סלמה (יפו)

סלמה (יישוב לשעבר)
سلمة

מסגד העיירה, במרכז כפר שלם
טריטוריה	המנדט הבריטי המנדט הבריטי
מחוז	מחוז לוד
נפה	נפת יפו
שפה רשמית	ערבית
תאריך ייסוד	לפני המאה ה-16
שטח	6,782[1] דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מבצע חמץ
תאריך נטישה	סוף אפריל 1948
יישובים יורשים	תל אביב, רמת גן, גבעתיים
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	6,730 (1945)
קואורדינטות	32°02′57″N 34°48′18″E / 32.04915°N 34.80500833°E / 32.04915; 34.80500833
אזור זמן	UTC +2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת גוש דן מוגדלת)   סלמה (למפת גוש דן רגילה)   סלמה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום סלמה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום סלמה tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

סלמה (בערבית: سلمة) הייתה עיירה כפרית ערבית בצפונו של מישור חוף יהודה (היום גוש דן), כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביה נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. השטח עליו שכנה העיירה מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות - שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אוויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).

לפי "הארץ" מאת א. ספיר, הכפר סלמה שוכן במקום בו שכן "כפר שַׂלמה" הנזכר בספר מקבים א', כמקום בו לחם יהודה המכבי בניקנור בקרב כפר שלמא. לפי מסורת ערבית, קרוי המקום על שם השיח' סלמה אבו האשם, שנהרג יחד עם ארבעה נוספים בשנת 13 להג'רה (שנת 634) בקרב אג'נאדין (קרב בין הצבא המוסלמי וצבא ביזנטיון) שהתרחש מדרום-מזרח לרמלה וסימן את תחילת התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל.

הכפר נזכר במפקד האוכלוסין העות'מאני של 1596, אז גרו שם 94 תושבים. נראה שרבים מתושביו היו צאצאי פלאחים מצרים, מהגרים שהובאו לארץ ישראל בשני גלים, האחד בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא ויושבו ב'סכנאות' (שכונות) בסביבת יפו^[2], והשני, בתקופת המנדט הבריטי עת אוכלוסיית סלמה גדלה ב-476%‏^[3]. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן ה. העסקה. בשנת 1920 הוקם בית ספר יסודי לבנים בו למדו בשנת 1941 504 תלמידים ובשנת 1936 נפתח בית ספר יסודי לבנות בו למדו ב-1941 121 תלמידות^[4]. כלכלת הכפר התבססה על גידול הדרים, בננות ודגנים וכן על מסחר. חברת ההסעות ״סלמה־אל־עבאסיה אוטומוביל קומפני״, שהפעילה מספר אוטובוסים הוקמה בשותפות של תושבים מסלמה ואל עבאסיה^[4]

בקיץ 1914 החל משא ומתן על רכישת קרקעות מתושבי סלמה, שיוצגו על ידי מחמוד אדיב במיה, עבור הקמת עיר גנים (לימים, חלק מרמת גן). בינואר 1920 נרכשו 1,800 דונמים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נבנו מצפון לסלמה על האדמות שנרכשו, שכונה של רמת גן ושכונות נוספות שמאוחר יותר צורפו לעיר גבעתיים. בשנות ה-40 הוקמה שכונת התקווה על אדמות שנרכשו ממערב לסלמה, שמאוחר יותר צורפה לעיר תל אביב. בשנת 1931 התגוררו בעיירה 3,691 תושבים ובשנת 1945 כבר עלה מניין התושבים ל-6,730 נפש, ושטח העיירה שנותר בבעלות ערבית היה 5,633 דונם.

בקרבת הכפר הייתה גם שכונה אפגנית, מרכזם של מהגרים מוסלמים מאפגניסטן שישבו בסביבת העיר יפו^[5].

מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947 תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה^[6]. בתים רבים בשכונת התקווה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו.

בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, למשל מבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות^[7].

באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל 29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם^[8].

לאחר הכרזת העצמאות של ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים - סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלות הקרן הקיימת לישראל.

בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.

בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.

רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.

כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר שייח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סלמה (יפו)

• תצלומים עדכניים של שרידי הכפר, 1/2009