עדה המאירית (שוורץ)

עדה המאירית

לידה	מאי 1934
פטירה	יולי 1995 (בגיל 61)
מדינה	ישראל
השכלה	בית הספר הריאלי העברי בחיפה האוניברסיטה העברית בירושלים

עדה המאירית (שוורץ) (מאי 1934 – יולי 1995) הייתה אמנית, ציירת, מאיירת, מעצבת תפאורות לתיאטרון ולטלוויזיה ומרצה בחוג לתולדות התיאטרון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

עדה המאירית נולדה במאי 1934 בווינה בירת אוסטריה. אביה, ד"ר אימרה (מאיר) שוורץ, היה רופא, ואמה, ד"ר טובה (טוני), הייתה דוקטור למתמטיקה ונצר למשפחת חסידי הרבי מסדיגורה. כשהייתה ילדה צעירה, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאסר אביה והועבר למחנה ריכוז, ואילו היא ואמה עלו לארץ ישראל, התיישבו בחיפה, שבה גרו כבר קרובי משפחה, והאם ניהלה בית קפה בעיר. לאחר זמן מה, הצליח האב להימלט מאירופה ולעלות לארץ לאחר שהייה ממושכת במחנות ההשמדה, אך מצבו הפיזי היה גרוע והוא נפטר זמן קצר לאחר עלייתו. בהיות עדה כבת שמונה נפטרה גם האם לאחר מחלה קשה, ועדה עברה להתגורר בביתם של דודים מבוגרים. בבגרותה החליפה את שם משפחתה המקורי, שוורץ, בשם "המאירית", לזכר אביה.

את לימודיה היסודיים סיימה בבית הספר היסודי ליאו בק בחיפה, ואת לימודי התיכון בבית הספר הריאלי, שם הייתה תלמידה מצטיינת, אצנית מצטיינת ושם גם התגלה על ידי המורה והאמן דב מדזיני כישרון הציור שלה.

בעיות גב חמורות מנעו ממנה לשרת בצה"ל, אך היא תרמה בהדרכת גדנ"עים. לאחר התיכון עזבה את חיפה ועברה לחיות בירושלים, שם למדה ספרות ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ולמדה קבלה אצל גרשום שלום.

ב-1955 זכתה המאירית במלגה מטעם ממשלת צרפת ונסעה לפריז ללמוד ציור בבוזאר המסונף לסורבון אצל פרופסור הוניש^[1]. בעת שהייתה בפריז התוודעה לחוגי הבוהמה של ישראלים רבים שחיו אז בעיר.

בסוף שנות ה-60 עבדה על עיצוב תפאורה ותלבושות למחזות שביים אריה זקס, שהיה מרצה מחלקה לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, וב-1971 ייסד את חוג לתולדות התיאטרון. בין מחזות אלו נמנו: "השלום" (1968)^[2], "כלאדם"^[3] ו"הבכחאי" (1971)^[4].

המאירית נמנתה עם צוות המייסדים של הטלוויזיה הישראלית של רשות השידור, הקימה וניהלה במשך מספר שנים את מחלקת שירותי האמנות של הרשות. היא עיצבה תפאורות לתוכניות טלוויזיה ולתיאטרון. לאורך השנים הרצתה באוניברסיטה העברית בתחומי העיצוב, ועיצבה את התפאורות למרבית ההצגות שהעלה החוג לתיאטרון^[5].

ב-1992 עיצבה תפאורה עבור הצגת היחיד "מסעות", שהעלה עמנואל הלפרין בפסטיבל תאטרונטו^[6].

בשנותיה האחרונות חלה ירידה בקריירה שלה, והיא קיבלה פחות תוכניות לעצב. בשנים אלו נתגלתה מחלה בעיניה שגרמה להפחתה ניכרת בראייה ובשדה הראייה והקשתה את התפקוד, אך היא המשיכה לעבוד הן בטלוויזיה והן באוניברסיטה כמרצה בשני קורסים: עיצוב במה ועיצוב אביזרים. בשנתיים האחרונות לחייה נטלה חלק בהקמת אולם תיאטרון קטן ואינטימי של החוג לתיאטרון במרתפי האוניברסיטה.

בחודש יולי 1995 נמצאה המאירית מתה בביתה לאחר שמספר ימים לא נוצר קשר עמהּ; ככל הנראה נטלה מינון רב מדי של כדורי הרגעה בעת שבבניין שבו גרה התבצעו עבודות שיפוץ שהטרידו את מנוחתה.

במהלך שנות עבודתה איירה עדה המאירית מספר ספרים. צילומי חלק מעבודותיה ופרטים ביוגרפיים שמורים בתיק על שמה במרכז המידע לאמנות ישראלית שבמוזיאון ישראל בירושלים.

• איורים ועטיפה לספרו של יהודה עמיחי, "בגינה הציבורית". ירושלים: עכשיו, 1959.
• איורים ועטיפה לספרו של גדעון קוץ, "סיפורי טעמון". תל אביב: טרקלין, 1977.
• עריכה גרפית לספרו של יהודה רביב, "פיתוחי חותם - מימד חדש בגרפולוגיה". ירושלים: מרכוס, 1975.

• יגאל מוסקו, "עד קצווי העצב, עד עינות הליל", כל העיר, ירושלים, 4 באוגוסט 1995, עמ' 54–56.
• גבריאל קנולר, "עיניים הנה", ביטאון מורי בית הספר הריאלי העברי, (3) חיפה, 1994, עמ' 251–252.

• עדה המאירית, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• עדה המאירית (שוורץ), בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב