עאקיר
 | |
| הריסת בתי הכפר עאקיר ב-1949 כדי לפנות מקום לשיכון עולים | |
| טריטוריה |  המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז לוד |
| נפה | נפת רמלה |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 15,825[1] דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מבצע כיתור |
| תאריך נטישה | 5 במאי 1948 |
| יישובים יורשים | קריית עקרון, גני יוחנן, כפר ביל"ו, חלק מבית אלעזרי |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 2,480[2] (1945) |
| קואורדינטות | 31°51′34″N 34°49′15″E / 31.859444444444°N 34.820833333333°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| (למפת גוש דן רגילה)   עאקיר  מצפון: __ רחובות מצפון וממזרח: __ מועצה אזורית גזר מדרום: __ מועצה אזורית נחל שורק ממערב: __ מועצה אזורית ברנר | |
עאקיר (בערבית عاقر, תעתיק: עָאקֶר. נכתב גם עקיר ולעיתים מופיע בתור עג'ר), היה כפר ערבי[3] בשפלת יהודה, כ-5 קילומטרים דרומית לרחובות וכ-2 קילומטרים מערבית למזכרת בתיה, בגובה 60 מטר מעל פני הים. במהלך מלחמת העצמאות הכפר נכבש, תושביו עזבו אותו, ולאחר המלחמה לא הורשו לחזור. שרידי הכפר נמצאים היום בתחום קריית עקרון.
עד מלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי סקר הכפרים שבוצע בשנת 1945, מספר התושבים בכפר היה 2,480, שטח הכפר היה 15,825 דונם טורקי מתוכם, 11,322 דונם בבעלות ערבית, 3,222 דונם בבעלות יהודית ו-1,282 דונם בבעלות ציבורית.
באוקטובר 1883 נרכשו על ידי הברון היהודי אדמונד דה רוטשילד מפריז 2,660 דונם קרקע חקלאית מהכפר הערבי ואותה עיבדו 11 עולים מן העיירה פבלובקה שבבלארוס. העולים שעברו קודם לכן הכשרה חקלאית במקוה ישראל שכרו להם מגורים בכפר, ולאחר שהצטרפו אליהם בני משפחתם הקימו על אדמות הברון את הבתים הראשונים של המושבה עקרון. מאוחר יותר שונה שמה של עקרון למזכרת בתיה.
במהלך השנים, מהקמת המושבה ועד מלחמת העצמאות, היו יחסי שכנות טובה בין המושבה ובין הכפר, רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אל המושבה עברה בעאקיר. במהלך המרד הערבי הגדול אירעו מספר תקריות בעאקיר אשר טופלו על ידי הצבא הבריטי בפשיטות על הכפר ובהריסת בתים[4].
בכפר פעלו שני בתי ספר יסודיים – בית הספר לבנים, שהוקם ב-1921, ובית ספר לבנות. כמו כן היו לכפר שני מסגדים.
בשנת 1941 הקימו הבריטים דרומית לכפר את RAF Aqir, שהיה שדה התעופה הצבאי הראשי של חיל האוויר המלכותי בארץ ישראל (כיום בסיס חיל האוויר תל נוף).
במלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העצמאות, בעקבות חסימתן של דרכים ישירות יותר לירושלים הנצורה, עברה עיקר התנועה היהודית דרך הכביש שעבר בתוך עאקיר וממנו המשיכה למזכרת בתיה, לחולדה ולעבר כביש מסמיה-לטרון (כיום מקטע של כביש 3). בתחילת המלחמה נמנעו ערביי עאקיר מלתקוף את התחבורה היהודית שעברה בכפר. אולם בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים הגיעו ממע'אר ומעאקיר[5]. ב-10 בפברואר נחסמה הדרך בכפר לתנועה יהודית[6]. באמצע פברואר נורו יריות מכיוון הכפר אל מזכרת בתיה וקו הטלפון למזכרת בתיה נותק[7].
נוסעי השיירות נאלצו לעקוף את הכפר דרך פרדסי נען בדרכם למזכרת בתיה[8][9][10]. במהלך מבצע כיתור ב-5 במאי 1948, נכבש הכפר על ידי גדוד 52 של חטיבת גבעתי ותושביו נכנעו ומסרו את נשקם[11][12]. אולם אנשי המודיעין של ההגנה סברו ש-100 הרובים שנמסרו היו רק חלק מהנשק של הכפר ועל כן נלקחו 8 בני ערובה עד למסירת כל הנשק. פעילות ההגנה הופרעה על ידי כח של הצבא הבריטי, אולם עם עזיבתו חודשו המגעים עם אנשי הכפר שהבטיחו למסור את שאר הנשק למחרת היום. באותו לילה עזבו כמעט כל תושבי הכפר ליבנא ולמע'אר. כאשר נכנסו למקום חיילי גבעתי מצאו רק כ-30 ערבים ואלו גורשו לכיוון שאר אנשי הכפר שנמלטו. הגירוש זכה למחאות של אנשי מפ"ם אשר במשך שנים קיימה קשרים עם אנשי שמאל בעקיר[13]. ביולי 1948 הכפר כבר היה נטוש[14]. בהמשך עברו תושבי הכפר לעיירה איסדוד (היום באזור המושבים שדה עוזיהו ובית עזרא), משם למג'דל (היום אשקלון) ועם סיום המלחמה, לרצועת עזה.
התיישבות יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בימי מלחמת העצמאות בחודש נובמבר 1948, יושבו עולים חדשים שהגיעו מארצות שונות בבתי הכפר[15]. ראשונים להתיישב היו 60 משפחות מבולגריה[16], אליהם נתווספו עולים מתימן ובמידה פחותה מהונגריה, רומניה, פולין, מרוקו וארצות אחרות[17]. באוגוסט 1949 כבר היו בכפר 1,300 תושבים[18]. בינואר 1949 הוקם בדרום הכפר, המושב בית אלעזרי שנקרא בתחילה "עקיר החדשה". בשנת 1950 הוקצו חלק מאדמות הכפר להרחבת כפר ביל"ו[19]. בהמשך הוקמו בסמוך לכפר מעברות שנקראו "מעברת עקיר", שקלטה עולים מעיראק[20] ו"עקיר החדשה". היישוב בכפר עצמו, בו יושבו עולים חדשים, נקרא "כפר עקרון". בשנים 1953 ו-1958 צורפו "מעברת עקיר" ו"עקיר החדשה" לכפר עקרון[21]. בשנת 1963 שונה שם היישוב לקריית עקרון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על אתר עאקיר, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ זהו השטח הכולל. 1,281 דונמים ממנו היו שטחים ציבוריים ו-3,222 דונמים היו בבעלות יהודית
- ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
- ^ מפה עם ציון הכפר, 1918 בגליון Ramleh בהוצאת צבא בריטניה, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
- ^ Armed arab arrested at Aqir village, פלסטיין פוסט, 25 ביוני 1936
Official communique, Tuesday, June 23, 2 PM, פלסטיין פוסט, 24 ביוני 1936
Terrorism in Hebron and Bethlehem, פלסטיין פוסט, 27 בספטמבר 1936
Why were rifles returned?, פלסטיין פוסט, 10 במרץ 1937
Country wide arrests, פלסטיין פוסט, 2 בדצמבר 1938 - ^ שבעה פורעים נהרגו בהדיפת התקפה על שיירה יהודית בדרום, דבר, 9 בפברואר 1948
עוד קרבן מהתפרעות הכפרים הערביים מראר ועקיר, דבר, 10 בפברואר 1948 - ^ עקיר חוסמת את התחבורה, דבר, 11 בפברואר 1948
- ^ יריות על עקרון, דבר, 16 בפברואר 1948
נותק הטלפון לעקרון, דבר, 24 בפברואר 1948 - ^ מרדכי נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948, יד יצחק בן צבי, תשמ"ח, עמ' 275-276.
- ^ נתיב השיירות, באתר מזכרת בתיה.
- ^ דרישה לפתוח את דרך עקיר, דבר, 20 בפברואר 1948; עקרון וחולדה מנותקות, מעריב, 11 במרץ 1948.
- ^ הכפר עקיר סורק ע"י ההגנה, על המשמר, 5 במאי 1948
נכבש הכפר הפורע עקיר, דבר, 5 במאי 1948
נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 152. - ^ ערביי עקיר מאבסוטין, על המשמר, 7 במאי 1948
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, עמ' 175
- ^ אבי אהוד, בדרך בורמה לירושלים, דבר, 9 ביולי 1948
- ^ צבי סוחובולסקי, כעכים טריים מעקיר, מעריב, 4 בפברואר 1949
- ^ עולים מתיישבים בכפר עקיר שבדרום, על המשמר, 26 בדצמבר 1948
- ^ רות גרובר, ממזרח ומתימן, מעריב, 23 בספטמבר 1949
- ^ שלטון עצמי לכפרים הנטושים, דבר, 23 באוגוסט 1949
- ^ יצחק יעקבי, מחצית יובל למושב פועלי רחובות, דבר, 3 באוקטובר 1958
- ^ ג. ישראל, 18 ביולי – מועד אחרון ליציאת יהודי עירק?, על המשמר, 3 ביוני 1951
- ^ ברשימת השינויים של הלמ"ס שורות 878 ו-1248
