידו של מלורי לעצב את דמותו של צי הקונפדרציה על פי עקרונותיו כפי שהוא למד אותם בעת כהונתו בסנאט. כמה מרעיונותיו, כמו שילוב שריון בבניית הספינות, נחלו הצלחה והפכו לתקן שאומץ על ידי ציים ברחבי העולם. מאידך, צי הקונפדרציה היה לרוב מוגבל בשל חוסר יעילות מנהלתית במחלקת הצי. במהלך המלחמה, הוא הוחלש פוליטית בשל חקירה שביצע הקונגרס של הקונפדרציה במחלקת הצי בשל כישלונה להגן על ניו אורלינס. לאחר חודשים של עדויות, הגיעה וועדת החקירה למסקנה שלא קיימת שום עדות לפעילות שגויה מצדו של מלורי.

מלורי התפטר מתפקידו לאחר שממשלת הקונפדרציה נמלטה מריצ'מונד בתום המלחמה והוא וכמה מעמיתיו לקבינט נכלאו באשמת בגידה. לאחר יותר משנה במאסר, התרככה דעת הקהל ונשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון העניק לו חנינה. מלורי שב לפלורידה, שם הוא פרנס את משפחתו בשנותיו האחרונות כאשר שב לעיסוקו בעריכת דין. בשל אי יכולתו להחזיק במשרה ציבורית על פי תנאי החנינה, הוא המשיך להביע את דעותיו בכתיבת מכתבים למערכת. בריאותו החלה להתדרדר, אף על פי שתפקודו לא נפגע עד לימיו האחרונים.

מלורי היה אביו של סטיבן מלורי הבן, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית וסנאטור בזכות עצמו מטעם פלורידה.

סטיבן מלורי נולד בטרינידד שבאיי הודו המערבית הבריטיים ב-1812.^[א] הוריו היו צ'ארלס ואלן מלורי.^[ב] אביו היה מהנדס בניין, במקור מרדינג, קונטיקט, שעבד בטרינידד, שם הוא הכיר את אלן ראסל, ילידת אירלנד ונשא אותה לאישה. לשניים נולדו שני בנים.

ב-1820 עברה המשפחה לארצות הברית והתיישבה ב-קי וסט, פלורידה. סטיבן הצעיר נשלח לבית ספר ליד מוביל, אלבמה, אך לימודיו שובשו עם מותו של אביו. אחיו הגדול של סטיבן, ג'ון, מת גם הוא באותה תקופה. כדי לפרנס את עצמה ואת בנה, פתחה אלן מלורי בית הארחה לימאים. לאחר מכן היא שלחה את בנה כדי שימשיך את לימודיו באקדמיה המורבית בנצרת, פנסילבניה. אף על פי שכל ימיו החזיק מלורי באמונה הקתולית, הוא ידע לספר רק שבחים על החינוך שהוא זכה לקבל במוסד זה. לאחר שלוש שנים לא יכלה אמו יותר לעמוד בתשלומי שכר הלימוד, וב-1829 הוא הפסיק את לימודיו ושב הביתה.

מלורי הצעיר עבר את הכשרתו במשפטים בלשכתו של השופט ויליאם מרווין. בשל מיקומה הגאוגרפי, שימשה קי וסט כנמל מקלט לספינות שנקלעו לסערות ובשל אותה סיבה נמצאו באזור ספינות טרופות רבות. מרווין נחשב כבר סמכא במשפט ימי, במיוחד בחוקים הקשורים לשברי הספינות ולהצלה, ומלורי התדיין איתו במקרים רבים הקשורים לנושא. הוא נודע כאחד מעורכי הדין הטובים במדינה.

הקריירה שלו שגשגה וב-1838 הוא נשא לאישה את אנג'לה מורנו, בת למשפחה עשירה דוברת ספרדית שחיה בפנסקולה, פלורידה. הזוג הביא לעולם תשעה ילדים, מתוכם חמישה מתו בצעירותם. אלה שהגיעו לבגרות היו שתי הבנות מרגרט ("מגי") ורובי, ושני הבנים סטיבן ראסל הבן ("באדי") ואטילה ("אטי"). באדי הלך בעקבות אביו אל הפוליטיקה ולימים כיהן כסנאטור.

מלורי שימש בכמה תפקידים ציבוריים שוליים, החל משנת 1832, אז נבחר לשמש כמרשל של העיירה. אחת מהמשרות הראשונות בשכר בהן הוא החזיק הייתה קצין מכס, משרה בה הוא הרוויח שלושה דולרים ליום. בהמשך מינה אותו הנשיא ג'יימס פולק כגובה מכס. לפני נישואיו, התגייס מלורי לצבא והשתתף במלחמת הסמינול (1837-1835). הוא גם נבחר כשופט של מחוז מונרו וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1837 – 1845.

ב-1850, הבדלי ההשקפה שבסופו של דבר הציתו את מלחמת האזרחים הובילו לכינוסה של ועידה בנאשוויל, טנסי למטרת הגדרתה של מטרה משותפת לפעולה לכל מדינות העבדות בדרום. אף על פי שמלורי לא החזיק בשום משרה ברמה מדינתית, הוא היה בעל מעמד מספיק במפלגה הדמוקרטית כדי שיבחרו בו כנציג חלופי לוועידה. שיקולים אישיים מנעו ממנו מלהשתתף, אך הוא הביע את הזדהותו עם מטרות הוועידה במכתב שהודפס בעיתוני פלורידה.

תקופת כהונתו של הסנאטור מפלורידה דייוויד לוי יולי תמה ב-1850. הוא שאף להיבחר מחדש, אך הוא היה מזוהה עם תומכי העבדות ועורר את חמתם של כמה בעלי אינטרסים כלכליים במדינה. המתונים בפלורידה שהעדיפו לשתף פעולה עם האיחוד עדיין שלטו במפה הפוליטית במדינה ועלה בידם להביא לבחירתו של מלורי במקומו של יולי הרדיקלי. תהליך הבחירה בבית המחוקקים של פלורידה היה בלתי מסודר ויולי הביע את מחאתו, כולל בסנאט עצמו. הסנאט קבע שבית המחוקקים פעל על פי סמכותו ובחירתו של מלורי אושרה.

את רוב פועלו של מלורי בסנאט ניתן לתאר כמתן חסות טיפוסית לחקיקה שתפיק תועלת למדינתו. בחסותו של מלורי העביר הסנאט הצעת חוק שהביאה תועלת למסילות הברזל של פלורידה, ואחרת שאישרה את מכירת כמה משמורות האלונים שהוחזקו על ידי הממשל הפדרלי עבור הצי. שתי הצעות חוק אלו נפלו בבית הנבחרים. להצלחה רבה יותר הוא הגיע בהצעות חוק שמטרתן הייתה המשך המערכה המתמשכת נגד שבטי הסמינול, אם כי נראה שבעיה זו חרגה מעבר לתחומיה של פלורידה. הצעות חוק אלו אמורות היו לקבוע תשלומי פיצויים לאנשים שסבלו ממתקפותיהם של האינדיאנים ובהמשך הגדירו את התהליכים של גירושם מהמדינה. מלורי גם הגיש הצעות חוק להקמתם של בתי חולים בערי נמל בפלורידה. אף אחת מהצעות חוק אלו לא נחשבה ליוצאת מן הכלל באותה תקופה.

מלורי הוצב בוועדת הסנאט לענייני הצי. תפקידו זה נעשה משמעותי כאשר הנשיא מילרד פילמור המליץ במסר שלו לקונגרס ב-13 בדצמבר 1851 לפעול בשני נושאים. העניין הראשון היה בעיית הקצינים הבלתי יעילים של הצי. באותה תקופה, הקידום היה מבוסס אך ורק על ותק ולא הייתה קיימת שום מדיניות להעברה מתפקידם של קצינים שלא היו כשירים או שלא מילאו את תפקידיהם כראוי. העניין השני היה סוגיית המשמעת. עונש המלקות הוצא מחוץ לחוק כבר בקונגרס הקודם, ורבים מרבי החובלים הוותיקים סברו שהמשמעת בספינותיהם התדרדרה. הם ביקשו לשוב לאמצעים הישנים להשלטת המשמעת או לכל הפחות שיונהג תחליף סביר שיאפשר להם להשליט את מרותם.

בנאומו הראשון של מלורי בקונגרס הוא הביע את תמיכתו בחזרה לעונש המלקות, שלטעמו היה נחוץ כדי שרבי החובלים יהיו מסוגלים לשלוט על אנשיהם בקרב. עמדתו זכתה להתנגדות בכל רחבי האומה והקונגרס סירב לבטל את האיסור על עונש המלקות. דעותיו אלו, לטוב ולרע, נשכחו כאשר הוא השקיע את מרצו בהצעה השנייה של הנשיא פילמור, הרפורמה בסגל הקצונה של הצי. באותה עת הוא כבר נבחר כיושב ראש הוועדה לענייני הצי של הסנאט, והחוק שהקונגרס העביר זוהה ככזה שחוקק ביוזמתו. החוק יזם את הקמתה של מועצת פרישה של קצינים בכירים בצי, שבחנו את כישוריהם של כל הקצינים האחרים. אלו שנחשבו חסרי יכולת או בלתי ראויים לשמש בתפקידם הוכנסו לרשימת פרישה, הסדר פרישת החובה הראשון בהיסטוריה של הצי. על פי רוב הדיווחים הוועדה פעלה באופן אמין, אך רבים מהקצינים שהושפעו מעבודת הוועדה לא הסכימו עם קביעה זו. בין אלו שאולצו לפרוש מוקדם היה מת'יו מורי, שעקב פגיעה קשה בברכו לא היה מסוגל לצאת עוד לים, אך מחקריו על זרמי הים הפכו לבסיס לתחום חדש במדע האוקיינוגרפיה. מורי וכמה פורשים אחרים גייסו סנאטורים אחרים לתמיכה בעניינם והוויכוח התחדש. בסופו של דבר, עמדתו של מלורי גברה, עדות למיומנויותיו הפרלמנטריות. האיבה שבין מורי לבין מלורי נמשכה כל ימי חייהם ושיבשה את פעולותיהם במלחמת האזרחים כאשר שניהם השתייכו לקונפדרציה.

תקופת כהונתו של מלורי בוועדת הצי התרחשה במהלך תקופה של חידושים גדולים בלוחמה הימית. הוא הקפיד להתעדכן בחידושים בציים אחרים ווידא שצי ארצות הברית יוכל לשלב אותם בספינותיו החדשות. בריטניה וצרפת, שהציים שלהם היו המתקדמים ביותר בעולם באותה תקופה, היו בתהליך של הסבת הציים שלהם מאניות מפרשים לאניות קיטור ומאניות משוטה לאניות המונעות במדחפים. ב-1853 המליצה הוועדה על העברת הצעת חוק שתאפשר הוספת שש פריגטות מדחף חדשות לצי וכשהן נמסרו, היו שהחשיבו אותן כפריגטות הטובות בעולם. ב-1857 שכנעה הוועדה את הסנאט לאפשר את רכישתם של 12 סלופים מלחמתיים. אלו נכנסו לצי בראשית 1858, על סף פרוץ מלחמת האזרחים.

חידוש נוסף שנשקל אז היה הכנסת השימוש באניות מחופות שריון. מלורי הקדים במידה מסוימת את זמנו, כשהוא תמך בהתלהבות בחיפוי האניות בברזל לפני שתעשיית המתכות בארצות הברית הייתה מסוגלת לספק אותו בכמויות הדרושות. שום אנייה משוריינת לא נכנסה לשירות כאשר היה מלורי בסנאט, מאחר שכל רגע צץ פגם אחר. הוא דיבר בעד הרחבת ההקצבה לאניות מחופות שריון שהיו מיועדות להגנת נמל ניו יורק, שנקראו "מערכת סטיבנס" על שם מי שעיצב ובנה אותן, רוברט ל. סטיבנס. השדריות שלהן הונחו ב-1842 אך הן בנייתן לא הושלמה ב-1853 כאשר מלורי העלה את הטיעון שלו. הטיעון שלו היה בלתי מוצלח, שכן הסנאט לא הסכים להמשיך ולממן את המיזם, אך בנאום התמיכה שלו במיזם הוא הביע כמה מהעקרונות שהנחו את החשיבה שלו כאשר בהמשך הוא היה למזכיר הצי של הקונפדרציה.

כמי שייצג מדינה שנמצאת בדרום עמוק, לא יכול היה מלורי להימנע מלנקוט עמדה בסוגיות שפילגו את האומה האמריקאית. השאלה צצה כאשר הסנאט שקל את קבלתה של קנזס לאיחוד. הצעת "חוקת לקומפטון" אפשרה את העבדות בקנזס והיו כאלו שהתנגדו להנהגת העבדות בטריטוריות החדשות. סנאטור פרסטון קינג מניו יורק נשא נאום תוקפני של שעתיים על החוקה ועל המדיניות הדרומית בכלל ובעקבותיו מלורי השיב במה שהביוגרפים שלו תיארו כ"נאום המרשים ביותר שלו בסנאט". קטע אחד בנאומו הציג את ההיגיון של בעלי העבדים באי-רצונם לקבל את דעת הרוב. בהתייחסו לשאלה אם החוקה אושררה על ידי העם, הוא אמר: "למדינות הוענק, ותמיד ניתן להעניק להן, את הכוח הפוליטי כלפי מיעוט. הן תמיד יכולות לפסול את החוקים הנוגעים להחזקת אחוזות, על תשלום מס, על הקצאת המיליציות או בנוגע לצבע העור. אך מי שהמדינה בוחרת להעניק לו את הסמכות שלה, הוא העם". הוא חזה את שקיעת כוחן היחסי של מדינות העבדות, אף על פי שבאותה תקופה הוא לא האמין שפרישה תהיה הכרחית. הוא סיכם את הערותיו בהבטחה לדבוק בהחלטת הדרום בכל מקרה: "אין זה תפקידי להתוות את הדרך שהדרום, בחוכמתו, יבחר. אך אדוני, ...אני עם הדרום בלב שלם ואני אתמודד עם זה ללא כל התלבטות".

על אף רצונו להיות נאמן לעמדת הדרום בסוגיות שפילגו את האומה, מלורי לא היה דמות בולטת בתנועת הפרישה. הוא דחף לפיוס כמעט עד לרגע כאשר פלורידה קיבלה את ההחלטה לפרישה. צעד זה אירע ב-10 בינואר 1861, וכך הייתה פלורידה המדינה השלישית, לאחר קרוליינה הדרומית ומיסיסיפי, לפרוש מן האיחוד. ב-21 בינואר נשא מלורי את נאום הפרידה שלו מהסנאט.

בימים לפני השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות, נסובו מחלוקות במדינות הפורשות בנוגע לדרך הפעולה הראוי בקשר למבצרים הפדרליים שבתחומיהן. בפלורידה נותרו שלושה מבצרים בידיו של צבא ארצות הברית: פורט זאכרי טיילור בקי וסט, פורט ג'פרסון בדריי טורטוגס ופורט פיקנס ליד פנסקולה. כמה מתומכי הפרישה הקיצוניים ביותר הציעו להשתלט עליהם מידית, ואם יהיה צורך, לעשות שימוש בכוח, החל מפורט פיקנס. המתונים יותר קיוו ששפיכות דמים תמנע ושהמבצרים יועברו לדרום באמצעות משא ומתן. הם תלו הרבה במילות הפיוס של ויליאם סיוארד שכבר נבחר למזכיר המדינה בממשל החדש. מלורי והסנאטור השני של פלורידה, דייוויד לוי יולי, ושני הסנאטורים מאלבמה שלחו מברקים למושלי המדינות שלהם והתרו בהם לנקוט בצעדי זהירות. סנאטורים אחרים מהדרום הביעו את תמיכתם, והנשיא הנבחר של הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס נטה להסכים. בסופו של דבר גברה ידם של המתונים ושום מתקפה לא בוצעה בפורט פיקנס. אף על פי שמלורי לא היה יחיד בדעתו, עשו מתנגדיו הפוליטיים שימוש בעמדתו שכביכול תמכה באיחוד, כאמצעי לתקוף אותו.

מבנה הממשל של קונפדרציית המדינות של אמריקה שנוסדה היה דומה ברובו לזה של ארצות הברית. הרשות המבצעת חולקה לכמה מחלקות, כשבראש כל אחת מהן עמד מזכיר או בעל תפקיד שווה מעמד שייעץ לנשיא. בחוקה הוגדר שהצי ינוהל על ידי מחלקה עצמאית והנשיא ג'פרסון דייוויס ייעד לתפקיד מזכיר הצי את מלורי. בבסיס בחירה זו עמדו שתי סיבות עיקריות: ראשית, היה לו ניסיון רחב בתחום הימייה, הן בנעוריו בקי וסט ומאוחר יותר בוושינגטון. שנית, הוא הגיע מפלורידה. מתוך העיקרון של זכויות המדינות, היה על דייוויס לחלק את הייצוג של המדינות שהרכיבו את הקונפדרציה כשמינה את בעלי התפקידים בקבינט שלו. אף על פי שמשמעותה של דרישה גאוגרפית זו הייתה לעיתים שהאיש שממלא משרה מסוימת הוא לא בהכרח האדם המתאים לתפקיד, במקרה של מלורי הבחירה הייתה מתאימה בהחלט.

מועמדותו של מלורי לתפקיד מזכיר הצי הוגשה לקונגרס הזמני של הקונפדרציה מיד כאשר התקבל החוק להקמת מחלקת הצי. על אף כישוריו הברורים לתפקיד, בחירתו עוררה התנגדויות משמעותיות. המלעיזים כנגדו ציינו את מקרה פורט פיקנס כעדות לכך שהוא לא היה תומך פרישה אדוק. אף על פי כן, מינויו אושר.

בשל העובדה שאנשים מעטים בממשל הקונפדרציה הביעו עניין בתחום הימי, למלורי הייתה יד כמעט חופשית לעצב את המחלקה שבראשה עמד ואת הצי שעליה היא שלטה על פי עמדותיו. כתוצאה מכך תוצרי פעולתו נבעו ברובם מניסיונו הקודם. מחלקת הצי אורגנה לכמה משרדים נפרדים, באופן דומה למחלקת הצי של ארצות הברית. בעוד שזו האחרונה הייתה מחולקת לחמישה משרדים, מחלקת הצי של הקונפדרציה חולקה לארבע בלבד: מחלקת כוח אדם, מחלקת ציוד וביגוד, מחלקת רפואה ומחלקת חימוש והידרוגרפיה. אף על פי שלא היה קיים משרד שטיפל בבנייה ובתיקונים של כלי שיט, התקיימה פונקציה זו תחת אחריותו של ג'ון ל. פורטר. פורטר שימש כבונה הספינות הראשי של הצי, ללא תואר רשמי מייסוד הקונפדרציה ועד 1863, ולאחר מכן עם תואר רשמי עד לתום המלחמה. פונקציות נוספות התקיימו מחוץ למחלקת הצי: כוח נחתים קטן, קבוצה קטנה של אנשים שנשלחו לאירופה לרכוש שם ספינות ודיווחו ישירות למלורי, ומשרד לענייני טורפדו.

בתחילת דרכו של צי הקונפדרציה הוא התמודד עם בעיה שמלורי נתקל בה כאשר הוא שימש כיושב ראש ועדת הצי של הסנאט: שפע של קצינים בדרגות בכירות שהיו מבוגרים מדי כדי לצאת לים. מצב זה נוצר בשל העובדה שכאשר הקונפדרציה הקימה את הצי שלה, היא הבטיחה לאנשים אלו שבמעבר שלהם מצי ארצות הברית אל הצי החדש, שדרגותיהם ישמרו. מתוך כוונה להימנע מהקיפאון שהיה התוצאה של תהליך הקידום הקודם, הציע מלורי שהתנאי לקידום יהיה אך ורק "התנהלות ראויה לשבח במהלך המלחמה". עד מהרה קיבל הקונגרס את ההצעה הזאת וקבע אותה בחוק. מלורי לא היה שבע רצון מכך לחלוטין, וב-1863 הוא יזם את הקמת "צי המילואים" (Provisional Navy). קצינים שמלורי ויועציו ראו כבלתי כשירים לתפקידי לוחמה, הושארו בצי הסדיר, בעוד שקצינים צעירים ואגרסיביים הועברו לצי המילואים. קצינים שיועדו לתפקידי פיקוד בספינות הקרב נמשכו מצי המילואים וקודמו ללא קשר לוותק שלהם אם שירותם היה ללא דופי.

למלורי היה גם את החופש לעצב את מדיניות הצי ואת תורת הלחימה שלו. לאחר שהבין את הפער שהיה קיים בין בניית הספינות ומתקני הייצור של הקונפדרציה לבין אלו של האיחוד, הוא קבע לצי תוכנית ארבע-שלבית:

1. שליחת כוחות להשמדת ספינות הסוחר של האויב.
2. בניית אניות מחופות שריון במספנות של הדרום למטרות הגנה.
3. רכישה ממקורות חוץ של אניות משוריינות הכשירות ללוחמה בים הפתוח.
4. הכנסת כלי נשק וטכניקות לוחמה חדשות.

כבר מפרוץ המלחמה, הייתה אחת המשימות העיקריות של צי הקונפדרציה להתמודד עם הסגר שהוטל על נמלי הדרום על ידי צי האיחוד. מלורי האמין שבאמצעות תקיפת ספינות הסחר של האיחוד שהובילו מטענים לנמלי הצפון תאלץ את מקבילו, מזכיר הצי של ארצות הברית, גדעון ולס, להסיט את הצי הקטן שלו לטובת הגנת צי הסחר מפני התקפות הדרום. בשלבים הראשונים של המלחמה, ניסתה הקונפדרציה לשכור את שירותיהם של בעלי ספינות פרטיות, פריבטירים שקיבלו מכתבי הרשאה המאשרים להם לתקוף בשמה של הקונפדרציה את ספינות האויב. הוצאתם של מכתבים אלו לא הייתה חלק מתפקידיה של מחלקת הצי, אך מלורי היה מודע להם וראה אותם כחלק מתוכנית הפעולה הכללית שלו. בשל כמה סיבות לא נחלו הפריבטירים הצלחה כפי שצופה מהם. אף על פי שהם פעלו במשך כל מהלך המלחמה, הצלחתם הייתה חולפת והוגבלה רק לשנת המלחמה הראשונה.

מלורי היה מעורב יותר בפעולותיהם של הספינות הרשמיות של צי הקונפדרציה שמשימתן העיקרית הייתה להשמיד את ספינות הסחר של האיחוד ובעדיפות משנית לשבות אותן. הוא הציע את השימוש בהן כבר ב-18 באפריל 1861. הראשונה בהן, "סאמטר" (CSS Sumter), חמקה ב-30 ביוני מהסגר שהטיל האיחוד על ניו אורלינס. מאז ועד תום המלחמה, קבוצת הספינות הקטנה הזאת ביצעה מעשי שוד בתנועת הספנות של האיחוד, וגרמה לו נזק. עם זאת, הם כשלו במשימתם העיקרית, שכן וולס הצליח לקיים את הסגר והסחר הבינלאומי המשיך כמו מקודם, תחת דגלים של מדינות זרות.

שום היבט של תקופת כהונתו של מלורי כמזכיר הצי לא זכה לפרסום כה רב כמו הדחיפה שהוא נתן להכנסתן לשירות של האניות מחופות השריון. הוא טען שהקונפדרציה לא תצליח לבנות מספיק ספינות כדי להתחרות עם המערך התעשייתי של האיחוד. מנקודת מבטו, היה על הדרום לבנות כמה ספינות בודדות שלכל אחת מהן תהיה עדיפות על יריבותיה. במילותיו של מלורי, "שלמותה של ספינת קרב היא ללא ספק השילוב של המהירות הגבוהה האפשרית ביותר בים עם סוללת התותחים הצפה הטובה ביותר ויכולת התגוננות". תקוותו של מלורי הייתה שהאניות מחופות השריון יוכחו כ"נשק האולטימטיבי". הוא לא צפה שגם יריביו יבנו אניות כאלו, שעד מהרה הפכו לכוח העיקרי של שני הציים. יותר מכך, ציים אחרים, בעיקר אלו של בריטניה וצרפת, הגבירו את קצב ההסבה של ספינותיהם מעץ לברזל. השינוי הזה התחולל כבר לפני פרוץ המלחמה. הייחוד בתהליך שהניע מלורי הייתה שהוא התרחש מוקדם יותר בהשוואה לאפשרות שהמלחמה לא הייתה פורצת.

האונייה הראשונה מסוג זה שנבנתה תחת שרביטו של מלורי הייתה ה"וירג'יניה" (CSS Virginia). כלי שיט זה נבנה על בסיס ה"מרימק" (USS Merrimack) של צי ארצות הברית שנשרפה והוטבעה והועלתה למספנה בגוספורט (כיום נורפוק) והשלד שלה חופה בשריון. חימושה כלל 12 תותחים ואף הותקן בה איל ניגוח ימי מברזל. ב-8 במרץ 1862 תקפה ה"וירג'יניה" את כלי השיט של האיחוד שהטילו את הסגר על המפטון רודס על נהר ג'יימס ליד נורפוק. הספינה הטביעה שתי ספינות קרב חשובות של צי האיחוד "קמברלנד" (USS Cumberland) ו"קונגרס" (USS Congress) והעמידה בסכנה ספינה שלישית "מינסוטה" (USS Minnesota) שרותקה למקומה כאשר ניסתה להיכנס לקרב. הנזקים שנגרמו ל"וירג'יניה" היו זניחים. ביום הקרב הראשון היא הוכיחה את נכונות אמונתו של מלורי שאניות מחופות שריון יכלו להשמיד את ספינות העץ הטובות ביותר והיו מוגנות כמעט לחלוטין מפני פגיעה נגדית. כאשר שבה ה"וירג'יניה" למחרת היום לקרב בכוונה להשמיד את ה"מינסוטה", היא נתקלה בUSS מוניטור. שתי האניות המשוריינות לחמו בקרב שלא הוכרע, ובכך הדגימו את הפגם בטיעוניו של מלורי: כלי נשק אולטימטיבי מסוגל בהחלט להכריע בתנאי שאין הוא מצוי ברשותו של אחד הצדדים הלוחמים.

לאניות מחופת השריון שבאו לאחר ה"וירג'ינה" הייתה הצלחה מוגבלת במקרה הטוב ורבים מהן היו כישלון מוחלט. מביכות במיוחד היו ארבע הספינות שנבנו לצורך שירות על נהר המיסיסיפי. מתוך ארבע ספינות אלו, ה"ארקנסו" (CSS Arkansas) הייתה היחידה שהשתתפה בקרב באופן שאליו היא יועדה, עם צוות מלא ובהנעה בקיטור. בנוגע לאחרות, ה"טנסי" (CSS Tennessee) הועלתה באש כדי שלא תיפול בידי האויב, ה"מיסיסיפי" (CSS Mississippi) הושקה בחופזה וגורלה היה דומה לזה של ה"טנסי" וה"לואיזיאנה" (CSS Louisiana) שימשה כסוללת תותחים צפה בקרב פורט ג'קסון וסנט פיליפ, כאשר גורלה של ניו אורלינס נחרץ והיא פוצצה כדי שלא תיפול בידי צי האיחוד. אף גורם בקונפדרציה לא נמצא נקי מאשם בשלושת מקרי האובדן הללו, אך רוב האשמה רבצה לפתחו של מלורי. ניהול לקוי היה אחת הסיבות העיקריות לעיכובים בהשלמת בנייתן של הספינות הללו. בעדיפות שהוא נתן לבנייתן, אפשר מלורי את השלמת ה"לואיזיאנה" וה"מיסיסיפי" במשאבים מוגבלים. בשל העובדה שהוא לא האציל סמכויות, הוא עסק בפרטים רבים הקשורים לבניית ה"וירג'יניה" ובה בעת השאיר את הבעיות שנגעו לבניית הספינות האחרות ללא פתרון. בשל העובדה שמלורי קיבל במשתמע את תפקידו כמשני לזה של הצבא, היה על הצי לעבוד אך ורק עם המשאבים והתקציבים שנותרו רק לאחר שסופקו צרכיו של הצבא במלואם.

מצבן הקשה של המספנות במדינות הדרום שכנע את מלורי שעליו לפנות למדינות מעבר לים כדי לרכוש ספינות שיוכלו להוות אתגר לצי ארצות הברית. הוא בחר בשני אנשים כנציגיו הראשיים: גיימס ד. בולוק ולוטננט ג'יימס ה. נורת' מצי הקונפדרציה. נורת' היווה אכזבה, אך בולוק הוכיח את עצמו כאחד הסוכנים המוצלחים ביותר של הקונפדרציה באירופה. הוא פעל בחריצות ובדיסקרטיות באנגליה לרכישת ספינות לטובת ממשלתו בעודו עובד בצורה זו או אחרת על פי מסגרת חוקי הנייטרליות של המדינה בה הוא שהה.

ארבע מתוך ספינות צי הקונפדרציה נרכשו בבריטניה: ה"פלורידה" (CSS Florida), ה"ג'ורג'יה" (CSS Florida), ה"שננדואה" (CSS Shenandoah) ומעל כולן ה"אלבמה" (CSS Alabama). מלורי חפץ ככל הנראה שהן יהיו רבות יותר, אך הרישומים מראים שגם המעטות הללו הספיקו.

מאמצים לרכוש או לבנות אניות מחופות שריון נוספות לא צלחו על אף מאמציו הכבירים של בולוק. רכישתן לא הייתה צעד שנשקל אי פעם ברצינות, שכן לצי המלכותי לא היה אכפת למסור את כל אחת מספינותיו למדינה זרה. נחתמו חוזים עם מספנות פרטיות הן בבריטניה והן בצרפת לבניית אילי ניגוח על פי מפרטים של הקונפדרציה, אך לא ניתן היה להסוות את ייעודם האמיתי. לפיכך, בשל העובדה שאספקתם הפרה את חוקי הנייטרליות, יידעו נציגי האיחוד את הממשלות המקומיות על דבר קיומם. לזמן מה בחרה ממשלת בריטניה לעצום עין על המתרחש, אך ניצחונות האיחוד בגטיסברג ובויקסבורג גרמו להם לשקול מחדש את עמדתם. ב-5 בספטמבר 1863 שיגר שגריר ארצות הברית, צ'ארלס פרנסיס אדמס מסר לשר החוץ, לורד ג'ון ראסל, ובו יידע אותו שהראשונה מבין האניות מחופות השריון עומדת לעזוב את המספנה בבריטניה וש"יהיה זה מיותר מבחינתי לציין בפני כבוד הלורד שמשמעות הדבר הוא מלחמה". הספינה לא הורשתה להפליג ובהמשך נתפשה על ידי הצי המלכותי. כאשר הסכימה ממשלת צרפת במפורש ללכת בעקבות מדיניותה של בריטניה בנוגע לצפון אמריקה, בוטלו כל החוזים.

מלחמת האזרחים הייתה שדה ניסויים למספר רב של כלי נשק חדשני ומלורי היה בעמדה שאפשרה לו לתת את חסותו לרבים מהם. דחיפתו להכנסה לשירות של כלי השיט המשוריינים הייתה תהליך הפיתוח שהכי זוהה עמו, אך הוא עודד את פיתוחם של סוגי כלי נשק נוספים. לדוגמה, הוא העדיף את השימוש בתותחים חרוקי-קנה על פני תותחים חלקי-קנה בהטענה דרך הקנה שהיו בשימוש צי האיחוד. תותח מועדף זה עוצב על ידי ראש משרד החימוש וההידרוגרפיה של מחלקת הצי, לוטננט ג'ון מרסר ברוק. תותחי ברוק העניקו לתותחנים של צבא הקונפדרציה יתרון איכות על פני יריביהם מהצפון שהחזיק מעמד עד תום המלחמה.

משרד הטורפדו, שרשמית נקרא "שירות סוללת הצוללות", פיתח מתקני פיצוץ תת-ימיים שנודעו בשם "טורפדו" באותה עת, אך למעשה הכוונה הייתה למוקשים ימיים. משרד זה נוהל בתחילה על ידי יריבו של מלורי, מתיו פונטין מאורי ובהמשך על ידי לוטננט האנרט דייווידסון. הספינה הראשונה שהייתה קורבן למוקש ימי הייתה "קיירו" (USS Cairo) שטובעה ב-12 בדצמבר 1862. בהמשך כלי שיט נוספים מכל מיני סוגים אבדו בקרב על ידי מוקשים יותר מכל סיבות הטביעה האחרות גם יחד.

בנמל צ'ארלסטון, פיתח קפטן צבא הקונפדרציה פרנסיס ד. לי, בתמיכתו של הגנרל פ.ג.ט. בורגארד, סירה קטנה שנשאה מוט טורפדו. כלי שיט זה, שנודע בשם "דייוויד", פוצץ בהצלחה טורפדו בצידה של ה"ניו איירונסיידס" (USS New Ironsides) וגרם לה נזק קשה. מאוחר יותר עשתה הצוללת האנלי המפורסמת שימוש באחד ממוטות הטורפדו של לי כדי להטביע את הספינה "הוסטוניק" (USS Housatonic), הראשונה בהיסטוריה שהוטבעה על ידי צוללת. מחלקת הצי לא העניקה סיוע פעיל לניסיונותיו של לי, אך תוצאותיהם המוצלחות הובילו לשימוש במוטות הטורפדו על גבי ספינות רבות של הצי. לרוע מזלו של צי הקונפדרציה, אמצעי זה אומץ עד מהרה על ידי צי האיחוד ואחד מהם שימש באוקטובר 1864 לטיבוע האנייה מחופת השריון "אלבמרל" (CSS Albemarle).

נפילתה של ניו אורלינס הייתה הלם קשה עבור הקונפדרציה ובעקבותיה הגיע מבול של האשמות. חברי קונגרס הקונפדרציה הבליטו את כישלונן של האניות מחופות השריון, האשימו בעיקר את הצי וטענו שאין צורך במחלקת צי נפרדת. כדי למנוע מראש הצעה שכזאת, עלה בידו של מלורי לשכנע את הקונגרס לחקור במקום זאת את התנהלות מחלקתו. כל אחד משני בתי הקונגרס הציב חמישה מחבריו בוועדת החקירה. יושב ראש הוועדה היה הסנאטור קלמנט ק. קליי, שהיה ידוע כידידו של מלורי, כמו שהיה חבר בית הנבחרים אתלברט ברקסדייל. הם אוזנו, לפחות באופן חלקי, על ידי הנרי ס. פוט, שהיה מבקר מתמיד של כל רעיון הפרישה ושל כל מה שממשל דייוויס ייצג. על מתנגדיו של מלורי נמנה גם הסנאטור צ'ארלס קונרד, יושב ראש וועדת הסנאט לענייני הצי, שלא היה חבר בוועדה, אך הופיע בה כעד. הוועדה ישבה במשך שישה חודשים ובמסקנותיה לא נכללו ממצאים על הזנחה או רשלנות.

החקירה החלישה את מעמדו של מלורי ואין ספק שהחקירה גזלה את זמנו מביצוע משימות אחרות, אך מסקנותיה לא גרמו לו לפרוש מתפקידו. אולי בשל העובדה שלא היה מישהו אחר שהיה מסוגל להחליפו ואולי בשל העובדה שהוא בלם חיצי ביקורת שהופנו כלפי הנשיא דייוויס, זה האחרון השאירו במשרתו עד לתום המלחמה. לאחר כניעת צבאו של רוברט אדוארד לי באפומטוקס, נשאר מלורי עם דייוויס ועם שאר חברי הקבינט כאשר הם נמלטו מריצ'מונד אל הדרום העמוק, ראשית לדנוויל, וירג'יניה ולאחר מכן לגרינסבורו, קרוליינה הצפונית ולאבוויל, קרוליינה הדרומית ולבסוף לוושינגטון, ג'ורג'יה. שם הגיש מלורי את התפטרותו ויצא ללה גרנג', ג'ורג'יה, ולזמן קצר התאחד עם אשתו ועם ילדיו.

חלק ניכר מתושבי מדינות הצפון האמינו שממשל הקונפדרציה היה מעורב בצורה זו או אחרת ברצח לינקולן, ואף על פי שלא הייתה שום עדות לכך, הייתה זו מציאות פוליטית שהיה צורך לטפל בה. אחת התוצאות להלך רוח זה הייתה שכל אלה שהחזיקו בדעה זו הצליחו לאלץ את ממשלת ארצות הברית להעמיד לדין את כל אלו שגרמו לפרוץ המלחמה. מלורי היה אחד ממנהיגי הקונפדרציה שהואשמו בבגידה, בין שאר הדברים. ב-20 במאי 1865, כאשר הוא שהה עדיין בלה גרנג', הוא הוצא ממיטתו בחצות הלילה ונלקח למעצר. משם הוא נלקח לפורט לה פאייט בנמל לניו יורק, שם הוא נכלא כאסיר פוליטי.

במשך כמה חודשים גברה הדרישה הציבורית לנקמה ומלורי חשש שהוא יוצא להורג אם יורשע. אף על פי כן, לא הוצגה שום ראיה למעשה בגידה מצדו, ויותר ויותר היה ברור שאף אחד מחברי קבינט הקונפדרציה לא היה מעורב ברצח לינקולן. הוא פנה לנשיא החדש אנדרו ג'קסון באופן ישיר וגייס את תמיכתם של כמה מעמיתיו לשעבר בסנאט. רעייתו אנג'לה ביקרה בוושינגטון והפצירה בנשיא ג'ונסון ובאישים אחרים בעלי השפעה לחוס על בעלה. הנשיא כבר נטה להחליט על הענקת חנינות והדרישה הציבורית להענשה בחומרה של בכירי הקונפדרציה החלה להתפוגג לקראת סוף השנה. ב-10 במרץ 1866 העניק הנשיא ג'ונסון למלורי "חנינה חלקית". אף על פי שהוא שוחרר מכלאו, הוא נדרש להישאר עם בתו בברידג'פורט, קונטיקט, עד שיוכל לשאת שבועת אמונים.

ביוני 1866 ביקר מלורי בוושינגטון די. סי., שם הוא נפגש עם רבים מידידיו הוותיקים ועם רבים מיריביו הפוליטיים, כולל הנשיא ג'ונסון ומזכיר המלחמה אדווין סטנטון, שקיבל אותו בלבביות. הוא קיבל רשות לשוב לפלורידה. שובו התעכב במעט בשל בעיות בריאות, אך ב-19 ביולי הוא שב לביתו שבפנסקולה.

על פי תנאי שחרורו, לא הורשה מלורי להחזיק בשום משרה ציבורית, כך שהוא מצא את פרנסתו בחזרה לעיסוקו הקודם כעורך דין. בשל הרחקתו מהפוליטיקה, עלה בידו להביע את עמדותיו על ידי שליחת מכתבים למערכת בעיתוני פלורידה. בתחילה הוא היה בעד השיבה אל האיחוד וקבלת מדיניות תקופת השיקום, אך עד מהרה הוא מצא את עצמו באופוזיציה, בעיקר כנגד מתן זכות בחירה לשחורים.

במשך שנים הוא סבל מהתקפות חוזרות ונשנות של שיגדון, ואלו המשיכו להטריד אותו בשנים שלאחר המלחמה. בחורף 1871 – 1872 הוא החל להתלונן על בעיות בליבו ומצב בריאותו הכללי החל להתדרדר. אף על פי כן, הוא המשיך להיות פעיל וסופו היה מהיר למדי. ב-8 בנובמבר 1873 היה ברור כבר שהוא אדיש למצבו ובאותו לילה התדרדר מצבו עוד יותר. סטיבן מלורי נפטר בבוקרו של ה-9 בנובמבר. הוא נטמן בבית הקברות סנט מייקל שבפנסקולה, פלורידה.

מדיה וקבצים בנושא סטיבן מלורי בוויקישיתוף

• סטיבן מלורי, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• Herbermann, Charles, ed. (1913). "Stephen Russell Mallory" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.
• Stephen Mallory - Secretary, Confederate States Navy, civilwarnavy150.blogspot.com, March 4, 2011
• סטיבן מלורי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

קבינט קונפדרציית המדינות של אמריקה
נשיא	ג'פרסון דייוויס (1865-1861)
סגן נשיא	אלכסנדר סטיבנס (1865-1861)
מזכיר המדינה	רוברט טומבס (1861) • רוברט מ. ט. האנטר (1862-1861) • יהודה פיליפ בנימין (1865-1862)
מזכיר האוצר	כריסטופר ממינגר (1864-1861) • ג'ורג' טרנהולם (1865-1864) • ג'ון רייגן (1865)
מזכיר המלחמה	ל'רוי פופ ווקר (1861) • יהודה פיליפ בנימין (1862-1861) • ג'ורג' ו. רנדולף (1862) • ג'יימס סדון (1865-1862) • ג'ון ברקינרידג' (1865)
מזכיר הצי	סטיבן מלורי (1865-1861)
המנהל הכללי של הדואר	ג'ון רייגן (1865-1861)
התובע הכללי	יהודה פיליפ בנימין (1861) • תומאס בראג (1862-1861) • תומאס ה. ווטס (1863-1862) • ג'ורג' דייוויס (1865-1864)