פרויקט מהדקי הניירות

פרויקט מהדקי הניירות (אנגלית: Paper Clips Project) הוא מיזם שנערך ביוזמת בית ספר של חטיבת ביניים בעיירה קטנה בדרום מדינת טנסי שבמרכז ארצות הברית, כהנצחה לקורבנות היהודים של השואה בגרמניה הנאצית. הפרויקט התחיל בשנת 1998 בעיירה האמריקאית ויטוול כפרויקט שכבתי בחטיבת הביניים ולבסוף קיבל הכרה בינלאומית. מטרתו הראשונית של הפרויקט הייתה איסוף שישה מיליון מהדקי ניירות לזכר שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. בספירה האחרונה, התקבלו יותר משלושים מיליון מהדקים, בהם מהדקים שנתרמו לפרויקט על ידי סלבריטאים ופוליטיקאים. הפרויקט היה נושאו של סרט דוקומנטרי זוכה פרסים.

בשנת 1998 ביקשה מנהלת חטיבת הביניים בויטוול, לינדה הופר, מאחת המורות בבית הספר, סנדרה רוברטס, לפתוח פרויקט לימוד אחרי שעות פעילות בית הספר, בנושא לימוד סובלנות וקבלת השונה. הרעיון לפרויקט בנושא השואה הגיע מכנס מורים שהתקיים בעיר קרובה.

השיעור הראשון נערך בסתיו 1998. התלמידים נדהמו מהיקף השואה והאכזריות שבה, ושאלו את המורים בפרויקט על ששת מיליון היהודים שנרצחו. תלמיד אחד שאל מה זה שישה מיליון והוסיף שהוא אף פעם לא ראה שישה מיליון. התלמידים חקרו באינטרנט וגילו שמהדק הניירות, שהומצא על ידי יהודי נורווגי בשם יוהאן ואלר והיה בשימוש הנורווגים כמחאה כנגד השלטון הנאצי, הוא סמל של השואה והוחלט לאסוף שישה מיליון מהדקי ניירות לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בין השנים 1939 ל-1945 תחת השלטון הנאצי.

הפרויקט התקדם באיטיות בהתחלה, כיוון שלא קיבל מספיק פרסום. התלמידים בנו אתר אינטרנט ושלחו מכתבים לחבריהם, למשפחותיהם ולסלבריטאים. הפרויקט החל להתקדם רק בעקבות מעורבותם של פיטר ודאגמר שרודר, עיתונאים גרמנים שגילו את הפרויקט, ביקרו בבית הספר ודיברו עם הילדים והמורים. הזוג שרודר כתב מספר כתבות לעיתונים גרמניים ואף פרסם ספר בשם "פרויקט מהדקי הניירות" (במקור בגרמנית: "Das Büroklammer-Projekt") שיצא לאור בשנת 2000, והוביל את פרסום הפרויקט בגרמניה.

לעומת זאת, הפרסום באמריקה הגיע רק לאחר ה-7 באפריל 2001, כאשר דיטה סמית' פרסמה כתבה על הפרויקט בעיתון וושינגטון פוסט. לאחר פרסום הכתבה, נשלח מספר עצום של מהדקי ניירות לבית הספר. מהדקי הניירות הגיעו בדואר, ומספר פוליטיקאים ומפורסמים אחרים שלחו מהדקי ניירות בעצמם, כגון: ג'ורג' וו. בוש, ביל קלינטון, ביל קוסבי, סטיבן ספילברג וטום הנקס.

עד קיץ 2004, נאספו בערך 24 מיליון מהדקי ניירות, ורבים נוספים הגיעו מאז, רובם מצורפים למכתב שבו מסופר סיפור אישי או הקדשה לאדם מסוים. חלק מהסיפורים מופיעים בסרט הדוקומנטרי.

זו אינה הפעם הראשונה שבה "מהדקי ניירות" משמשים כשם פרויקט אמריקאי הקשור לשואה, אך במקרה הקודם היה מדובר במבצע פייפרקליפ השנוי מאוד במחלוקת, ויש להבדיל בינו לבין פרויקט ההנצחה הנוכחי.

אחד הדברים שמהווים את ההשראה הרבה שנתנה לפרויקט את פרסומו ויחידותו הוא המיקום יוצא הדופן שבו הפרויקט והמודעות לשואה התפתחו. העיירה האמריקאית ויטוול, היא עיירת כורי פחם^[1] בדרום מזרח המדינה טנסי, אשר נחשבת מדינה "אדומה" ומסורתית.

על פי סקר שנערך בארצות הברית בשנת 2000, העיירה ויטוול מונה 1,660 תושבים, מתוכם 97.35% לבנים, 2.17% שחורים ו-0.3% מגזעים אחרים. על פי דברי מנהלת בית הספר שבו נערך הפרויקט, לינדה הופר, בסרט הדוקומנטרי שצולם בנושא הפרויקט, כל תלמידי בית הספר נוצרים ממוצא אירופי-אמריקאי מלבד חמישה תלמידים ממוצא אפרו-אמריקאי ותלמיד אחד ממוצא היספני.

מיקום העיירה עצמה הוא אנקדוטה מסוימת, לאור היות האזור בעל היסטוריה שמרנית קיצונית, כאשר בעיר פולאסקי, טנסי, שבמרחק לא רב מהעיירה, הוקם הקו קלוקס קלאן.

הסרט הדוקומנטרי על הפרויקט פורסם לראשונה ב-2004. ג'ו פאב, מפיק, במאי ותסריטאי הסרט, היה הראשון שחשב לצלם סרט על הפרויקט. הגרסה הראשונה של הסרט הייתה כתבה טלוויזיונית, אבל, לאחר שג'ו צילם מספר ניצולי שואה שמספרים את סיפוריהם בכנסייה לקהילה המקומית, חברת ההפצה "מירמאקס" השתכנעה שלפרויקט מגיע סרט באורך מלא.

להלן רשימה חלקית של הפרסים שבהם זכה הסרט:

• פסטיבל הסרטים הבינלאומי בפאלם ספרינגס - פרס "חביב הקהל" ל"סרט הדוקומנטרי הטוב ביותר".
• הוועדה הלאומית לביקורת סרטים - אחד מחמשת הסרטים הדוקומנטריים הטובים ביותר ב-2004.
• פסטיבל הסרטים נאפלס העולמי 2004 - פרס הקהל לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי ברומא 2004 - פרס הקהל לסרט הטוב ביותר, פרס השופטים לסרט הדוקומנטרי האמריקאי הטוב ביותר, פרס השופטים לבמאי האמריקאי הטוב ביותר ופרס ג'רי גולדסמית' למוזיקה המקורית הטובה ביותר.

• השואה
• מוזיאון השואה האמריקני

• אתר האינטרנט הרשמי של פרויקט מהדקי הניירות