סכרין

סכרין

מולקולת סכרין (במצב חומצי - בלתי מסיסה)
מבנה מולקולת נתרן-סכרין
כתיב כימי	C₇H₅NO₃S
מסה מולרית	183.18 גרם/מול
מספר CAS	81-07-2
צפיפות	0.828 גרם/סמ"ק
מסיסות	3.4 גרם לליטר (במצב חומצי)
טמפרטורת היתוך	228.8 °C 501.95 K
חומציות	1.6±0.1

סכרין (Saccharin) הוא הממתיק המלאכותי הראשון. הוא התגלה בשנת 1879 על ידי קונסנטין פאלברג, כימאי שעבד במעבדה של אירה רמסן באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הוא חש טעם מתוק על ידיו בערב, וקישר זאת לחומר עליו עבד במעבדה במשך היום.

הסכרין מתוק פי 300 מסוכרוז, אבל משאיר אחריו טעם לוואי מתכתי מר, במיוחד בריכוזים גבוהים. טעם לוואי זה מוזכר לשמצה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. טעם הלוואי שימש זרז לפיתוח הציקלמאט שאמנם מתיקותו נמוכה יותר (רק פי 200 מסוכרוז) אבל הוא נטול טעם לוואי.

בניגוד לממתיק החדש יחסית אספרטם, הסכרין נשאר יציב גם כשמחממים אותו או בנוכחות חומצות. כמו כן, הוא אינו מגיב כימית יחד עם חומרי מזון אחרים ונשמר היטב לאורך זמן. ערבוב של ממתיקים שונים עוזר להתגבר על החסרונות של כל אחד מהם בנפרד. לדוגמה, במשקאות דיאטטיים רבים נעשה שימוש בסכרין מעורבב עם אספרטם; האספרטם מבטל את טעם הלוואי המר של הסכרין, והסכרין שומר על מתיקות גם אחרי שחיי המדף הקצרים של האספרטם פגים.

במצבו החומצי, לסכרין מסיסות נמוכה במים, לכן השימוש העיקרי כממתיק הוא בסכרין כמלח - נתרן. מלח-סידן נמצא בשימוש, בעיקר על ידי אנשים המעוניינים להגביל את צריכת הנתרן בדיאטה שלהם. שני סוגי המלחים מסיסים ביותר: 0.67 גרם לכל מ"ל מים בטמפרטורת החדר.

מחקר על אנשים בריאים שהתפרסם באוגוסט 2022 טוען שסכרין גרם לשינוי משמעותי ביכולת הגוף להתמודד עם סוכר. הוא שינה את הרכב חיידקי המעי ופעילותם וכתוצאה מכך נפגע חילוף החומרים. החוקר מציין, כי שינויים אלה משתנים מאוד מאדם לאדם, שכן לכל אדם יש הרכב חיידקי מעי שונה וייחודי. לצד זאת החוקר ציין כי "יש להדגיש שאין להסיק מהממצאים שצריכת סוכר עדיפה על צריכה של תחליפי סוכר, וכי הנזקים לבריאות האדם מצריכת סוכר מגובים בעדויות ממחקרים רבים”^[1].

מאז שהתגלה עורר הסכרין דאגות לגבי נזקיו לבריאות. כבר בתקופת כהונתו של נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט, נשאלו שאלות רבות בנוגע להשפעות הממתיק על מערכת העיכול. רוזוולט, שבאותו זמן היה בדיאטה עקב סיכון לסוכרת, אמר לשואלים: "כל מי שחושב שסכרין מסוכן, הוא אידיוט!".

במשך שנות ה־60 של המאה ה־20 נעשו מספר מחקרים כדי לברר האם סכרין מעודד סרטן. הדאגה הציבורית הגיעה לשיא כאשר בשנת 1977 פורסם מחקר כי חולדות שהואכלו בכמויות גדולות של סכרין הראו עלייה בסרטן שלפוחית השתן. באותה שנה ממשלת קנדה הורתה על איסור שימוש בסכרין. גם ה-FDA האמריקני הציע לאסור את הסכרין אך מכיוון שזה היה הממתיק המלאכותי היחיד באותה תקופה, ההצעה עוררה התנגדות ציבורית נרחבת, בעיקר אצל חולי סוכרת. בסופו של דבר הקונגרס האמריקני החליט כי יותר השימוש בסכרין אך הוא יחויב במדבקת אזהרה המבהירה שהחומר חשוד כמסרטן.

מאז ועד היום, עשרות מחקרים נעשו לגבי אופי הקשר בין סכרין לסרטן (בעיקר שלפוחית השתן). חלקם טענו לקורלציה מסוימת וחלקם לחוסר קשר מוחלט. הניסויים שנערכו בשנות ה-70 זכו לביקורת רבה מפי הממסד המדעי בעיקר בגלל הכמות העצומה של סכרין שהוזרקה לחולדות, הרבה מעבר לכמות הנצרכת באופן טבעי. ניסויים אחרים הוכיחו כי החולדות מפתחות סרטן באופן ספונטני גם כאשר הוזרקו לגופן מים. היו אף שטענו שהסרטן נגרם בגלל התפוררות של חלקי גומי מהמזרקים בתוך גופן של החולדות.

ב-1991, לאחר 14 שנה, הסיר ה-FDA את המלצתו מ-1977 לאסור את השימוש בסכרין.

מדיה וקבצים בנושא סכרין בוויקישיתוף

• סכרין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)