פרדינאן בויסון
 | יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
.jpg) | |
| לידה | 20 בדצמבר 1841 הרובע הראשון לשעבר של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה | 16 בפברואר 1932 (בגיל 90) טיילואה-סנט-אנטואן, צרפת |
| מדינה | צרפת |
| השכלה |
|
| מעסיק | הפקולטה לאמנויות של פריז, אוניברסיטת נשאטל, סורבון |
| תפקיד | |
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
פרדינאן אדוארד בויסון (בצרפתית: Ferdinand Édouard Buisson; 20 בדצמבר 1841, פריז – 16 בפברואר 1932, טיילואה, סנט אנטואן, צרפת) היה איש חינוך ופוליטיקאי צרפתי שוחר שלום, פילוסוף בהכשרתו. השתייך למפלגה הרדיקל-סוציאליסטית בצרפת. הוא עמד בראש הליגה לחינוך בצרפת משנת 1902 עד שנת 1906, ואת הליגה הצרפתית לזכויות האדם משנת 1914 עד שנת 1926. בשנת 1927 הוענק לו פרס נובל לשלום יחד עם הגרמני לודוויג קווידה.
בויסון היה יושב ראש האיגוד הלאומי של החושבים החופשיים. בשנת 1905 היה יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית ליישום הפרדת הדת מהמדינה.
בעת מאבקיו למען חינוך חופשי מהדתות הממוסדות, בין השאר, באמצעות הליגה לחינוך, טבע בויסון את המונח "חילוניות".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרדינאן בויסון נולד ב-1841 בפריז, לאביו השופט הפרוטסטנטי, ממוצא נורמדני פייר ביוסון, ולאמו הצעירה מאביו בעשרים ותשע שנים, אמלי-אדל דה ריבוקור, בתו של אורג פיקרדי. האב כיהן כשופט בבית המשפט בעיר סנט אטיין.
לימודיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחנך בילדותו ברוח הכנסייה הרפורמית הצרפתית. בואסון למד במכללה ד'ארז'נטאן ובבית ספר תיכון בסנט אטיין, אך עזב את בית הספר בגיל שש-עשרה כדי לסייע לפרנסת המשפחה לאחר מות אביו. לאחר סיום לימודי התיכון בתיכון קונדורסה בפריז למד תואר ראשון באוניברסיטת פריז. בהמשך עבר מבחנים להסמכה להוראת פילוסופיה. בגיל חמישים ואחת, עשה דוקטורט בספרות.
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1866 סירב להישבע אמונים לקיסר, וכתוצאה מכך לא הצליח למצוא משרה. הוא מצא עבודה בשווייץ כפרופסור באקדמיה בנשאטל. בשנה שלאחר מכן השתתף בקונגרס ז'נבה, אותו קונגרס שהקים את "הליגה הבינלאומית". החל משנת 1867 השתתף בשלוש ועידות בינלאומיות של הליגה לשלום ולחופש. בקונגרס האחרון בלוזאן ב־1869 נשא נאום. במקביל, פעל להקמת כנסייה פרוטסטנטית ליברלית וצירף את הכמרים ז'ול סטג ופליקס פקו. לאחר הקמת הרפובליקה השלישית חזר לצרפת והיה מעורב באופן פעיל ביוזמות פוליטיות וחברתיות של עיריית הרובע ה -17 של פריז.
בדצמבר 1870 התמנה למנהל בית היתומים העירוני ה-17 שהיה בית היתומים הראשון, אשר שימש מאוחר יותר כבית היתומים של מחוז סן. הוא סירב ללמד את מקצוע הפילוסופיה משום שהעדיף לסייע לילדים העניים ביותר. מונה למפקח על החינוך היסודי בפריז על ידי ז'ול סימון, שר החינוך ברפובליקה השלישית, אך בגלל נאומיו וחוברותיו, בפנייה למערכת החינוך החילוני, התחוללה סערה בה הואשם באספה הלאומית בחוסר כבוד לכתבי הקודש והוא התבקש להתפטר. מתוך דאגה לעתידם של הילדים בבית היתומים, הוא קשר עם הפילנתרופ ז'וזף גבריאל פרבו וסידר את ילדי בית היתומים שניהל בבית היתומים שייסד פרבו בסמפווי, במחוז אואז. בשנת 1880 מינה את פול רובן כמנהל בית היתומים. בין השנים 1879 ל־1896 התמנה בויסון על ידי ז'ול פרי יורשו של ז'ול סימון, למנהל מערכת החינוך היסודי. בשנת 1890, התמנה ביוסון לפרופסור לחינוך בסורבון. פיקח על עבודת הכתיבה והתכנון של חוקי החילוניות. בשנת 1905, היה יושב ראש הוועדה הפרלמנטרית שכתבה את הטקסט בנושא חוק ההפרדה של הכנסייה מהמדינה.
פרשת דרייפוס הציתה את רצונו של בויסון להיכנס לפוליטיקה. בשנת 1898, בתמיכתו של אלפרד דרייפוס, היה בין מייסדי הליגה הצרפתית לזכויות האדם, שבה שימש נשיא בשנים 1913–1926 וסגן נשיא בין השנים 1902–1914. בשנים 1919–1924, תמך במיוחד בחסידי החינוך המקצועי ובזכות הצבעה לנשים. בויסון דגל בזכות הבחירה של הנשים, שלא כמו רוב הרדיקלים. כאשר הצעתו של פול דיסוסואה על זכות ההצבעה של הנשים נבדקה בוועדה פרדינאן בויסון היה המדווח בוועדה זו. אך הצעת החוק נדחקה לתחתית סדר היום של ועדת ההצבעה. נשיאת הוועדה קבעה כי חשוב להפריד את שאלת הקולות לנשים מהשאלה החשובה יותר של ייצוג יחסי, שנחשבה קודם. כמה חודשים לאחר מותו של פול דוסאוסוי בואסון הגישה דו"ח נפרד על זכות הצבעה של נשים ב-16 ביולי 1909, הדו"ח שהגיש בויסון תמך בהצעתו של פול דיסוסואה במתן זכות הצבעה לנשים[1].
ב-23 במאי 1919 מתח ביקורת על חוזה ורסאי, אך בפרסומים אחרים ובנאומיו אישר את חבר הלאומים ככלי מעשי במאמץ להשגת שלום בין-לאומי. בתקווה לאחד את קבוצות השמאל, להצעיר את המפלגה הרדיקלית ולזכות בתמיכה במדיניות החינוכית שלו, הקים את הליגה של הרפובליקה בשנת 1921. הארגון החדש לא מנע את התבוסה בבחירות 1924. הוא פרש לגמלאות-סנטוי-סנט-אנטואן באואיז שם התמנה לחבר מועצת העיר ואפילו ניסה, ללא הצלחה, להשיג גיבוי רדיקלי-סוציאליסטי למושב הסנאט האזורי.
פרדינאן בויסון היה גם הקבלן הראשי לפרויקט עריכה יוצא מן הכלל, ה"דיקן של הפדגוגיה וההדרכה", על כתיבתו הוא הקיף את עצמו ביותר מ-350 עובדים. המהדורה הראשונה פורסמה על ידי הוצאת אשט בין השנים 1882- 1887. מהדורה חדשה פורסמה בשנת 1911. הוא לא היה רק אחראי על העריכה, בויסון כתב ערכים כגון חילוניות, אינטואיציה ותפילה. המילון שלו נחשב ל"מקרא" של מערכת החינוך החילונית הרפובליקנית, בו הציג את הרעיון של תחליף דתי חילוני. שר החינוך וינסאן פיליון שהיה אחד מתלמידיו תמך מתחילת חבר הלאומים. לאחר מכן בואסון הקדיש את עצמו להתקרבות הצרפתית-גרמנית, בייחוד לאחר כיבוש חבל הרוהר ב-1923 והוא הזמין פציפיסטים גרמנים לפריז.
הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1927 עם הפרופסור הגרמני לודוויג קווידה[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרדינאן בויסון, באתר פרס נובל (באנגלית)
- פרדינאן בויסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרדינאן בויסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ferdinand Buisson (1841-1932) | Musée virtuel du Protestantisme, www.museeprotestant.org
- ^ James F. McMillan, France and Women, 1789-1914: Gender, Society and Politics, Psychology Press, 2000. (באנגלית)