מנדרינית תקנית

מנדרינית
普通话
מדינות	סין, טאיוואן, סינגפור, מלזיה ועוד.
אזורים	מזרח אסיה
דוברים	מעל 1.2 מיליארד
שפת אם	כ־885 מיליון
כתב	כתב סיני, כתב טייוואני, Mainland Chinese Braille, Two-Cell Chinese Braille
משפחה	סינו טיבטית; סינית; מנדרינית;
לאום	הרפובליקה העממית של סין; הרפובליקה הסינית; מלזיה; סינגפור;
ארגון	האו"ם
מוסד	בסין מספר מוסדות לעניין זה ; בטאיוואן מפוקחת על ידי המועצה לקידום מנדרינית
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

מנדרינית תקנית היא שפה המשתייכת מבחינה בלשנית לקבוצת השפות הסיניות (כמו קנטונזית, הַאקּה) בתוך משפחת השפות הסינו־טיבטיות. המנדרינית התקנית היא לשונה המדוברת הרשמית של סין העממית (הרפובליקה העממית של סין) ושל טאיוואן (הרפובליקה הסינית). כמו כן היא מהווה אחת מארבע הלשונות הרשמיות של סינגפור. המנדרינית נכתבת בכתב הסיני, הן המסורתי והן המפושט.

המנדרינית התקנית מבוססת על הניב הבייג'ינגי של מנדרינית, שהיא בתורה קבוצת ניבים סיניים המדוברים ברחבי צפון סין ודרום מערבה. בשימוש יומיומי מכונה המנדרינית התקנית פשוט "מנדרינית", אך עם זאת יש להבחין בינה לבין קבוצת הניבים עליה היא מבוססת. הבחנה זו תאומץ בהמשך הערך כדי למנוע בלבול.

הגרסה שבשימוש בסין מכונה פּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), שפירושו "השפה הכללית", ואילו זו שבטאיוואן מכונה גְּווֹ־יוּ (國語/国语/guóyŭ), שפירושו "השפה הלאומית". במקומות אחרים, כמו סינגפור ומלזיה מכונה השפה חְווַה־יוּ (標準華語/标准华语/Biāozhǔn huáyǔ), שמשמעו "השפה הסינית". כל שלושת המונחים משמשים לסירוגין בקהילות סיניות ברחבי העולם כתוצאה ממפגש בין קהילות סיניות ממקומות שונים.

היסטוריה

כבר בעת העתיקה, הכילה הסינית מגוון רחב של ניבים. כפועל יוצא, היו מאז ומתמיד ניבים יוקרתיים או ניבים תקניים. אמרות קונפוציוס, למשל, נכתבו ב"יא־יאן" (雅言/yǎyán), "שפת החברה הגבוהה", ולא בניב מקומי; בזמן שושלת האן יש התייחסות בטקסטים ל"טוֹנְגּ־יוּ" (通語/通语/tōngyǔ), "השפה המשותפת". ספרי חרוזים החל מתקופת השושלת הצפונית והשושלת הדרומית מצביעים על צורת הגייה אחת או יותר באותם זמנים. עם זאת, כפי הנראה ניבים אלה לא היו ידועים מחוץ לשכבות המשכילות, וייתכן שאף בקרב האליטה המשכילה ההגייה הייתה מגוונת מאוד, זאת כיוון שהגורם המאחד של הסינית, הסינית הקלאסית, היוותה תקן לכתיבה ולא לדיבור.

שושלת מינג (1368–1644) ושושלת צ'ינג (1644–1912) החלו להשתמש במונח גְּווַאן־הְווַה (官話guānhuà/), או "דיבור רשמי", בהתייחסם לשפה שהייתה בשימוש בחצר הקיסרית. נראה כי בתחילה התבסס תקן זה על ניב נאנג'ינג, אך הניב של בייג'ינג תפס בהדרגה את מקומו, על אף כי בבירה בייג'ינג עצמה חיו ופעלו דוברי מגוון רחב של ניבים מבין נושאי המשרות כמו גם פשוטי העם. במאה ה־17 הקימה הקיסרות אקדמיות להגייה נכונה (גֶּ'נְגּ־יִין שׁוּ־יְוֵן 正音書院/Zhèngyīn Shūyuàn), מתוך מטרה למסד את ההגייה הבייג'ינגית כהגייה התקנית, אך לניסיונות אלה הייתה הצלחה מועטה בלבד. אפילו במאה ה־19 התקשה הקיסר להבין חלק משרי החצר שלו, שחלקם לא הקפידו כלל על הגייה תקנית. אף על פי כן, עד 1909 הצליחה שושלת צ'ינג הגוועת למסד את ניב בייג'ינג כ"שפה הלאומית" (國語/guóyǔ).

קידום שפה לאומית משותפת נחל הצלחה רבה יותר אחרי הקמת הרפובליקה הסינית ב־1912. בהתחלה, נעשה ניסיון להחדיר לשפה הלאומית מרכיבים מניבים סיניים אחרים, מעבר לניב של בייג'ינג. אך ניסיונות אלה הפכו את השפה למלאכותית למחצה, והיה קושי אמיתי ללמד אותה, כיוון שאיש לא דיבר בה. ניסיון זה נזנח לבסוף ב־1924, והניב של בייג'ינג הפך למקור העיקרי של השפה הלאומית הרשמית המדוברת, זאת עקב המסורת של החשבתו כניב יוקרתי עוד מתקופת שושלת צ'ינג. מרכיבים מניבים אחרים מוסיפים להתקיים בשפה, אך הם מתקיימים בבחינת יוצאים מן הכלל.

הרפובליקה העממית של סין, שקמה ב־1949, המשיכה בקו זה. ב־1955, הוחלף שמה של השפה לפּוּ־טוֹנְגּ־הְווַה (普通話/普通话/pŭtōnghuà), או "השפה המדוברת הכללית". ברפובליקה הסינית, שהמשיכה לשלוט בטאיוואן ובאיים נוספים, נשאר שמה של השפה "גְּווֹ־יוּ". מאז, התפתחו שני הניבים הרשמיים בנפרד, אם כי ההבדלים מזעריים ומתבטאים בעיקר בחידושן של מילים מודרניות (כגון "מחשב" ו"אינטרנט") ובהגייה שונה של סימנים בודדים.

מערכות החינוך היסודי בסין ובטאיוואן מסוּרות שתיהן להנחלת השפה המנדרינית. כתוצאה מכך, התרחבה תפוצת השפה, ומרבית הסינים בסין ובטאיוואן דוברים בימינו מנדרינית שוטפת. בהונג קונג, נותרה קנטונזית תקנית השפה הרשמית הן במערכת החינוך והן בשיח רשמי, אך השפעתה של המנדרינית התקנית גוברת בהתמדה.

לפי החלטת האומות המאוחדות, החל משנת 2010 ב-20 באפריל מציינים יום השפה הסינית.

פונולוגיה

הפונולוגיה של המנדרינית איננה אחידה, כיוון שדובריה הרבים (ומנהיגים בכללם) משלבים בדיבורם את הניב הילידי שלהם עצמם. עם זאת, קיימת הגייה תקנית הדומה מאוד להגייה בבייג'ינג, וקרייני רדיו וטלוויזיה נבחרים על פי רוב בין השאר בשל מבטאם התקני.

המנדרינית מאופיינת בחלוקה ברורה להברות ולהפרדה בין עיצורים תחיליים לסופיים. כך, מרבית העיצורים המופיעים בתחילת הברה אינם מופיעים בסופה, ולהפך. כמו כן, תנועות מסוימות מופיעות רק אחרי עיצורים מסוימים. במנדרינית בפרט, מבחר העיצורים הסופיים הוא דל מאוד, כך שבסיכומו של דבר - אוסף ההברות הכולל הוא דל מאוד, וכולל מאות בודדות של הברות.

מאידך, שלל העיצורים והתנועות זר ברובו לדוברי העברית, וקשה להבחנה ולהגייה (למעשה, העיצורים היחידים הזהים לחלוטין למקביליהם העבריים הם מ, נ, ל, פֿ רפה ואולי ס). הסינית עשירה מאוד בעיצורים מחוככים (כגון "צ'" ו מחוככים (כגון "צ'" ו"ג'" בעברית), ומבחינה בין עיצורים מנושפים ללא־מנושפים (הבחנה שאינה קיימת בעברית), אך דלה מאוד בעיצורים קוליים (כגון "בּ", "ג", "ד" בעברית). נוסף על כך, סינית היא שפה טונאלית, הווה אומר, משמעותה של כל הברה נקבעת לא רק על ידי העיצורים והתנועות המרכיבים אותה, אלא גם על ידי הטון בו היא נאמרת. במנדרינית, קיימים חמישה טונים שונים (גבוה, עולה, יורד־עולה, יורד ונייטרלי).

כדי לשקף את ההגייה של המנדרינית נאמנה, פותחו לא מעט שיטות תעתיק, רובן לכתב הלטיני. הנפוצה שבהן, שהיא גם השיטה הרשמית בסין היבשתית, נקראת פּין־יִין (拼音/Pīnyīn), והיא זו הנמצאת בשימוש בוויקיפדיה. שיטות תעתיק נוספות הן שיטת ווייד־ג'יילס, אשר משמשת עדיין במערב, בעיקר באקדמיה, תעתיק טונג־יונג פין־יין, שנמצא בשימוש חלקי בטאיוואן, ותעתיקים נפוצים פחות כגון הבריטי הישן (המכונה "old postal" לפעמים), תעתיק צרפתי ואחרים. תעתיקים שונים הם הסיבות לבלבול בין מושגים זהים הנכתבים בשיטות שונות. ייתכן, למשל, ששמות טאיוואניים יופיעו בשיטות אלה פה ושם. טאיוואן אימצה שיטת תעתיק אחרת, המבוססת על אלפבית פונטי, שהופק מסימניות ששונו. שיטת תעתיק זו מכונה לעיתים "בּוֹ פּוֹ מוֹ פוֹ" (Bo Po Mo Fo), על שם ארבעת הסימנים הראשונים שבה. בעברית לא קיימת שיטת תעתיק אחידה ורשמית.

הברה במנדרינית מורכבת ממספר חלקים, המפורטים בטבלאות שלהלן.

עיצור תחילי אחד מתוך הטבלה שלהלן.
לאחר העיצור הראשון, עשוי להופיע חצי עיצור אחד מתוך י [i], וו [u], או ו [y] (בפין־יין נכתב כ־ü או u). עיצורים אלה יכולים לשמש גם כעיצורים תחיליים בפני עצמם (השווה "גְ'יאנְג" ו"יאנְג").
תנועה: אוסף התנועות בסינית שונה לא מעט מן העברי. בניגוד לעברית, לא כל תנועה יכולה להופיע עם כל עיצור, או עם כל סיומת. כך, למשל, תנועת חיריק לא יכולה להופיע עם התחיליות ס, ג, ק, שׁ ואחרות.
עיצור סופי: מגוון העיצורים הסופיים הוא דל מאוד; כמו כן, הברות יכולות להישאר פתוחות.
טון: כאמור, כל הברה נהגית בטון מסוים. זהו החלק הזר ביותר לשפה העברית, והוא דורש לא מעט תרגול, בעיקר בשמיעת הטונים. הוא מסומן על ידי ניקוד דיאקריטי מעל לתנועה, או על ידי מספר בסופה. מחוץ לספרי לימוד ומילונים, כמעט שלא ניתן למצוא סימוני טונים. עקרונית, יכול כל טון להופיע עם כל הברה.

פִּין־יִין	תעתיק עברי	תעתיק IPA	הערך הפונטי	חצאי־עיצור מותרים
‏עיצורים פותחי הברות במנדרינית
פִּין־יִין	תעתיק עברי	תעתיק IPA	הערך הפונטי	[Ø]	[i]	[u]	[y]
b	בּ	p	כמו פ"א, אך לא מנושפת	Ø	i	u
c	צ	ʦʰ	כמו צד"י מודרנית, אך מנושפת	Ø		u
ch	צ'	ʈʂʰ	כמו צ', אך מנושפת ונהגית כשהלשון מוטה לאחור	Ø		u
d	ד	t	כמו טי"ת, אך לא מנושפת	Ø	i	u
f	פֿ	f	פ"א רפה	Ø
g	ג	k	כמו כ"ף, אך לא מנושפת	Ø		u
h	ה / ח	x	כ"ף רפה	Ø		u
j	ג'	ʨ	כמו צ', אך על הלשון להיצמד לחך במצב שטוח וקָצֶהָ נוגע בשיניים התחתונות. אף פעם לא מנושף		i		y
k	כּ	kʰ	כמו כ"ף, אך תמיד מנושפת	Ø		u
l	ל	l	למ"ד	Ø	i	u	y
m	מ	m	מ"ם	Ø	i	u
n	נ	n	נו"ן	Ø	i	u	y
p	פּ	pʰ	כמו פ"א, אך תמיד מנושפת	Ø	i	u
q	צ'	ʨʰ	כמו j לעיל, אך תמיד מנושף		i		y
‏r	ז'	ɻ	בין r אנגלית ל־ז' (עם לשון נוטה לאחור). שני עיצורים אלו נוטים להתחלף	‏Ø		‏u
‏r	ז'	ʐ		‏Ø		‏u
s	ס	s	סמ"ך	Ø		u
sh	שׁ	ʂ	כמו שׁ, אך הלשון נוטה לאחור. בדומה ל־Ш ברוסית	Ø		u
t	ט	tʰ	כמו טי"ת, אך תמיד מנושפת	Ø	i	u
w	ו / וו	w	כמו ו"ו מקראית או כבמלה וואלה			*
x	שׂ / ס	ɕ	כמו ש, אך קצה הלשון לא נוגע בחך (ראו תיאור ב־j לעיל). בדומה ל־Щ ברוסית		i		y
y	י	j	יו"ד		*
z	דְּזְ	ʦ	כמו צד"י מודרנית; תמיד לא מנושף	Ø		u
zh	ג'	ʈʂ	כמו ch, אך לא מנושפת	Ø		u

התנועות

במנדרינית תקנית שמונה תנועות יסודיות. לחלקן יש יותר מהגייה אחת (המתבטאת בעמודת ה־IPA), אך הן בתפוצה משלימה.

Pīnyīn	עברית	תיאור	IPA	הערות
תנועות יסודיות
a	ַ	כמו בעברית	[a]
a	ַ	כמו בעברית	[ɑ]	מופיע רק בהברות פתוחות או עם סיומת [ŋ]
e	ֵ	כמו בעברית	[e]	רק לפני עיצור סוגר [ɪ] בפין־יין בסיומת [ueɪ] ה־e לא נכתבת
e	ֵ	כמו בעברית	[ɛ]	רק בהברה פתוחה או עם עיצור סוגר [n] בפין־יין נכתב כ־a לפני n
e	ֶ	בין תנועת אֵה ~ אוֹ בעברית	[ə]
e	ֶ	בין תנועת אֵה ~ אוֹ בעברית	[ɤ]	מופיע רק בהברות פתוחות או עם סיומת [ŋ]
i	ְה	מעין שווע נע	z̩/[ɨ]	מופיע רק בהברות פתוחות אחרי דְּזְ, צ, ס, ז'
i	ְה	מעין שווע נע	ʐ̩/[ɨ]	מופיע רק בהברות פתוחות אחרי ג' (zh), צ' (ch), שׁ
i	ִי	כמו בעברית	[i]
o	־וֹ	כמו בעברית	[ɔ]	רק בהברות פתוחות
o	־וֹ	כמו בעברית	[ɤ]
u	־וּ	כמו בעברית	[u] ~ [ʊ]	בפין־יין ייכתב כ־o לפני ng
ü	־וּ	בין אִי ל־אוּ בעברית; כמו ü בגרמנית	[y]	בפין־יין יופיע אחרי x ,q ,j ,y כ־u (כלומר, ללא האומלאוט)

Pīnyīn	תעתיק עברי	IPA	תיאור
עיצורים סופיים במנדרינית
n	־ן	n	כמו בעברית
ng	־נְגּ	ŋ	נהגה כנו"ן במלה "אנגליה"
i	־י	ɪ	יו"ד עיצורית
o/u	־ו	ʊ	כמו oo במלה האנגלית "Good"

במנדרינית תקנית קיימת גם תופעה של רוטיזציה. זו מתבטאת בעיצור /ɻ/, הדומה ל־r באנגלית אמריקאית. עיצור זה יכול להופיע בשני מקרים:

במספר מצומצם של מילים כגון 二 "שתיים", 耳 "אוזן" ואחרות. כולן נהגות תמיד כ־[ɑɻ] (אַר) ללא תחילית.
כסיומת של שמות עצם (儿/兒). במקרה זה הסיומת משתלבת עם בסגירת ההברה לפי החוקיות הבאה:

העיצורים הסוגרים [i] ו־[n] נופלים.
העיצור הסוגר [ŋ] נופל, אך ההברה כולה הופכת למאונפפת.
התנועות [i] ו־[y] הופכים לחצאי תנועות ונוספת אחריהן תנועת [ə].
[ɑ] הופך ל־[a].
[e], [z̩] ו־[ʐ̩] הופכים ל־[ə].
[ɛ] בסיומות [iɛn] ו־[yɛn] הופך ל־[ɑ] (אך נשאר [ɛ] ב־[iɛ] וב־[yɛ]).

לשמיעת ארבעת הטונים במנדרינית

מספר	Pīnyīn	שם הטון	תיאור ביטוי הטון
‏ טונים במנדרינית
1	ā	陰平/阴平 יִין־פּינְג	הברה מוטעמת בעלת צליל גבוה מתמשך
2	á	陽平/阳平 יאנְג־פּינְג	הברה מוטעמת בעלת מגמת צליל קבועה, ישנה עלייה מטון רגיל לגבוה, הברה מוטעמת רגילה כמו בעברית
3	ă	上聲/上声 שׁאנְג־שֶׁנְג	הברה מוטעמת בעלת מגמה צליל משתנה, תחילה ירידה מטון נמוך לנמוך יותר ואז עלייה חדה לטון כמעט גבוה
4	à	去聲/去声 צ'ו־שֶׁנְג	הברה מוטעמת בעלת מגמת צליל קבועה בה ישנה ירידה חדה מטון גבוה לנמוך
5,0	a	轻声 צ'ינְג־שֶׁנְג	הברה בלתי־מוטעמת ולכן נשמעת כחסרת טון, מופיעה במילים רבות במנדרינית המורכבות משתי הברות

דקדוק

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ברמה היסודית, השפות הסיניות, והמנדרינית בתוכן, מוגדרות כשפות SVO, כלומר, הסֵדר היסודי במשפט הוא נושא־פועל־מושא, בדומה לחלק מהשפות השמיות וההודו־אירופיות.

בדומה לעברית (ובניגוד לאנגלית, לדוגמה), בסינית יש השמטה של אוגד במשפטי תיאור. כך, לדוגמה, אומרים "אני שמח" (我高兴), ללא פועל מפורש (בניגוד לאנגלית, לדוגמה, בה אי אפשר להשמיט את הפועל "am" ב־"I am happy").

אחד המאפיינים המובהקים של הדקדוק הסיני הוא שלכל המילים צורה דקדוקית אחת. כלומר, למעט יוצאי־דופן בודדים, אין בסינית הטיות לפועל, שם־עצם, שם־תואר וכיוצא בזה.

שמות עצם לרוב אינם מוטים לפי מין דקדוקי ויחיד/רבים (שמות עצם המתארים אנשים מקבלים את הסיומת men 们/們 בלשון רבים).
הדקדוק הסיני אינו מתמקד לרוב בהטיות פעלים לפי זמנים. אף על פי שיש מספר קונסטרוקציות להדגשת הטיית זמנים לעבר ולעתיד, לרוב מועברת משמעות הזמן בעזרת תיאור הזמן ישירות, סדר המילים, או מתוך ההקשר. כך, לדוגמה, המקבילה ל"אני הולך" בעתיד (לדוגמה למחרת), לרוב פשוט תצוין עם תוספת תיאור הזמן ("אני מחר הולך"). עם זאת, הדקדוק הסיני משתמש לרוב במילים לתיאור פונקציות שאין להן מקבילה ישירה בדקדוק העברי: דגש על כך שפעולה (בעבר או בעתיד) מתארת פעולה שהושלמה דווקא (le 了), שפעולה המתארת היפוך מצב (le), שפעולה מתארת התנסות כלשהי (guo 过), שיכולת כלשהי היא הישג שנבע מתוך אימון (hui 会), ועוד.

סדר המילים בדקדוק הסיני פחות גמיש מאשר בשפה העברית, ויש לו מספר כללים. כמעט תמיד יופיע המתאר (שם תואר או פסוקית מתארת) לפני המתואר, והכללי (במקום או בזמן) לפני הפרט.

היות שבסינית לטונים יש תפקיד חשוב באפיון המילים עצמן, אי אפשר לתאר בה שאלות על ידי הרמת הטון במילה שבסוף משפט כפי שנעשה בעברית (בעברית בעל פה, ההבדל בין "זה יפה" ל"זה יפה?" הוא בעליית טון במילה האחרונה במקרה של שאלה). שאלות כן/לא מצוינות בסינית באחד משני אופנים:

הוספת מילת השאלה (ma (吗/嗎 בסוף משפט
ציון אפשרות ושלילתה

לדוגמה, המקבילה ל"האם אתה רוצה לשתות תה?" תהיה דומה ל"אתה רוצה לשתות תה ma", "אתה רוצה לא־רוצה לשתות תה", או "אתה רוצה לשתות תה לא־תה" (שתי האפשרויות האחרונות נבדלות בשאלה האם הדגש בשאלה הוא על עצם רצון השתייה, או מושא רצון השתיה). “你想喝茶吗”， “你想不想喝茶”， “你想喝茶不茶” (תרגום השאלות לסינית בהתאמה).

שאלות שאינן מסוג כן/לא כמעט זהות תחבירית לתשובות להן, למעט החלפה של אחת ממילות משפט התשובה במילת שאלה. השאלה המתאימה לתשובה "הוא באופניים נוסע לעבודה" היא "הוא באיזה־אופן נוסע לעבודה?". אין החלפת סדר מילים בשאלה, האופיינית לעברית ולאנגלית. “他怎么去工作？”， “他骑自行车去工作” (תרגום השאלה והתשובה לסינית).

מנדרינית תקנית וניב בייג'ינג

הסינית התקנית, כפי שהיא מוגדרת על ידי הרפובליקה העממית של סין, משתמשת ב:

מערכת ההגאים של בייג'ינג, למעט מספר צורות הגייה מקומיות (תושבי בייג'ינג נוטים להוסיף סיומת ר/儿 במילים רבות). עם זאת, בפועל, הניב של בייג'ינג אינו זהה לפּוּ־טוֹנְגּ־חְווַה, וקל להבחין בין דיבור של אנשי בייג'ינג לדיבור התקני. כמו כן, רוב דוברי הסינית משלבים את הניב המקומי שלהם בדברם מנדרינית תקנית.
אוצר המילים של הניבים המנדריניים בכללם. משמעות הדבר שמילים וביטויים הנחשבים לעגה מקומית אינם מוכללים בתקן, כך שסינים שאינם תושבי בייג'ינג עשויים לא להבין מילים האופייניות לבייג'ינג. מצד שני, אוצר המילים של הניבים הסיניים השונים הוא דומה מאוד, בייחוד בתחומים מקצועיים, כגון ממשל, חוק ומדע (הדבר דומה מעט לשפע המילים היווניות והלטיניות בשפות האירופיות), כך שחלק ניכר מאוצר המילים התקני משותף לכל הניבים הסיניים (לפחות בכתב אם לא בהגייה).
דקדוק ושימוש של סינית מודרנית כפי שהוא מופיע ביצירות מופת הכתובות בסינית מודרנית, כגון כתביו של לוּ־שׂוּן (鲁迅). אלו, בתורם, מבוססים על הדקדוק הצפוני (בעיקר), הדרומי והקלאסי.

תאורטית, הרפובליקה הסינית (טאיוואן) מגדירה אחרת את המנדרינית, אך בפועל, ההבדלים מסתכמים בטונים שונים למספר מועט של מילים.

על אף שהסינים מבחינים בין ניב בייג'ינג למנדרינית התקנית, מספר היבטים המזוהים עם ניב בייג'ינג חדרו לשפה התקנית. ביניהם ניתן למנות את צורת פניית גוף שני נימוסית - נִין/您 והבחנה בין צורת 'אנחנו' כללית (ווֹמן/我们) לצורת 'אנחנו' הכוללת את המאזין (דְּזַאן־מְן/咱们). עם זאת, הסינים כמעט שלא משתמשים בהבחנות האלה.

מנדרינית תקנית וניבים אחרים

כתובת על קיר גן ילדים בשאנגחאי בה נכתב " 大家请说普通话,语言文字规范化 " - "הבה נדבר כולנו במנדרינית תקנית ונביא לאחידות בשפה ובהיגוי".

במקרים רבים, המנדרינית התקנית שונה מאוד מניבים מדוברים מקומיים, עד כדי חוסר הבנה הדדי. לא נדיר ששני אנשים הסבורים שהם מדברים, לדעתם, מנדרינית תקנית יזדקקו למתורגמן. עם זאת, מאמצי ממשלות סין, טאיוואן וסינגפור העלו משמעותית את מספר דוברי המנדרינית התקנית.

תפקידה של המנדרינית התקנית כשפה הסינית הרשמית, מטעה רבים לראות בה את "השפה הסינית". למעשה, אף על פי שממשלות סין וטאיוואן שתיהן מעודדות את השימוש במנדרינית תקנית, לאף אחת מהן אין עניין או כוונה ששפה זו תחליף את השפה המקומית, ולמעשה, המנדרינית התקנית רחוקה מלהחליף את הניבים המקומיים, הנמצאים בשימוש יומיומי במקומות רבים, בעיקר במחוזות הדרומיים של סין, ובטאיוואן עצמה. תושבים מקומיים רבים, מבוגרים בפרט, אינם מיטיבים לדבר מנדרינית תקנית, או אף אינם מבינים אותה כלל. סקר מקיף שארך שש שנים ונסתיים בדצמבר 2004 גילה, שרק 53% מתושבי סין מסוגלים לתקשר במנדרינית תקנית.^[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

יורי פינס וגדעון שלח, עלייתה ושקיעתה של הקיסרות הסינית
ליהי יריב־לאור, דקדוק הלשון הסינית המודרנית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2002 ISBN 965-493-153-2