פינוי חבל ימית
פינוי חבל ימית בוצע על ידי ישראל באפריל 1982 במסגרת שינוי הגבול של מדינת ישראל ומסירת השליטה של החבל כולו למצרים, כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם שלוש שנים קודם לכן ב-26 במרץ 1979.
ההחלטה על הפינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהסכם השלום בין ישראל למצרים הסכימה מדינת ישראל להחזיר את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. כחלק מההסכם, החליטה הממשלה לפנות מבתיהם את כל תושבי חבל ימית, ולהרוס את כל המבנים הקיימים באזור, ובמקביל, לשלם פיצויים לתושבים.
לקראת החתימה על ההסכם ב-1978 החלו נציגי התושבים לקרוא לכנסת שלא לוותר על ימית כחלק מההסכמים. מנגד קמו קולות שטענו שלמרות המחיר האישי היקר, הם לא יהוו מכשול בדרך לשלום.
ביצוע הפינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד משנת 1981, טרם התחלת הפינוי, עזבו רוב מתיישבי החבל את יישובם מרצונם, ומרבית יישובי חבל ימית נהרסו ופונו. באפריל 1982 החל פינוי שאר חבל ימית ובעיקר פינוי העיר ימית: ב-5 באפריל 1982 סוכם שמתנגדי הפינוי יפונו לאחר חג הפסח.[1] ב-20 באפריל הפינוי נדחה עקב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.[2] באותו יום אמר דובר משרד הביטחון כי צה"ל יאפשר לעיתונאים ישראלים ומחוץ לישראל להגיע לחבל ימית ולסקר משם את הפינוי.[3] ב-21 באפריל פורסם בעיתון דבר כי ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ימליץ על הפינוי, בישיבת הממשלה שהתקיימה יום קודם לכן סוכם שהפינוי יחל ביום ראשון, 25 באפריל 1982.[4] אולם הפינוי החל ב-22 באפריל.[5] עיקר הפינוי היה בעיר ימית.
מקובל לראות את 23 באפריל 1982 כנקודת שיא בעימות על הפינוי, כאשר אנשי תנועת גוש אמונים התבצרו על גג אחד הבתים בעיר. חיילים שניסו להגיע לגג באמצעות סולם, נתקלו באלימות מצד אנשי התנועה, שכללה בין היתר השלכת חול ומכות. כאשר החיילים הגיעו למסקנה שצריך לפעול ביתר כוח, הם הפעילו סילון של קצף על המתבצרים. בשלב מסוים האחראי על הפינוי, אלוף חיים ארז, ירה צרור יריות באוויר על מנת להרתיע את המפונים ולאפשר למפנים להגיע לגג המבנה.[6]
לאחר הפינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פינוי חבל ימית נהרסו כמעט כל היישובים שקמו בחצי האי סיני, יישובים מעטים דוגמת אופירה, יושבו על ידי המצרים.
הריסות העיר נותרו באזור שעליו עמדה פעם העיר. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת 2005 ביקר באזור ההריסות חבר הכנסת, צחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית עם מתבצרים נוספים לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושב דקל, שבו הם נמצאים עד היום.
ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש: ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיר אשדוד. במבנה הישיבה החדש שנבנה ב-2018 הוקמו אנדרטאות לציון הישיבות בחבל ימית וגוש קטיף.
במושב דקל שבנגב המערבי, שבו התיישבו רבים מתושבי העיר, הוקם מוזיאון לעיר וליישובי חבל ימית.[7]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דני צדקוני, מתנגדי הנסיגה יפונו מחבל ימית אחר הפסח, באתר בעיתון דבר, 5 באפריל 1982
- ^ דני צדקוני, פינוי ימית נדחה ביום בגלל יום השואה, באתר בעיתון דבר, 20 באפריל 1982
- ^ דובר משרד הבטחון: הסיקור בימית יותר, באתר בעיתון דבר, 20 באפריל 1982
- ^ דני צדקוני, בגין ימליץ להשלים הנסיגה, באתר בעיתון דבר, 21 באפריל 1982
- ^ דני צדקוני, הלילה שירד הסתיר חורבן, באתר בעיתון דבר, 22 באפריל 1982
- ^ רון בן ישי,
היום האחרון לפינוי ימית, באתר כאן ארכיון, 23 באפריל 1982 (הפינוי האלים מתחיל בדקה 18:04) - ^ מרכז מבקרים – הגדת חבל ימית, באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
