פדיון (הלכה)

פדיון (או חילול^[1]) בהלכה, היא פעולה של העברת קדושה מחפץ אחד לחפץ אחר או למטבעות. המושג פדיון מתייחס בדרך כלל לאחת משתי קדושות: חפצי הקדש של בדק הבית, ופירות הקדושים בקדושת מעשר שני.

פעולת החילול/הפדיון נמנית כמצוות עשה, ויש לברך קודם עשייתה ככל ברכת המצוות.

ערך מורחב – הקדש (הלכה)

'הקדש' הוא רשות שכוללת את הבעלות על החפצים השייכים לבית המקדש. כל אדם יכול להקדיש חפצים קרקעות או כסף עבור הקדש, על ידי אמירה. לאחר שהחפץ הוקדש נאסר על כל אדם להשתמש בחפץ שלא למטרת בית המקדש, שימוש למטרה אישית נחשב מעילה.

על מנת 'להוציא' את החפץ מרשות הקדש, נדרש לפדות את קדושתו על מעות, ועל ידי כך יוצא החפץ ל'חול'.

דין זה של פדיון תקף רק לחפצים ששייכים ל'בדק הבית' היינו כל חפץ שאינו עומד להקרבה על גבי המזבח, אך דבר שעומד להקרבה כגון בהמה, הרי היא נחשבת כ'קדשי מזבח' והם אינם ניתנים לפדיון, אלא אם כן נפל מום בבעלי חי, והוא נפסל מהקרבה.

ערך מורחב – מעשר שני

מעשר שני הן פירות או תבואה, אותם יש להפריש כחלק מהפרשת תרומות ומעשרות. לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, ישנו חיוב להפריש עשר אחוז מהתבואה הנשארת לשם מעשר שני, (מעשר שני נוהג בשנה הראשונה השנייה הרביעית והחמישית לשמיטה, בשאר השנים נוהג מעשר עני, ובשנת השמיטה אין חיוב מעשרות).

בשונה מכלל המעשרות, מעשר שני נשאר - למרות הקדושה שבו - ברשות בעל הפירות ועליו לאכול אותו בטהרה בירושלים.

אדם שקשה עליו לעלות עם כל הפירות לירושלים, התירה לו התורה לפדות אותם בכסף. על ידי הפדיון חלה קדושת מעשר שני על הכסף, ויש להעלותו לירושלים ולקנות בו מאכלים, שאותם יש לאכול בטהרה כמו דין אכילת מעשר שני, וכך נזכר דין זה בתורה:

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

— ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ד–כ"ו

כאמור, מעיקר הדין גם כאשר לא ניתן לעלות את הפירות לירושלים יש לפדות את קדושת המעשר שני שעליהם על מטבע כסף או על פירות חולין אחרים. לכתחילה יש לפדות את פירות המעשר שני ונטע רבעי על מטבע, אך בדיעבד יכול לפדותם כל על פירות אחרים.

כשפודה על מטבע, יש עדיפות למטבע כסף. ויש לפדות בדווקא על מטבע שטבועה בו צורה ולא על גוש כסף ללא צורה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, לכתחילה היה צריך לפדות את קדושת הפירות על פירות או מטבע בשווי הפירות, ורק בדיעבד אם כבר חילל על מטבע או פירות שיש בהם שווה פרוטה, הפדיון חל. לאחר מכן יאמר: "כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו/במאכל שווה פרוטה זה".

כיום שבית המקדש נחרב, ולא ניתן לאכול פירות מעשר שני בטהרה בירושלים, מאחר שכולם נחשבים כטמאי מתים, עקב כך שאין לנו אפשרות להיטהר היום על ידי זריקת אפר פרה אדומה כנדרש על פי התורה, אזי האפשרות היחידה היא לאבד/להשמיד את הפירות, על מנת שלא יכשלו בטעות באכילת הפירות הקדושים, או בשימוש במטבע הקדוש.

על מנת להפחית בכמות הפירות שהולכים לאיבוד, כתבו הפוסקים שיכול לכתחילה לחלל את הפירות מעשר שני על מטבע שיש בה שווה פרוטה, או שיאמר במפורש שמחלל את הקדושה על שווה פרוטה שיש במטבע גדולה. וכך יוכל לחלל כמה וכמה פעמים, עד שכל המטבע תהיה קדושה בקדושת מעשר שני, במקרה כזה הוא צריך לאבד את המטבע כגון להשליכה לים המלח.או לחלל את המטבע שווה פרוטה ממטבע אחרת, ובאופן זה המטבע הראשונה יוצאת לחולין, ואין בה עוד קדושה.

באופן רגיל, ניתן לחלל רק פירות ששווים פרוטה על מטבע, אך פירות ששוים פחות מכך, אין אפשרות לחלל את קדושתם על מטבע או פירות אחרים. על מנת לחלל אף פחות משווה פרוטה יש צורך ב'פרוטה חמורה'. פרוטה חמורה היא מטבע שחיללו עליה קדושת מעשר שני מפירות שחיובים מהתורה בהפרשת תרומות ומעשרות, כגון תבואה ושמן, שנקראים עקב כך 'קדושה חמורה'. מטבע שחיללו עליה אפילו פעם אחת קדושת מעשר שני מהתורה, הרי היא נחשבת 'פרוטה חמורה', וכעת ניתן לחלל עליה אפילו פחות משווה פרוטה.

ככל המצוות אף על מצוות פדיון יש לברך עובר לעשייתן ברכת המצוות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון מעשר שני^[2].

במשנה מבואר שכשאדם פודה את המעשר שני או ההקדש שלו עצמו עליו להוסיף חומש על שוויו:

חמשה חומשין הן, אלו הן:.. והפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש, הפודה את הקדשו מוסיף חומש...

— משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה ח'

בתלמוד מבואר, שאת החומש מחשבים מחוץ לסכום הכולל ("חומש מלבר"), דהיינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות ואז בחישוב הכולל התוספת תהיה חומש (אם המחיר של הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125). אך כאשר אדם אחר פודה הוא אינו חייב בתשלום חומש.

המשנה מתירה לאדם לבקש מבנו ובתו הגדולים או מעבדיו העבריים לפדות עבורו את הפירות, דרך הערמה; כך הוא נפטר מתשלום החומש שהיה צריך לשלם לו היה פודה בעצמו את הפירות^[3].

ערך מורחב – נטע רבעי

נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים, ודינם כדין מעשר שני.

כאשר אדם אינו מעוניין או אינו יכול לעלותם לירושלים, הוא יכול לפדותם בכסף. בכסף זה חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. בקידוש הפירות ובאכילתם בירושלים מקיימים מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. מצווה זו נוהגת גם בימינו.

ערך מורחב – פדיון הבן

פדיון הבן הוא אחד מהחיובים המוטלים על האב לפדות את בנו הבכור. הפדיון נעשה על ידי נתינת האב - או הבן עצמו כאשר לא נפדה בעודו קטן על ידי אביו - חמישה סלעים לידי כהן, ובהם הוא פודה את הקדושה שישנה על בנו הבכור. כחלק מטקס הפדיון שואל הכהן את אבי הבן הוא מעוניין לתת לו את בנו, או שהוא מעוניין לפדותו בחמישה סלעים.

קודם פדיית בנו יש לברך: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן".

ערך מורחב – פדיון פטר חמור

פדיון פטור חמור, עניינו הוא כאשר נולד ולד ראשון לאתון, יש לערוף את ראשו או לפדותו. לכתחילה יש לפדותו בטלה כבשים או בגדי עיזים, על ידי נתניתו לכהן, שיכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש.- בדיעבד, כשאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות בכסף בשווי החמור.

קודם פדיית החמור יש לברך: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור“.

• הערך "פדיון מעשר שני ורבעי", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

• יג - מדיני הפדיון - פניני הלכה, באתר פניני הלכה, ‏1 במרץ 2018
• הרב יצחק דביר, הדרכה לניהול מטבע מעשר שני, באתר כושרות

• הערך "פדיון הקדש", באתר ויקישיבה
• פדיון הקדשות, באתר ויקימקדש