ישיבה

ערך זה עוסק במוסד ללימוד תורה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישיבה (פירושונים).

המונח "מתיבתא" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מתיבתא (פירושונים).

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. זהו המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, כהמשך למסגרת החינוך היסודי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה הועברה מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי, בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. רבים מגדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית^[1].

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

המונח ישיבה כשם עצם מוזכר לראשונה רק בדברי חז"ל. התלמוד הבבלי מציג את הישיבה כמושג מופשט של מקום קבע ללימוד תורה שליווה את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, כשהוא מייחס את הלימוד בישיבה כבר לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, ומתאר את הישיבה בישיבה, והעברת תורת הדור הקודם לדור הבא כדבר שליווה את האומה מאז ומעולם:

אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם:
היו במצרים, ישיבה עמהם; שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל".
היו במדבר, ישיבה עמהם; שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים".
יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק".
יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזֹקן".
אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו" – אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו... "דמשק אליעזר"... שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

— תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'

מדרש אחר בתלמוד מלמד שיעקב אבינו למד בביתם של שם ועבר^[2] ויש הרואים בבית זה את הישיבה הראשונה^[3]. יש מפרשים האומרים שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים^[4].

ברם, אין ידיעות היסטוריות על קיומן של ישיבות אלו בתצורה דומה באופן כלשהו לישיבות של התקופות המאוחרות, מלבד עצם לימוד התורה והעברת המסורת. יש הרואים בשימוש של חז"ל במונח ישיבה לתיאור לימודם של אבות האומה, אידיאליזציה רטרואקטיבית של מושג הישיבה כפי שנתפס בזמנם.

בתקופת התנאים מופיע המושג "בית המדרש" וייתכן שהכוונה היא ל"ישיבה" בת זמננו, אך המונח "ישיבה" שימש בספרות התנאית לציון הסנהדרין או בית דין^[5]. יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, משום שחברי הסנהדרין ישבו, בניגוד ללימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה^[6] כך גם נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה^[7]. בהמשך כל לימוד התורה התבצע בישיבה^[6], וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה. המשנה במסכת סנהדרין מתארת את סדר הישיבה בסנהדרין, כאשר התלמידים ישבו בו בשורות בעת הדיונים, כאשר התלמידים החשובים בשורות הראשונות. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד החכים, הוא קודם.

אצל אמוראי בבל, הורחב השימוש במונח ישיבה, ומקבילתו הארמית "מתיבתא", לציון מסגרת של לימוד תורה. כך למשל, מסופר בתלמוד בבלי שרבי יהודה הנשיא ציווה "הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום"^[8] ועל חזקיה כתוב "שהושיבו ישיבה על קברו"^[9]. בספרות הגאונים ניתנו תאריכים שונים לייסוד הישיבות בבל. פירקוי בן באבוי ייחס את ייסוד ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא לגולי יהויכין, אולם בקרב החוקרים מוסכם שמדובר באנכרוניזם. אגרת רב שרירא גאון מייחסת את ייסוד הישיבות הראשונות לרב ושמואל^[10]. ביחוסי תנאים ואמוראים מיוחס ייסוד הישיבות לתקופה קצת יותר מאוחרת, בסוף המאה השלישית. הדעות חלוקות לגבי מהות הישיבות של תקופת האמוראים בבבל. דוד גודבלט טוען שבתקופת האמוראים לא התקיימו ישיבות במובן המקובל של מוסד לימודי עם רצף ניהולי, מספר מורים והעברת השרביט מראש ישיבה לבא אחריו, אלא כל רב לימד את תלמידיו ובפטירתו חפשו התלמידים רב אחר ללמוד אצלו. במושג הישיבה האמוראית הוא רואה לא יותר מכינוס לימודי קצר טווח. בהתאם לכך, מאחר גודבלט את ייסוד הישיבה לתקופה שלאחר התקופה האמוראית^[11]. לעומתו, מייחס ישעיהו גפני משקל גדול יותר לעדויות מתקופת הגאונים מאשר לחקירה פילולוגית של התלמוד והסקת מסקנות ריאליות ממנה ובהתאם לכך רואה אפשרות ממשית לקיום ישיבות במובן של מוסד לימוד כבר בתקופת האמוראים^[12].

בתקופות התנאים והאמוראים היו לימוד התורה וקביעת ההלכה בנושאים שהיו נתונים במחלוקת כרוכים זה בזה עם הפסיקה המעשית. הישיבות שימשו כבתי מדרש, כבתי דין וכבתי הוראה. לעובדה זו הייתה השפעה מכרעת על חומר הלימודים וצורת הלימוד, היה הכרח לעסוק בעיקר בתורה שבעל פה שבלעדיה לא ניתן להוציא הלכה מעשית מן המקרא, וללמוד בצורה שתאפשר הסקת מסקנות מעשיות והכרעת מחלוקות. אופי הלימוד הזה השתקע ומשתקף בתלמוד הירושלמי והבבלי^[13].

בימי הביניים חלו תמורות נרחבות בעולם התורה היהודי. שקיעת ישיבות המזרח ועליית מרכזי התורה באשכנז, במקביל לצרות ולרדיפות שהיו בארצות אשכנז, גרמו לכך ששוב לא היו מרכזי התורה כה יציבים.

אף שהיו גם ישיבות בארצות אשכנז, כמו זו המפורסמת של רבינו יצחק מפריס, שאף היא נסגרה עם שריפת התלמוד, או ישיבתו של רבי חיים בעיר וינר נוישטאדט באוסטריה^[14], לא היה לישיבות אלו המעמד של ישיבות המזרח.

במשך מאות שנים אלו, כפי שעולה מתיאורי סופרי התקופה שלאחר מכן, לימוד התורה בשנות הנעורים היה אזורי ולא פורמלי. המנהג היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע לו מושב בבית הכנסת העירוני ולמד – בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו – אם זה היה למדן – או הרב המקומי, אם היה כזה. קהילות עשירות ומכובדות החזיקו לעצמן ישיבות, שכפי הנראה נועדו לגיל מבוגר יותר של בחורים. לרוב, נכפפו ישיבות אלה לרב המקומי, שפעמים חלק מתנאי הסכמתו לכהונה הייתה הדרישה להקמת ואחזקת השיבה על ידי הקהילה.

כל הישיבות שהתקיימו עד לתחילת המאה ה-19 היו שונות מדגם הישיבה המקובל בימינו. דגם זה נוצר עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבה גדולה נוספת שהוקמה בראשית המאה ה-19 על ידי החת"ם סופר הייתה ישיבת פרשבורג.

בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר הפכה צורה זו למקובלת, בשינויים קלים, במרבית הישיבות, כולל ישיבות חסידיות וישיבות הסדר.

באמצע המאה ה-19 החלה להתפשט תנועת המוסר אותה ייסד הרב ישראל מסלנט אותה אימצו מרבית הישיבות הליטאיות, ושיטתה היא זה שעיצבה את צורת התנהלות הישיבות הנהוגה כהיום.

בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן תלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי כדי ללמוד תורה, ולקיים "הוי גולה למקום תורה". מכיוון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל אנשי העיר בתורנות קבועה הנקראת טעג – "ימים", וכונתה כך מכיוון לכל בחור היו ימים קבועים לאכילה אצל אנשים קבועים.

• 1850 – 'עץ חיים' הכללית
• 1884 – פרי עץ חיים
• 1885 – ישיבת מאה שערים
• 1886 – חיי עולם הכללית
• 1887 – תורת חיים הכללית
• 1895 – אוהל משה
• 1900 – בית המוסר 'אור חדש'
• 1906 – שער השמים
• 1912 – אוהל תורה
• 1912 – הר ציון – בתי מחסה
• 1912 – 'תורת אמת' חב"ד, חברון.
• 1923 – פורת יוסף

ישיבות גבוהות ביישוב החדש בתקופת המנדט ושנת היווסדן

• 1924 – ישיבת סלבודקה בחברון – 150 תלמיד. ר' נתן צבי פינקל, ר' יחזקאל סרנא.
• 1924 – ישיבת מרכז הרב, הרב קוק, ירושלים.
• 1925 – ישיבת 'שפת אמת' ירושלים, רמ"מ כשר.
• 1928 – ישיבת לומז'א – פתח תקווה: ר' יחיאל מיכל גורדון, ר' אליהו דושניצר.
• 1929 – ישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק – תל אביב: ר' הלל ויטקינד, ר' אהרן ויינשטיין.
• 1932 – ישיבת חידושי הרי"ם תל אביב
• 1933 – ישיבת 'בית יוסף' – בני ברק: ר' מתתיהו שטיגל.
• 1938 – ישיבת 'אחי תמימים' חב"ד, תל אביב
• 1942 – ישיבת 'כנסת בית יצחק' קמניץ – ירושלים.
• 1942 – ישיבת סלונים – רמת גן, ר' שבתי יגל, ר' צבי מרקוביץ.
• 1942 – ישיבת 'קלצק' רחובות, הרב צבי יהודה מלצר.
• 1944 – ישיבת פוניבז' – בני ברק – הרב כהנמן.
• 1946 – ישיבת מיר – ירושלים: ר' אליעזר יהודה פינקל, ר' חיים שמואלביץ.
• 1948 – ישיבת סלובודקה – בני ברק: ר' אייזיק שר, ר' מרדכי שולמן.

ישיבות לצעירים ('ישיבות קטנות') בתקופת המנדט ושנת ייסודן:

• 1927 – 'תפארת ישראל' – חיפה. ביוזמת הסבא מסלבודקה. ר' מאיר רובמן.
• 1917 – 'אור זורח' ביפו, ר' זרח ברנט.
• 1930 – 'שערי תורה' ביפו, ר' ישראל איסר שפירא.
• 1934 – 'תפארת צבי' – ירושלים. יחזקאל פרצוביץ ור' מיכל שלפוברסקי. שמשה כישיבה לצעירים של חברון. נסגרה בשנות ה-80.
• 1935 – 'תפארת ציון' – בני ברק. מיסודו של ה'חזון איש', נסגרה בשנות ה-60.
• 1938 – 'הישוב החדש' (ישיבת הרב עמיאל) – תל אביב.
• 1939 – 'קול תורה' – ירושלים, מייסודם של ר' יחיאל מיכל שלזינגר, ר' יונה מרצבך ור' ברוך קונשטט.
• 1942 – 'אור ישראל' – פתח תקווה. ר' יעקב ניימן, שימשה כעתודה קבועה לישיבת פוניבז'.
• 1946 – 'חפץ חיים' – כפר סבא, נוסדה על ידי צעירי אגו"י, ר' אהרן לייב שטיינמן, נסגרה בשנות החמישים.
• 1946 – ישיבת 'פליטת סופרים' תל אביב, לנוער פליטי שואה.

כוללים ליטאיים ראשונים:

• 1928 כולל בית הלל בתל אביב רבי הלל ויטקינד, חתנו ר’ מרדכי מן
• 1931 – 'היכל התלמוד' בתל אביב, ר' טוביה לסיצין ור' יוסף פרבר.
• 1933 – 'אוהל תורה' מיסודו של הרב הרצוג – ירושלים.
• 1936 – 'תורת ארץ ישראל' פתח תקווה, רבי יצחק כץ.
• 1942 – 'חזון איש' – בני ברק.

לא תמיד הייתה זו 'ישיבה לצעירים' או 'ישיבה גבוהה' באופן עקבי, כמו כן בחלקן נהגו לימודי חול ובחלקן לא. כללית, הרשומות ההיסטוריות השונות מתקופות אלה אינן מלמדות על אופי הישיבה, תפקודה והשפעתה. לא כל מוסד שנשא את השם 'ישיבה' בתקופה זו ענה על ההגדרות של מוסד חינוכי פעיל ופורה. לעיתים מדובר היה בגוף בלתי פעיל, או בהתארגנות כלשהי, בית כנסת או קהילה או קבוצת לומדים.

נכון ל-2008 יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לנשים). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות.

הישיבה הגדולה בישראל היא ישיבת מיר בירושלים שבה כ-9,000 תלמידים כולל אברכי הכולל (נכון ל-2022). ישיבות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פוניבז' וישיבת חברון. בקרב הישיבות הציוניות בולטות ישיבת מרכז הרב, ישיבת הר עציון וישיבת הר המור.

מדינת ישראל מסבסדת את הלימודים בישיבות ובכוללים, וצעירים שעיסוקם היחידי הוא לימוד בישיבה מקבלים דחייה של חובת השירות בצה"ל עד לסיום לימודיהם. ב-2017 העבירה המדינה 477 ש"ח בחודש לתלמיד בישיבה גבוהה ו-857 ש"ח לאברך כולל^[15].

הישיבה הגדולה בארצות הברית ובחוץ לארץ היא ישיבת לייקווד שבה נמנו בשנת 2012 כ-6,500 תלמידים כולל אברכי הכולל. ישיבות חרדיות ליטאיות בולטות נוספות הן ישיבת פילדלפיה, ישיבת רבנו חיים ברלין וישיבת טלז. בזרם האורתודוקסיה המודרנית בולטת ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ובין הישיבות החסידיות – עשרות ישיבות חב"ד שבהן אלפי תלמידים (המפורסמות בהן: "אהלי תורה" ו"ישיבת תומכי תמימים המרכזית" בניו יורק) וישיבות סאטמר ובאבוב.

• ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) – ישיבה לגילאי חטיבת ביניים ותיכון (לרוב 14 עד 17) שלומדים בה רק לימודי קודש. בציונות הדתית קיים סוג מסוים של ישיבה קטנה, המכונה ישיבה קטנה לאומית. ביהדות החרדית באירופה ובארצות הברית מקובל שהישיבה הקטנה והישיבה לצעירים מחולקות ל-2 מוסדות, אחת מגיל 14–17, ושנייה מגיל 17–20, ובהמשך פונים לישיבה גדולה, בדרך כלל בישראל.
• ישיבה תיכונית – ישיבה לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומקצועות לבגרות. מוסד זה נפוץ מאוד בציבור הדתי לאומי, אולם הוא קיים גם בקרב חרדים מודרניים.
• ישיבה גדולה / גבוהה – היא ישיבה המיועדת לשכבות הגיל המבוגרות יותר. בציבור החרדי במדינת ישראל מתחילים ללמוד בה בגיל 16 או 17, והמונח המקובל הוא "ישיבה גדולה". בציבור הדתי לאומי מתחילים בדרך כלל בגיל 18, והמונח המקובל הוא "ישיבה גבוהה". בישיבה זו לומדים לימודים תורניים בלבד.
• ישיבה לחוזרים בתשובה – ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. מן הישיבות הוותיקות בסגנון זה היא ישיבת אור שמח.
• כולל אברכים – ישיבה לנשואים (אברכים), ליום שלם או לחצי ממנו. הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית, סכום המלגה משתנה מכולל אחד למשנהו.
• ישיבת הסדר – ישיבה ציונית דתית לתלמידים אחרי גיל תיכון, המשלבת לימודי קודש עם שירות צבאי מקוצר במסגרת דתית.
• ישיבת שילוב – ישיבה המשלבת שירות צבאי מלא (3 שנים) עם שנתיים של לימודי קודש.
• בית מדרש פתוח – מקום שבו לומדים לימודי יהדות באופן חופשי.
• מכינה קדם-צבאית – אלו מקומות שבהם לומדים במשך השנה שלפני הצבא לימודי יהדות ועוד לימודים המכינים לקראת השירות הצבאי.
• ישיבה אוניברסיטה – ישיבות הקיימות בעיקר בארצות הברית, ומוכרות כמוסד אקדמי. גם באלו יש שני סוגים. האחת היא ישיבה ללימוד תורה בלבד (דוגמת Talmudic University), ולאחר כארבע שנות לימוד מקבלים תואר אקדמי בלימודי יהדות BTL ומשם פונים ללמוד באוניברסיטה, בשילוב לימודים בישיבה לתואר שני. השני הוא מוסד דוגמת Yeshiva University, מכון לב, מכון טל, ולשעבר מכון לנדר. בו לומדים לימודים אקדמיים כבכל אוניברסיטה, אך באווירה דתית ובשילוב לימודי יהדות.

בשלהי המאה ה-20 הוקמו מוסדות מקבילים המציעים לימוד לנשים:

• אולפנא – מקבילה לישיבה תיכונית, שנועדה לבנות.
• מדרשה תורנית לנשים – מקבילה של ישיבה גבוהה, המיועדת לנשים.
• ישיבות שוויוניות – במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 החלו לקום ישיבות שוויוניות שבהן תוכנית הלימודים וסדר היום מבוססים על סדר היום המקובל בישיבות ההסדר והשילוב, אך לומדים בהן גברים ונשים יחד. ב-1995 הוקמה הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים ובקיץ 2007 הוקמה ישיבת הדר בניו יורק^[16].

ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת, (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים קדומים יותר הקרויים ראשונים. יש כאלו המתמחים בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות המשפט" או "קצות החושן". למעשה זוהי דרך הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות.

בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד היקפי של החומר, כמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. עד היום ישנן גישות שונות בשאלה זו, האם ללמוד יותר בבקיאות ולהקיף יותר ידע, או להדגיש גם את הצד העיוני. האסכולה העיונית סוברת שגם כל אותם ראשונים פשטניים ופוסקים העמיקו ופילפלו רבות לפני שכתבו את דבריהם, וראיה לכך מהרמב"ם לדוגמה שכתב את דבריו בפסיקה פשטנית ועל דבריו נכתבו פרשנויות וביאורים רבים.

בתקופה המאוחרת של ישיבות ליטא החלו להתמקד בדרך כלל במסכתות המכונות "ישיבתיות". אלה הן ארבע עשרה מסכתות, רובן מהסדרים נשים ונזיקין: יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, פסחים, שבת וסוכה. בדרך כלל מחזור לימוד בישיבות גבוהות אורך 6 שנים, ומדי חצי שנה עוסקים במסכת אחת מאלה^[17]. גם בתוך מסכתות אלו מתמקדים בלימוד מעמיק רק בחלק מהדפים, ושאר המסכת נלמדת באופן מהיר יותר. ישיבות בריסק חריגות בכך שלומדים בהן את סדר קדשים. בישיבות ליטאיות לצעירים בדרך כלל עוסקים במסכת אחת שנה שלמה. המסכתות הנלמדות הן בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, גיטין, קידושין, ולפעמים גם מכות (בזמן אלול).

במקביל ללימוד התלמוד שבעיקרו לימוד תאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. יש כאלו הלומדים ישירות מהשולחן ערוך, ספר הלכה המסכם את השיטות העיקריות של התלמוד, ובנוסף לו גם את משנה ברורה המבאר אותו (רק בחלק אורח חיים) ומוסיף דעות שונות של פוסקים לפניו ואחריו. יש כאלו הלומדים ספרי הלכה מתומצתים, כמו "חיי אדם" או אף קיצור שולחן ערוך. לימוד ההלכה תופס בדרך כלל חלק משני בסדר היום בישיבה (בהרבה ישיבות ליטאיות או ציוניות עד חצי שעה ביום), אולם תלמידים רבים בוחרים להקדיש לו את רוב זמנם, כדי להתמחות בידיעת ההלכה בכל התחומים. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך להגיע לפסק ההלכה דרך לימוד התלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהקף נרחב של סדרים שלמים.

לימוד בספרי מוסר ומידות האדם. ישיבות המוסר פיתחו לימוד זה ושמו עליו דגש. תיקון המידות הוא חלק אינטגרלי מדמותו של בחור ישיבה. המטרה היא להקנות מידות טובות כמו ענווה, יראת שמים, טוב לב ועשיית חסד, רחמנות, עדינות, גבורה, יושר, שליטה עצמית וכיבוש היצר ועוד. בעניין זה משמעותית דרכו של הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות, "שמונה פרקים", להגיע לאיזון במידות, מה שנקרא שביל הזהב או דרך האמצע, בה צריך לברוח מקיצוניות אל האמצע של המידה.

ספרי לימוד קלאסיים הם לדוגמה "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים" לרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם, מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה, מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר ועוד. היו שסברו שעצם העיסוק בדברי תורה אף הלכתיים, מזכך את מידותיו של האדם בשל הסגולה שלהם.

בחלק מן הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות. בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים מסורתיים כמו רש"י ורמב"ן. באופן כללי הפרשנים המסורתיים מוגדרים כאלו הנמצאים בתוך המהדורות השונות של מקראות גדולות, בדגש על ראשונים. בישיבות אחרות לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעיתים אף עם פרשנות חסידית כגון הנועם אלימלך. ניתן להכליל ולומר, שבישיבות של הציונות הדתית יש יותר מקום ללימודי התנ"ך השונים לעומת הישיבות של העולם החרדי (הן הליטאי והן הספרדי). בישיבות של הציונות הדתית מקובל ללמוד גם ספרי תנ"ך בלי קשר לקריאת התורה או ההפטרות, כגון לימוד של ספר שלם בתורה או בנביאים.

בהקשר הזה מעניינת המחלוקת שפרצה שם האם יש ללמוד "תנ"ך בגובה העיניים" או "תנ"ך בגובה השמיים". למחלוקת זו שתי פנים הקשורות זו בזו, אך שונות:

1. האם יש להתייחס אל אנשי המקרא כאל אנשים דגולים אבל אנושיים וללמוד את התנ"ך לפי מובנו הפשוט, או שמא יש להתייחס אליהם כאל מי שכל מעשיהם קדושים וטהורים, ולפי זה להבין את מעשיהם.
2. האם מותר לחדש פרשנות ביחס למקרא, או שיש ללמוד את התנ"ך רק דרך ה"עיניים" של חז"ל.

בחלק מהישיבות לומדים גם לימודי חסידות שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. תכנם דומה ומקביל לפעמים עם נושאי קבלה. ספרים פופולריים בעניין בישיבות ציוניות וחסידיות: "שפת אמת", "נתיבות שלום" או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, והשל"ה הקדוש. ובישיבות ליטאיות; למשל דרך ה' לרמח"ל. עיסוק בספרי קבלה ממש, כמעט ואינו קיים בישיבות.

בישיבות חב"ד מתקיימים שני "סדרים" המוקדשים ללימוד בתורת החסידות. הסדר הראשון קודם לתפילת שחרית, נמשך כשעה ומהווה הכנה לתפילה. הסדר השני נמשך בין שעה וחצי לשעתיים, בסוף היום. סדר זה עיוני יותר ולומדים בו מאמרים יסודיים או סוגיות בנושאי יסוד כמו אמונה, אחדות השם, תכלית בריאת האדם ושיטת החסידות מול החקירה והקבלה. בשני הסדרים נלמדים מאמרים של אדמו"רי חב"ד ו"תורות" של הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש.

בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי מחשבת ישראל, הנקראים שם לימודי אמונה. נלמדים ספרי ראשונים, כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג ורבנו בחיי אבן פקודה; וכן הוגים מהמאות האחרונות, בפרט הראי"ה קוק והרב סולובייצ'יק.

סדר היום שונה מישיבה לישיבה, ושונה בסוגים שונים של ישיבות.

סדר יום של ישיבה 'מסורתית' מן הטיפוס הליטאי: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ, ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה–שעה וחצי), תפילת מנחה, מקבץ שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ אחרון של לימוד בחברותא.

דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות. עם זאת, ככל שהישיבה מאפשרת (או מעודדת) לימודים מתחומים שונים (מחוץ לתלמוד והלכה), כך גדלות גם כמויות השיעורים המועברים במוסד והבאים על חשבון זמן ה'סדר'. לדוגמה, בישיבה בה לומדים תנ"ך ומחשבת ישראל (כגון ישיבת הסדר או שילוב) יוכנסו שיעורים מתחומים אלו לתוך סדר היום, ובמכינה קדם צבאית ששמה דגש על הכנה פיזית לשירות הצבאי יהיו בלוח הזמנים השבועי גם ניווטים וכושר גופני.

ברוב עולם הישיבות כיום, בעיקר הליטאי, רווחת השיטה לאפשר לבחורים חופשיות כמעט מלאה, מה שמכונה "ישיבה ללא משטר". אמנם, ישנן ישיבות שקיים בהן משטר אך רמתו של ה"משטר" משתנה מישיבה לישיבה.

מקובל להעמיד בשתי הקצוות את ישיבת חברון מחד, עם חופשיות מלאה ואת ישיבת אור ישראל מאידך עם משטר חזק, הכולל חובת תפילה בישיבה ודיווח על יציאות, בדומה למצב הרווח בישיבות הקטנות.

גם בישיבות שאינם בעלות משטר קיימות מספר הגבלות מרכזיות הרווחות ברובם. בין ההגבלות ניתן למנות את הדברים הבאים:

• איסור החזקת טלפון סלולרי בתחום הישיבה. במקומו מקצות הישיבות טלפונים נייחים בתשלום או טלפונים ציבוריים. באזור שנת תש"פ, בעקבות משבר הקורונה, החלו ישיבות רבות לבטל את איסור החזקת הפלאפונים, באופן חלקי או מלא.^{[דרושה הבהרה]}
• איסור לימודי נהיגה וקבלת רישיון נהיגה. זאת על מנת למנוע טיולים ובילוי במהלך ה"זמן".
• מניעת אירוסין עד גיל מבוגר יחסית, לרוב ועד חמישי – ועד שישי. (גילאי 21–22) הגבלה זו מקובלת בישיבות מהמגזר הליטאי והספרדי אך לא החסידי, שם מתחתנים לרוב בשיעור ב'–ג', ואף פחות מכך.

הנהגה זו בישיבות הליטאיות, נובעת ממסורת ארוכת שנים, הגורסת כי על הבחור לשבת בישיבה וללמוד ללא טרדות את מספר השנים הרב ביותר האפשרי. כך גם סברו הרב שך והמשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין. אמנם, רבים מגדולי הדור בדורנו, ובראשם הרב שטיינמן והרב חיים קניבסקי, סברו אחרת. הרב שטיינמן אף התבטא כי הרב יחזקאל לווינשטיין לא ידע מה עובר על בחורים^[18] בהתבטאות חריגה נוספת טען, כי "על פי הרוב כוונתם של ראשי הישיבות בעיקר משום שדואגים לישיבתם שלא יתחתנו צעירים ואז יהיה להם ישיבה קטנה"^[19] ר' חיים קניבסקי אף חיתן את נכדיו בגיל 18.

לפי הרב שטיינמן, אין חובה להתחתן מוקדם, אך יש לאפשר זאת לבחורים המעוניינים בכך. כך אכן הנהיג בישיבותיו אורחות תורה ותורה בתפארתה^[18].

• תפילה בישיבה – ברוב עולם הישיבות לא מתאפשרת תפילה במניינים לא רשמיים בתוך הישיבה. אמנם, ברוב הישיבות ניתן להתפלל מחוץ לישיבה מלבד ישיבות בודדות שהתפילה במנייני הישיבה היא כלל מחייב.

• ראש ישיבה: הרב העומד בראש הישיבה ומתווה את דרך חינוכה.
• ר"מ: הרב האחראי על חינוך ולימוד קבוצת תלמידים בישיבה.
• משגיח או מנהל רוחני: קיים בעיקר בישיבות חרדיות, הדמות האחראית לכך שהתלמידים יעמדו בכללי המוסר והמשמעת הנהוגים בישיבה.
• משפיע: קיים בישיבות חסידיות. דמות רוחנית שמעודדת את התלמידים לעסוק בעבודת ה' ובהתעלות רוחנית.
• משגיח קטן: איש צוות שאחראי על התנהגות הבחורים היום-יומית – כפוף למשגיח, קיים בעיקר בישיבות החרדיות. נקרא לעיתים, בהיתול, "מק"ק" (ר"ת משגיח קטן קטן).
• ראש קיבוץ: רב המהווה כתחליף לר"מ לבני ה"קיבוץ" (ראו להלן) – בחורים שסיימו 3 שנות לימוד ראשונות בישיבה גדולה. תפקידו הוא ללמוד עם הבחורים, ולמסור להם "חבורות"^[20] מדי פעם.
• משיב (או נושא ונותן): רב שתפקידו לענות לשאלות הבחורים בלימוד בזמן הסדר. ישנן ישיבות שבהן יש משיב מיוחד לכל שיעור.

• זמן: תקופות הלימוד בישיבה (מעין "סמסטרים") מכונות "זמן". ישנם שלושה "זמנים" – זמן חורף (סוף חודש תשרי או תחילת חשוון – סוף חודש אדר או בימים הראשונים של חודש ניסן), זמן קיץ (א' אייר – ט' באב), זמן אלול (מראש חודש אלול עד יום כיפור). התקופה שבין זמן לזמן נקראת "בין הזמנים".
• סדר: זמן המוקדש ללימוד עצמאי, בצוותא עם חברותא, של הסוגיות הנלמדות. הסדרים מחולקים לשלושה:

סדר ראשון (או סדר בוקר) – ללימוד "עיון" והכנה לשיעור.

סדר שני (או סדר צהרים) – ברוב הישיבות לומדים בו "בקיאות", לימוד שטחי ומהיר יותר, אבל בחלק "עיון".

סדר שלישי (או סדר ערב) – בדרך כלל מוקדש ללימוד בקיאותי ומהיר, או ל"הכנה", היינו הכנת החומר העיוני לקראת יום המחר, אך ברוב הישיבות הליטאיות המובילות [חברון, מיר ברכפלד ועוד] נהוג ללמוד עיון אבל בצורה מהירה יותר תוך הקפדה על הקפת הסוגיא וליבונה בצורה יחסית מהירה. יש הלומדים הלכה או מסכת אחרת.

בחלק מהישיבות קיים סדר מוסר זמן קצר (רבע עד חצי שעה) של לימוד ספרי מוסר. ברוב הישיבות הציוניות קיים סדר אמונה – כשעה מתוך סדר הצהריים במוקדשת ללימוד ספרי הגות ומחשבה. לפעמים יש גם סדר הלכה המוקדש ללימוד הלכה, בדרך כלל מתוך הספר משנה ברורה.

• עיון ובקיאות: עיון הוא לימוד המעמיק בסוגיה ובמפרשיה שלעיתים מוביל להתעכבות של חודשים על דפי תלמוד בודדים. המתמחה בלימוד העיון מכונה "עוקר הרים". לימוד הבקיאות מהיר יותר. ההבדל מתבטא בכמות החומר (לימוד הבקיאות – כולל בדרך כלל גמרא, רש"י ולפעמים תוספות, ולעומתו העיון כולל לימוד ראשונים ואחרונים) וכן ברמת ניתוח החומר והעמקה בו. לימוד הבקיאות מקובל במיוחד בישיבות ספרדיות וחסידיות. עם זאת גם בישיבות ליטאיות, השמות את עיקר הדגש על העיון, מקצים זמן לבקיאות.
• שיעור כללי: שיעור המושמע בדרך כלל מפי ראש הישיבה, מושמע לכלל התלמידים, מבלי להתחשב בחלוקתם לכיתות (המכונות "שיעורים"), וכולל רעיונות יסודיים על הסוגיה.
• קיבוץ [מלעיל] או כינוס: במקור הכינוי התייחס לקבוצות לימוד לבחורים מבוגרים שהתקיימו מחוץ למסגרת מסודרת של ישיבה. כיום, מכונה כך בחלק מן הישיבות השיעור ברמה הגבוהה ביותר בישיבה. בעוד בדרך כלל מתחלקים התלמידים לפי שנים, ב"קיבוץ" לומדים כל התלמידים המבוגרים בישיבה, בדרך כלל משיעור ד' (שנה רביעית) או ה' ומעלה. ברוב הישיבות, "בני הקיבוץ" אינם שומעים שיעורים באופן סדיר.
• שיחת מוסר: ברוב הישיבות מוסר המשגיח שיחה שבועית של דברי מוסר והשקפה, בדרך כלל בהקשר לעניינא דיומא או לפרשת השבוע.
• ועד: בחלק מן הישיבות החרדיות קיים שיעורים לקבוצות קטנות במחשבה וספרי הגות (לרוב עם המשגיח), מתבטא גם בהשתתפות של התלמידים בשיעור.
• חברותא: מקובל ללמוד עם בן זוג. לימוד ללא חברותא נחשב לחריגה מהנורמה, לפי האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות). בישיבות חסידיות "שותף" היא המקבילה של "חברותא".
• חבּורה: לימוד קבוצתי אינטימי, בו לומדת קבוצה קטנה יחסית של תלמידים. בדרך כלל ילמדו מסכת או סוגיא אחרת מהנלמד בישיבה, או לחלופין יעביר כל פעם אחד מבני החבורה מערכה תורנית על הסוגיא הנלמדת בישיבה. בדרך כלל יעביר חבורה אחד התלמידים המבוגרים בישיבה, אך לעיתים אף צעירים. המונח "חבורה" משמש גם ככינוי מושאל למערכה תורנית.

• בן תורה: דמותו האידיאלית של תלמיד הישיבה, כפי שרואים אותה ראשי הישיבות.
• בחור ישיבה הוא תלמיד רווק, שבדרך כלל גם מתגורר בישיבה.
• שיעור או וַעד: ביטוי מקביל למחזור, או שנתון בבתי ספר. לכל שיעור ישנו ר"מ ובישיבות גדולות יותר מר"מ אחד. בישיבת פוניבז' ובנותיה משתמשים בשם ועד לקיבוץ (ראו פיסקה הבאה), כגון שנה ראשונה בקיבוץ נקראת ועד א'. בישיבת חברון ובנותיה שיעור א' נקרא ועד ראשון וכן הלאה.
• כולל אברכים: ישיבה גבוהה לגברים נשואים. הלומד בה, שהוא גבר נשוי המקדיש זמנו ללימוד, קרוי אברך. בדרך כלל, בעוד התלמידים הצעירים משלמים על לימודיהם, האברכים מקבלים מלגת קיום מהכולל. ישנם גם כוללים שהם חלק מישיבה.
• עילוי: בחור או אברך מצטיין, שכישרונו הוא מעל הממוצע.
• מתמיד: בחור שמקפיד על לימוד שעות רבות, מעבר לנורמה. תלמיד זה מאופיין בדרך כלל בידע נרחב, ומהווה אף הוא מודל לחיקוי.

• דרכי לימוד התלמוד
• בית מדרש

• מרדכי ברויאר, אוהלי תורה – הישיבה, תבניתה ותולדותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2003.
• עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2004.
• עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, האוניברסיטה העברית, תשס"ז
• שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005.
• בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2014^[21].

מאמרים על הישיבות על ציר ההיסטוריה

• שאול שטמפפר, הערות להבנת תולדות הישיבות, מנחת ספיר, תשע"ג, עמ' 535–554
• ירמיהו מלחי, דרכי לימוד ודרכי הוראה בישיבות צרפת ואשכנז בהשוואה לישיבות בבל בתקופת הגאונים, שאנן, יב, תשס"ז, עמ' 57–66
• אברהם גרוסמן, הישיבות בבבל, בגרמניה ובצרפת במאות הי’–הי"א, חינוך והיסטוריה, תשנ"ט, עמ' 79–99
• דוד אסף, עולם התורה בפולין במאות הט"ז–הי"ז, בתוך: קיום ושבר, 2001, עמ' 69–111
• מיכאל סילבר, "ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים": בין חסידים ומתנגדים בהונגריה, "במעגלי חסידים", תש"ס, עמ' 75–108
• שאול שטמפפר, ישיבות חסידיות בפולין בין שתי מלחמות העולם, במעגלי חסידים, עמ' 351–376.
• יעקב גלר, ישיבות ברומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי, אור התורה לא כבה, סיני, גיליון קמ"ו, תשע"ד, עמ' קי–קיג

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ישיבה
ציטוטים בוויקיציטוט: המתמיד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישיבה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישיבות בישראל

• בצלאל לנדוי, ישיבות ליטא ופולין, מוולוז'ין עד השואה, מחניים, סיון תשכ"ג, באתר "דעת"
• יצחק לאור, בראשית היתה המחלוקת, באתר הארץ, 30 בינואר 2007 – ביקורת על הספר "ישיבות ובתי מדרשות" בעריכת עמנואל אטקס
• אינדקס ישיבות, עולם התורה – האינדקס המכיל מידע על ישיבות בארץ ישראל
• שמואל ק' מירסקי, מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, ניו-יורק, תשט"ז/1956, באתר היברובוקס
• עולם הישיבות – גליון מיוחד, מקור ראשון, מוסף "שבת"
• דניאל פרסקי, תחיית הישיבות בארצות הברית, הצפה, 11 במרץ 1955
• שלמה טיקוצינסקי, 'הישיבות הליטאיות בישראל – מבט לעבר ולעתיד', (אורכב 22.02.2018 בארכיון Wayback Machine) כתב-עת 'צריך עיון', יהושע פפר ואחרים (עורכים), קרן תקוה, ירושלים 2016.
• אינדקס ישיבות בישראל – מידע ומפות הגעה.
• ישיבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

חיי הקהילה היהודית
תפקידים על-קהילתיים	חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי
תפקידים מקומיים	מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות
מוסדות	תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא
דברים שבקדושה	מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות
ניהול חיי הקהילה	בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים • כתב מגידות
תפקידים היסטוריים	אב הכנסת
כלי קודש ופרנסים • מוסדות יהודיים