עבאס חלמי השני
 | |||||||||
| לידה | 14 ביולי 1874 קהיר, ח'דיוות מצרים  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 19 בדצמבר 1944 (בגיל 70) ז'נבה, שווייצריה  | ||||||||
| מדינה | מצרים | ||||||||
| מקום קבורה | קבה אפנדינא | ||||||||
| בת זוג | איקְבָּל חַאנֵם | ||||||||
| שושלת מוחמד עלי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
עַבַּאס חִלְמִי הַשֵּׁנִי או עַבַּאס השני (בערבית: عباس حلمي الثاني; תעתיק מדויק: עַבַּאס חִלְמִי אֶלתַ'אנִי), מוכר גם בשם עַבַּאס חִלְמִי פאשא (عباس حلمي باشا), (14 ביולי 1874; קהיר, ח'ידווית מצרים – 19 בדצמבר 1944; ז'נבה, שווייצריה) היה הח'דיו (המשנה למלך) השלישי והאחרון של מצרים, שלט בין 1892–1914, תחת שלטון בריטי בפועל. הודח מהשלטון בידי הרשויות הבריטיות בפרוץ מעורבותה של האימפריה העות'מאנית לתוך מלחמת העולם הראשונה עקב חשד לתמיכתו באימפריה העות'מאנית נגד הרשויות הבריטיות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עבאס חלמי פאשא היה בן נינו של מוחמד עלי. הוא שלט אחרי אביו, תאופיק פאשא. כשהיה ילד ביקר בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, והיה לו מורה אנגלי בקהיר. לאחר מכן, במסגרת המדיניות של חינוך בני משפחת המלוכה במוסדות לחינוך גבוהה באירופה, עבאס חלמי נשלח ללמוד בלוזאן, ומשם עבר לווינה. בנוסף לשפה הטורקית, שהייתה שפת האם שלו (שושלת מוחמד עלי, שמקורה באלבניה, הותירה את הטורקית שפת הממשל גם לאחר העצמאות בפועל מהאימפריה העות'מאנית), הוא דיבר שוטף בערבית, ויכול היה לדבר גם באנגלית, צרפתית וגרמנית.
הוא עדיין למד במכללה בווינה, כאשר מותו הפתאומי של אביו, תאופיק, גרם לו לקבל את תואר הח'דיו; והוא היה בקושי בגיל המתאים לפי חוק הירושה השושלתי. במקור, אילו נפטר הח'דיו לפני מלוא 18 שנים ליורשו, יהיה על מועצת עוצרות למלא את סמכויות הח'דיו עד למלוא בגרותו של היורש. מכיוון שהיה בן 17 ושישה חודשים הותר לו לרשת ישירות את הכתר לאחר שלחץ על יועצים בחצר המלוכה. הוא החל את כהונתו ב-8 בינואר 1892. למשך זמן מסוים בתחילת שלטונו הוא נראה כנוטה להיות ריאקציונר כמו אח-סבו, עבאס חלמי הראשון. עבאס חלמי השני מתואר רבות בתור שחצן, יהיר, פעלתן ופוליטיקאי מיומן כבר מעת ירש את הכתר.
במהלך תקופת שלטונו המוקדם עמד עבאס חלמי השני נגד האינטרסים הבריטיים במצרים והתנגש פעמים רבות במריבות עם הנהגת הרשויות הבריטיות במצרים, שבפועל שלטו במדינה. הוא היה צעיר ולהוט להפעיל את סמכויותיו במטרה להביא בסופו של דבר למצרים עצמאית. הבריטים לא שמרו את הכיסא בשביל מנהיג כגון עבאס חלמי. חלמי העביר, מתחת לשולחן, כספים לארגונים לאומיים, לעיתים חבלנים, אשר פעלו נגד הסמכויות הבריטיות במצרים. אלו כללו, בין לבין, גם ארגונים לאומניים פרו-אסלאמים שעירבו את הדת בפוליטיקה. למרות זאת, הדבר לא מנע מעבאס חלמי להיות התומך הכלכלי הגדול ביותר של עורך עיתון "אַל-מוּאִיד", עלי יוסוף. יוסוף היה נוצרי שהיגר למצרים מסוריה העות'מאנית ובעיתונו הביע התמרמרות על היחס החברתי במצרים נגד אוכלוסיית הנוצרים הקופטים.
במטרה לערער את מעמדה של בריטניה על מצרים עבאס חלמי "פזל" לעבר האימפריה העות'מאנית והרפובליקה הצרפתית השלישית במטרה לחזק את ההשקעות ומכאן את המעמד הכלכלי שלהן במצרים ובתגובה גם לערער בו זמנית את מעמדה של בריטניה. עבאס פעל נגד הממשל הבריטי מבחינת מדיניות פנים בשלוש דרכים: 1 - הוא דחף לגיוס נרחב יותר של חיילים מצרים וסודאנים (סודאן הייתה דאז ישות מדינית מאוחדת עם מצרים) לתוך הצבא המצרי המצומצם שפוקד בידי ההנהגה הצבאית הבריטית במצרים. 2 - כאמור תמך עבאס חלמי השני במימונם של ארגונים לאומיים באשר הם אשר ערערו את התמיכה בבריטניה מצד החברה הכללית. 3 - עבאס ניסה להעביר החלטות ממשלתיות ללא התייעצות והסכמת הנציבות הבריטית במצרים.
שיא המאבק בין בריטניה לבין עבאס בנוגע למנהל במצרים הגיע כאשר מינה עבאס חלמי סגן שר מלחמה מטעמו נגד המלצתו של המפקד העליון ('סארדר') של הצבא המצרי, הוריישו קיצ'נר. ההחלטה הובילה להתנגשות בין עבאס חלמי השני לבין הקונסול הכללי הבריטי במצרים (הסמכות הבריטית העליונה במצרים), אוולין בארינג, הרוזן הראשון מקרומר. לבסוף הרוזן מקרומר הביא את עבאס לבטל את מינויו הקודם של סגן השר.
אף על פי שבשנת 1900, כאשר הוא ביקר בממלכה המאוחדת פעם נוספת והודה בכנות ובגילוי-לב לבריטים על עזרתם הרבה למצרים, עבאס חלמי המשיך לפעול נגד הרשויות הבריטיות מאחורי הגב עד לשנת 1904. באותה השנה הגיע מהפך ביחסי הרשויות הבריטיות עם הח'דיו המכהן, והאחרון החל לפעול יותר ויותר תחת החסות והדרישות של בריטניה. עבאס חלמי השני אף הכריז על עצמו שהוא מוכן לעקוב אחרי עצותיהם של הבריטים, ולשתף איתם פעולה. התמיכה של עבאס חלמי ברשויות הבריטיות הובילה בתגובה לקרע ביחסיו עם התנעות הלאומיות, שהביא לתחילת ההתנגדות למלוכה בקרב פלגים לאומיים, שהגיע לשיאו במצע של מפלגת אל-ופד, שהשיגה בהמשך חשיבות מרכזית על הפוליטיקה המצרית.
הקמת מערכת מבוססת של צדק, הפוגה גדולה במיסים, כיבוש מחדש של סודאן בסופה של המלחמה המהדית, בניית סכר אסואן, וגדילה של מערכת זולה וחזקה של חינוך: כל אלה קיבלו תמיכה מלאה מעבאס חלמי השני. במסגרת החלוקה הקולוניאלית של יבשת אפריקה בין המעצמות האירופאיות (ראו המרוץ לאפריקה), ההנהגה הבריטית במצרים חילקה את הסמכות השלטונית בין מצרים לסודאן (בין קהיר לח'רטום) ובמקביל סיפחה לתוך מצרים כמעט את כל מדבר לוב, דבר שהכפיל כמעט את שטחה של מצרים למחציתה הדרומית-מזרחית של כל לוב המודרנית. בשנת 1906, תקרית על הגבול המצרי-עות'מאני שימשה את בריטניה כתירוץ להטיל אולטימטום על הממשל העות'מאני שאפשר לבריטניה לספח את חצי האי סיני לתוך מצרים, ובכך לחזק את האבטחה על שתי גדותיה של תעלת סואץ, עורק התחבורה הראשי בין אירופה לאסיה, אשר היה אחראי על חלק מרכזי מכלכלת מצרים.
הוא הראה יותר עניין בחקלאות מאשר במדינאות. הוא התחתן עם הנסיכה איקבל חאנם והיו להם מספר ילדים. בנו, מוחמד עבד אל-מונעם, היה היורש העתידי, ונולד ב-20 בפברואר 1899. לנוכח היחלשותה של האימפריה העות'מאנית ועליית הלאומיות בקרב המיעוט הערבי בתוכה, החל עבאס חלמי השני להשתעשע ברעיון של הקמת פדרציה ערבית שבראשה יעמוד הוא עצמו וימונה להיות הח'ליפה החדש של כל העולם המוסלמי במקום את הסולטאן העות'מאני. משנת 1906, החל אלדון גורסט, הקונסול הכללי החדש של בריטניה במצרים, לפתח יחסים חמים עם חצר המלוכה המצרית והממשלה המצרית בכלל ועם עבאס חלמי השני בפרט.
.JPG)
בהמשך תמך עבאס חלמי השני בהקמתו של מוסד חינוכי חילוני ברמה השווה לאוניברסיטאיות באירופה. האוניברסיטה הזאת הוקמה בסופו של דבר בשנת 1908 בתור אוניברסיטת קהיר. כאשר האימפריה העות'מאנית חברה למעצמות המרכז במהלך מלחמת העולם הראשונה, בריטניה הכריזה על מצרים כארץ-חסותה והדיחה את עבאס ב-1914 מחשש לנטיותיו הפרו-עות'מאניות והפרו-גרמניות ומינתה במקומו את דודו, חוסיין כאמל, סולטאן מצרים. עם זאת, מקורבו, ראש ממשלת מצרים חוסיין רושדי פאשא, נותר בתפקידו וכיהן בתור ראש הממשלה בחסות בריטית עד לסופה של המלחמה. עבאס חלמי השני סולק לשווייצריה, שם נפטר ב-1944. הדחתו מהשלטון הובילה רק לגדילת ההתמרמרות לשלטון הבריטי בקרב האוכלוסייה המצרית הכללית. ניסיונותיו של עבאס חלמי לעלות לשלטון לא נחלו הצלחה. עם הולדתו של פארוק, בכור בניו של פואד הראשון, סולטאן מצרים בשנת 1920, ההנהגה הבריטית הכירה באופן מיידי בפארוק בתור יורש העצר של כתר הסולטנות המצרית במטרה למנוע מעבאס חלמי לטעון לשלטון.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פ.ג'. ויטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ז.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עבאס חלמי השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| שליטי מצרים המודרנית | ||
|---|---|---|
| שושלת מוחמד עלי | מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) |  |
| נשיאי מצרים המודרנית | מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך) | |