עגונות

ערך זה עוסק בסיפור מאת ש"י עגנון. אם התכוונתם לאישה שאינה יכולה לקבל גט, ראו עגינות.

עגונות הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, הראשון מסיפוריו שפורסם בארץ ישראל. שמו של הסיפור מהווה בסיס לתימת העגינות שעליה כתב עגנון רבות, תימה שממנה שאב את שם משפחתו (שקודם לבואו לארץ ישראל היה "טשאטשקעס"), ובו השתמש לראשונה, כשם עט, בפרסום סיפור זה בכתב העת "העומר", באוקטובר 1908.

לאחר פתיחה בסגנון מדרשי, המציבה את הסיפור כמשל על יחסי הקב"ה ועם ישראל בגלות, מוצגות הדמויות הראשיות. הקצין ר' אחיעזר עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים כדי לתקן "תיקונים", וכשרצה לחתן את בתו היחידה דינה ("זיו פניה כבת מלכים, צדקת ישרה כאחת מהאמהות, קול דיבורה כנור דוד וכל הליכותיה בכבוד ובצניעות"), שלח לחפש לה חתן מחו"ל. בזמן שהתכוננו לבוא החתן, שהיה תלמיד חכם גדול ("כלי מפואר, יפה פרי תואר, תורתו בתוך מעיו, עולה על כל רעיו..."), בנה אחיעזר ישיבה ובה גם בית כנסת, ומינה אמן בשם בן-אורי כדי לעצב למענו ארון קודש.

בזמן שבן-אורי עבד על עיצוב הארון, והשקיע בכך את כל מאודו, נמשכה דינה לזמירות שזימר בזמן העבודה. לאחר שנסתיימה בניית הארון, בן אורי הרגיש ריקנות, ויצא לשוח בגן. דינה חשה כאילו נלקח ממנה בן אורי, ניגשה אל החדר בו הכין את הארון, ודחפה את הארון מבעד לחלון. כשהגיעו בני העיר להכניס את הארון לבית הכנסת, גילוהו שוכב על הקרקע. אמרו: "ריקא זה ודאי רשע הוא ואינו כדאי שתהא מלאכת הקודש נעשית על ידו ועכשיו שנעשתה מן השמים דחפוהו". אף על פי שהארון לא נפגם בהוראת הרב שלחוהו להיגנז, ובבית הכנסת שם ר' אחיעזר ארון קודש אחר ש"נראה כזכר לחורבן". בן-אורי נעלם, והחתן ר' יחזקאל הגיע.

ביום חתונתה התוודתה דינה בפני הרב כיצד נשמט הארון. ניחם הרב את דינה, ואמר לה שביום חתונתה נמחל עוונה. "לאחר שיצאה הכלה מבית הרב שלח הרב לר' אחיעזר שיכניס את ארונו של בן אורי לבית הכנסת. הלכו להביאו ולא מצאוהו. נגנב או נגנז או נתעלה למרום, מי יגיד ומי יאמר?"

היחסים בין החתן לבין דינה לא היו מוצלחים מלכתחילה ("סמוכים הם זה לזה ולבותיהם רחוקים זה מזה"), משום שדינה התגעגעה לבן-אורי, ויחזקאל התגעגע לאהובתו פרדלי שנשארה בגלות. לאחר זמן מה התגרש הזוג. ר' אחיעזר ודינה יצאו מירושלים, והישיבה נתרוקנה.

בשלב זה עובר הסיפור לתאר אירועים מיסטיים: הרב שהחליט לגנוז את הארון חלם על בן אורי, ובעקבות החלום יצא לגולה לחפש אחר בן-אורי ולהשיבו לארץ. עם יציאתו אמר לאשתו: "בתי אל תבקשיני, חובת גלות נתחייבתי לתקן עגונות". הרב נעלם בגולה, "בקשוהו ולא מצאוהו". שד"ר זקן סיפר שלילה אחד, בזמן שנתנמנם בבית המדרש, "ראה שאותו רב עומד על גבי בחור אחד ומושכו. נתחלחל השד"ר וצעק, רבי אתה כאן? מיד נתעלם הרב".

"מכאן ואילך התחילו הרבה מספרים שאותו רב סובב הולך בעולם התוהו רחמנא ליצלן". השד"ר ר' נסים סיפר שראה אותו מפליג בים הגדול ותינוק בחיקו.

הסיפור מסתיים במילים: "כעת יאמר שהוא סובב הולך בארץ הקדושה. הגדולים מפקפקים בדבר ויש מהם שמלגלגים.. אבל תינוקות של בית רבן אומרים שפעמים בערבין מזדמן להם זקן אחד, מתקרב להם ומציץ לתוך עיניהם והולך לו. ומי שיודע אותו המעשה סיפרנו לעיל אומר שזקן זה אינו אלא אותו הרב. ולאלקים פתרונים."

עגונות פורסם בארבעה נוסחים: הנוסח הראשון פורסם בכתב העת "העומר" בשנת 1908 ביפו. הנוסח השני פורסם בספרון בסוד הישרים, ברלין 1921, ביחד עם סיפורים נוספים של עגנון. הנוסח השלישי ראה אור בברלין, במהדורת 1931 של כל כתבי עגנון. הנוסח הרביעי, שההבדלים בינו לבין הנוסח השלישי מעטים מאוד, יצא לאור בהוצאת שוקן 1953, במהדורה המורחבת של כל סיפורי ש"י עגנון, בכרך אלו ואלו, והוא פותח את המקבץ הקרוי "סיפורים נאים של ארץ ישראל". כשכינס עגנון את סיפוריו, היה "עגונות" הסיפור המוקדם ביותר שנכלל באוסף כל כתביו. עגנון שלח למרטין בובר תרגום לגרמנית של "עגונות", ובובר פרסמו בשנת 1910 בשבועון הציוני "די ולט".

לפי חוקרי ספרות^[1], בנוסח הראשון של הסיפור נקשרים ר' נסים והקצין ר' אחיעזר לכולל הו"ד. ר' נסים הוא הרב אליהו נסים המכונה מיוחס, שהיה שד"ר ירושלים. אליעזר ברגמן עלה לירושלים כבעל אמצעים, כדי לפרנס את בני ירושלים, אבל עסקיו נכשלו - ושמו בסיפור, אחיעזר, קשור גם לרצון לעזור שנכשל. מדובר בניסיון חרדי קדם-ציוני, אבל ההקשר ההיסטורי המדויק הושמט מגרסאות הסיפור הבאות, והרקע הורחב לשיבת ציון בכללה.

מלבד ביטול הספסיפיקציה ההיסטורית, בנוסחים הבאים הופך הסיפור לפחות פסיכולוגי ואישי, והרובד האלגורי שבו מובלט יותר. עם זאת, הרובד האלגורי היה טמון בסיפור מראשיתו, ומעיד על כך המבוא המדרשי, המופיע כבר בנוסח הראשון.

עגונה היא אישה הקשורה לבעלה בקשר נישואין אך אינה חיה איתו בפועל. היא מצויה בין נישואין לבין גירושין או בין נישואין לאלמנות. זהו מצב ביניים שיש להתירו. בעגונות מובאים מצבי עגינות שונים, שכולם מכוונים למצב העגינות הבסיסי המוצג במבוא המדרשי לסיפור: העגינות שבין עם ישראל הגולה לבין השכינה. זוגות מנותקים נוספים, המדגימים מימושים שונים של הבסיס, הם: דינה ובן-אורי, בן-אורי והארון, ר' יחזקאל ופריידל.

בין הזוגות העגונים ישנם מתווכים, האמורים להביא לאיחוד: עם ישראל מקושר לשכינה באמצעות ארץ ישראל, דינה ובן-אורי מתווכים באמצעות הארון, וכו'. מערכות של אנלוגיות מבלבלות את היוצרות, כך שמתווך נעשה עגון, ודמויות עגונות שונות מושוות זו לזו. הערבול בדגמי העגינות השונים מונע אפשרות של פרשנות מוחלטת ולקח יחיד לסיפור.

דמותו של בן-אורי מעוצבת כדמות האמן המתייסר, ודומה מאוד לתיאורים שתיאר עגנון את עצמו בחיבורים אוטוביוגרפיים. בן-אורי משקיע את כל מאודו ביצירת ארון קודש, ונשמתו נבלעת במעשה היצירה עד שהוא מתרוקן ונעלם.

דמות האמן שאינו יכול ליצור תוך כדי עגינות אלא רק תוך קשר עמוק למושא היצירה תואמת את היותה של היצירה עגונות היצירה הראשונה של עגנון שפורסמה בארץ ישראל, בתום תקופת גלותו וניתוקו מהארץ.

פסוקים רבים משיר השירים שנרמזים בטקסט (כגון: "על משכבה בלילה דינה שוכבת ולבה ער") מרמזים על יחסי הדוד (הקב"ה) והרעיה (עם ישראל), שביניהם ישנה תהום שאינה ניתנת לגישור גם לאחר מעשה האהבה. מוטיב גן העדן מחוזק גם על ידי המוטיבים משיר השירים וגם על ידי מוטיבים מספר בראשית, כאשר חטאה של דינה מעוצב כחטאה של חוה. בן אורי מתקשר לדמותו של בצלאל בן אורי, שעליו הוטלה מלאכת הקמת המשכן ושביצע לבדו את מלאכת ארון הברית. לנושא זה מתקשרים גם מוטיבים של העלאת הארון לבית המקדש בחנוכתו, וגניזת הארון לפני היציאה לגלות.

הדמויות השונות מנסות להביא תיקון, מושג קבלי המבטא את האיחוד מחדש של האלוהים הרוחני עם העולם הגשמי. המצוקות שאותן מנסות הדמויות לתקן הן אסתטיות, פסיכולוגיות-אישיות ותאולוגיות-קיומיות. הפתרון לכל הבעיות הוא אחד, והוא מציאת חתן מתאים לדינה: אלא שהטעות הייתה להביא לה חתן מחו"ל, ובכך לבייש את ארץ ישראל.

הסיפור מתקשר לסיפורים חסידיים כגון מעשה מאבידת בת מלך של רבי נחמן מברסלב, שם מנסה שליח המלך לתקן את העולם בהבאת בת המלך בחזרה למקומה, וסיפורו של רבי יוסף דלה ריינה המנסה לתקן את העולם ולהשמיד את השטן באמצעים מאגיים, ובהיכשלו הוא מאבד את שפיותו ואת נשמתו.

עגנון משתמש בטכניקות של תקבולות כדי לערבב את המסר: במקום לתת דוגמה אחת בעלת מסר אחד, הוא מציג דוגמאות שונות של אותו מבנה בסיסי של עגינות, והמסרים השונים העולים מהמימושים השונים יוצרים מסר מורכב, שאינו ניתן לפענוח יחיד. לתקבולות שימושים אירוניים או אנלוגיים, והן שוברות את הרצף של קו העלילה המרכזי ויוצרות תנועה מקבילה בכיוונים שונים.

לקראת סוף הסיפור מופיעה טכניקה נוספת של עגנון, הנקראת "תזמונים": פגישות מקריות לכאורה בין דמויות, מביאות להדגמות נוספות של המבנה הבסיסי. כך, דמותו של הזקן המנסה להביא את הצייר מבית המדרש שבגולה אל ירושלים, דומה לדמותו של הקצין אחיעזר המחפש חתן לבתו דווקא מחו"ל. הדמיון במקרה הזה הוא הפוך, כיוון שדווקא הבאתו של הצייר, שהוא בעצם בן-אורי שנעלם, בחזרה לארץ, היא זו שיכולה להביא את התיקון.

הסיפור עגונות, בהיותו הסיפור הראשון של עגנון שפורסם בארץ ישראל, היווה מוקד מרכזי למחקר על יצירתו של עגנון. רבות מהמגמות של כתיבת עגנון מתבטאות בו, בין אם ברובד התמטי (נושא העגינות) ובין אם ברבדים הלשוניים והעיצוביים.

מחמאות ראשונות לסיפור הופיעו בסקירותיהם של המשורר יעקב פיכמן, שפורסמה בשבועון "העולם" בווילנה, ושל המבקר י"ל ברוך בעיתון "הד הזמן". הסופר יוסף חיים ברנר התלהב מהסיפור מיד עם פרסומו, וכתב:

כלום לא ב"העומר" קראנו אותה היצירה של ש"י עגנון, זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב, אף על-פי שהיסוד הארץ-ישראלי – במובן הטכני של המושג הזה – אינו תופס בה מקום חשוב כל עיקר, ותכנה בעיקר – העיגון המיסטי בין נשמות אוהבות וקשורות זו בזו – הוא עניין פסיכולוגי-ריאלי עולמי? היצירה "עגונות" – מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש! בנוֹי, הזיו והשירה שבה, היא מזכירה לנו את מעשיותיו היותר פואיטיות של ר' נחמן מבראצלב, או מיטב-אגדותיו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (מעין "אגדת-המתה" ועוד). ואולם עולה היא, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון בשפתה המפליאה ובחיטובה מעשי-ידי אמן, הדומה לארונו של בן-אורי (אחת הנשמות העגונות שבמעשה הנורא) וקרובה היא לנו מאגדותיו של ברדיצ'בסקי בזה, שבאגדת-חיים הלזו אין כלל מעשי-נסים ודברים שלמעלה מן הטבע, אלא הכל פשוט ונאה, עושׂה רושׁם עז, אשׁר לא ימָחה, ומהַנה בעונג אסתטי כביר. והמעשה-רב הזה שבספרותנו – מעשה רב בכל המובנים – וכי לא "העומר" ספר שלישי, הביאו לנו למנה?

— י"ח ברנר, "מֵהַסִּפְרוּת וְהָעִתּוֹנוּת שֶׁבָּאָרֶץ, הפועל הצעיר, מאי 1909

החוקרת ארנה גולן^[2] טוענת שביסוד הסיפור עומדת משמעות אידיאית שמביעה את עמדת עגנון כלפי העלייה השנייה. עגנון, לפי גולן, הביע בסיפור את חששותיו מכישלון העשייה הציונית של אותה העת. לדעתה, עגנון תפס את העלייה לארץ כמעשה דתי, שיש בו קדושה וניסיון לחבר את עם ישראל לקב"ה, דרך ארץ ישראל. חטאים שונים גרמו לקלקול: דינה ובן-אורי חטאו בכניעה ליצריהם הארציים, ורבי יחזקאל חטא בזיקתו לגולה, המתבטאת בזיקתו לפריידל. אלא שלפי גולן חטאים אלו מתבטלים תוך כדי הסיפור, היות שנישואיו לדינה לא מתקיימים באמת (ולכן אין הוא חוטא בהרהוריו על אישה אחרת), ודינה ובן-אורי צריכים היו לשתף פעולה בבניית הארון, היות שהם מוקבלים לשבט דן ולשבט יהודה, שהשתתפו יחד, על פי המקורות, בבנית המקדש. מזוג זה היה אמור לצאת המשיח, אלא שקלקל הקצין אחיעזר והביא חתן מהגולה כדי לפאר את עצמו, וזהו החטא המכריע לדעתה של גולן. עגנון מבקר את העלייה השנייה על כך שהיא מנסה להקים בארץ יישוב ללא בניית ארון קודש, דהיינו בסיס רוחני, קודם להקמת הבסיס הפיזי.

ערך מורחב – התלוש בספרות העברית

יצחק בקון^[3] טוען שהסיפור מנסה להציג את דמותו השסועה של הצעיר היהודי בן העלייה השנייה, שדמותו התפצלה לשניים, והוא זר במקום שבו הוא שואף לקבוע את שורשיו. בן-אורי, לפי בקון, מהווה דוגמה של הצעיר התלוש המוצג רבות בסיפורת העברית בראשית המאה העשרים - יוצר מנותק ונרקיסיסטי. בן-אורי הופך לאמן שאינו מסוגל להביע את התוכן היהודי הוותיק באמצעות המבנים המודרניים החדשים, ולכן אמנותו נידונה לכישלון. בקון מציין שהיצירה עגונות עצמה מהווה "ארון קודש" שכזה, המנסה להכיל תוכן יהודי בכלים מודרניים, ובה התוכן מצליח להשתלט על המבנה, וכך להפוך את היצירה לשלמה יותר.

ראשיתו של הסיפור בפתיח יראי שגודלו כעמוד, המתחיל במילים: "מובא בכתבים חוט של חן וחסד נמשך והולך במעשיהם של ישראל והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יושב ואורג הימנו יריעות יריעות טלית שכולה חן וחסד לכנסת ישראל שתתעטף בה".

גרשון שקד ציין כי:

קטע הפתיחה עשוי כדרך כמה סיפורי חסידים הפותחים בצירוף 'מובא בכתבים' שהוא בדרך כלל רמז לכתביו של האר"י הקדוש (ר' יצחק בן שלמה לוריא (1534–1572) ראש מקובלי צפת). כתביו של זה היו בכתב יד והמובאות מתוכם בספרי חסידים, שהובאו כביכול כלשונן, הן לעיתים אמיתיות ולעיתים מדומות. הפתיחתא 'מובא בכתבים' בספרי חסידים הייתה, איפוא, איתות לפסבדו־ציטטה. עגנון המשיך בפתיחתא ל'עגונות' במעין פסבדו־ציטטה, המסמיכה את סיפור המעשה לדברים שיש להם סטטוס של קדושה ושל סמכות^[4].

אסתר פוקס ציינה כי:

ביסודו של דבר "עגונות" הוא סיפור של כישלון: כישלונו של הקצין אחיעזר לבנות ישיבה מפוארת בירושלים; כישלונו של בן אורי, שביקש לבנות ארון קודש מפואר; כישלונה של דינה, הנושאת נפשה אל בן אורי; וכשלונו של יחזקאל, המאוהב בפרדלי. אף אחת מן הדמויות אינה זוכה להגשים את מטרתה. הנישואים המתוכננים בין דינה ליחזקאל נוחלים כישלון מחפיר, וסופן של הדמויות לעזוב את הארץ בחרפה וכלימה"^[5].

בהתאם לכך היא מוצאת סתירה אירונית בין הפתיח היראי, המציג את התלות ההדדית בין ההשגחה לכנסת ישראל, ובין גוף הסיפור שבו ההשגחה אינה מוזכרת מפורשות, ומוסיפה: "נוסף להשלכות הסאטיריות של היצירה כלפי תפיסות יסוד יראיות, יש בתיאור כישלון הנישואין השלכה ביקורתית כלפי מוסד השידוכים המסורתי, המאפשר להורים לכפות רצונם על בניהם, ואשר אינו מתחשב כלל בנטיותיהם הרגשיות של בני הזוג"^[5].

• יצחק בקון, על 'עגונות' לש"י עגנון, מאזנים מו (ג), 1978, עמ' 167–179. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ארנה גולן, הסיפור "עגונות" והעלייה השנייה, מאזנים לב (ג), תשל"א, עמ' 223-215^[6]. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• הלל ויס, עגנון – עגונות, עידו ועינם: מקורות-מבנים משמעויות, האוניברסיטה הפתוחה, 1979.
• דליה חשן, "עגונות" – מדרש גן עדן לשיר השירים, מבוע לג, 1999, עמ' 111–134.
• שלום לוריא, לפני ולפנים: עיון חוזר בסיפור "עגונות" מאת ש"י עגנון, עלי-שיח 20-19, תשמ"ד, עמ' 42–56.
• א. נצר, "הספור 'עגונות' ומקומו במכלול יצירתו של עגנון", בשדה חמ"ד יד (ה-ו), תשל"א, עמ' 283–295.
• אפרים צורף, ש"י עגנון, האיש ויצירתו, תשי"ח, הוצאת ניב, תל אביב, עמ' 77–80.
• גדעון קצנלסון, "עגונות" של עגנון: גלגוליו של נוסח, מאזנים כז (ג-ד), תשכ"ח-תשכ"ט, עמ' 163–173. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ברוך קרוא, עגנון וסגנון, מאזנים ל (ד), 1970, עמ' 268–269. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ישראל רוזנצוויג, בלי צער הריון, אורלוגין יא, ינואר 1955, עמ' 310–312 ["הטלית הקרועה או הנשמות העגונות"].
• יוסף שה-לבן, ש"י עגנון, קוים ליצירתו, הוצאת צ' ליינמן, תל אביב, 1947, עמ' 78–85.
• ז. שפירא, מיגון לעגון או ממגילת האש ל"עגונות", גזית כא (ט-יב), גליונות 245–248, אוגוסט-נובמבר 1963, עמ' 9–12.
• גרשון שקד, מדרש וספרות: חלול הקודש, קידוש החולין (בשולי הסיפור "עגונות" מאת ש.י. עגנון), עתון 77, גיליון 84–85, תשמ"ז, עמ' 86–90.
• גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, הפרק "המיתוס ו'סיפור המעשה'", עמ' 11–27.
• אריאל הירשפלד, "המקור ותהום הנשייה — בין סיפור לסיפור-עם בשני סיפורים של ש"י עגנון", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כ"ח 2013. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

• יוסף חיים ברנר, מהספרות והעתונות שבארץ, הפועל הצעיר, 2 במאי 1909 (גרסה מקוונת באתר פרויקט בן-יהודה)
• ש"י פנואלי, תחילתו של עגנון, דבר, 25 ביולי 1958, המשך
• הלל ברזל, עגונות: הסיפור הראשון, הַבֹּקֶר, 26 ביולי 1963
• חיים שטרן, "איזון סגנוני" – מבט חדש על לשונו של עגנון: שינויים בנוסח פסקה אחת של "עגונות", שנתון שאנן יג, תשס"ח, עמ' 13–37
• דינה שטרן, כמראה דמות מגן דוד "עגונות" - הסאטירה הסמויה, פרק מספרה עגנון המכוסה מן העין, הוצאת ראובן מס, 2000