פלשתינה טרטיה
פלשתינה טרטיה (בלטינית: Palaestina Tertia או Palestine III; תרגום: "פלשתינה השלישית") הייתה פרובינקיה ביזנטית, שראשיתה סמוך לשנת 409 לספירה,[1] עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזנטית. ראשיתה כפרובינקיה רומית, פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris; תרגום: "נושעת", "ניצלת"), שנגרעה מפרובינקיית סוריה פלשתינה סמוך לשנת 358[2][1] והשתרעה על שטחים החופפים לשטחי חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן הדרומי. הגבול עם הפרובינקיה פלשתינה עבר מחוף הים התיכון, מדרום לרפיח עד לסביבות באר שבע ומשם פנה אל ים המלח בסביבות עין גדי. ממזרח לנהר הירדן עבר לאורך נחל ארנון.[2]
הצו חילק את יתרתה של הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתי פרובינקיות נוספות,[1] "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון ומישור החוף, ו"פלשתינה סקונדה", שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן. "פלשתינה סלוטאריס" נקראה עתה "פלשתינה טרטיה". במאה ה-4 ואולי גם בחלק מהמאה ה-5 בירתה הייתה, ככל הנראה, חלוצה (אלוסה). מאוחר יותר בירתה הייתה פטרה.[1]
היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית עשר ערים בפלשתינה טרטיה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, חמישה שמות נוספים: באר שבע, אלס (אולי אילת), פנטקומיה ("חמשת הכפרים"), מאמופסורה ומטרוקומיה.[3]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 3. המשטר והמנהל הביזנטי בארץ ישראל (ירון דן), עמ' 260
- ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ־ישראל (משה דוד הר), עמ' 67
- ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 6. פני הארץ ויישובה: האוכלוסייה, העיר והכפר (ירון דן), עמ' 297