פרח נתתי לנורית

פרח נתתי לנורית

מידע כללי
מאת	מרים ילן-שטקליס
איורים	דוד פולונסקי
שפת המקור	עברית
סוגה	שירי ילדים
הוצאה
הוצאה בשפת המקור	הוצאת דביר, כנרת זמורה-ביתן
תאריך הוצאה	2005
מספר עמודים	63
עורך	יעל גובר
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002476607, 003770804, 003770517

פרח נתתי לנורית הוא ספר שירי ילדים של הסופרת מרים ילן-שטקליס, אשר ראה אור בהוצאת דביר, כנרת זמורה-ביתן באור יהודה בשנת 2005, כעשרים שנה לאחר פטירתה של ילן-שטקליס. השירים לוקטו ונערכו על ידי יעל גובר, ולוו באיורים מעשה ידי דוד פולונסקי. בספר מבחר מיצירותיה של ילן-שטקליס, המתארות מנעד מייצג של חוויות ילדות ורגשות עמוקים כמו: אהבה וגעגוע, עצב ובדידות, שמחה וחמלה.

שם הכותר: "פרח נתתי לנורית", נלקח משורה בשיר "דני גיבור", המובא ראשון.

• "דָּנִי גִבּוֹר"^[1] - הילד דני מרגיש אכזבה ושברון לב; לאחר שנתן לילדה נורית פרח ותפוח כמחווה לרגשותיו כלפיה, היא משתמשת במתנותיו אבל זונחת אותו, ופונה לשחק עם "ילד אחר". השיר זכה להצלחה ולעיבודים שונים, בהם ביצוע של להקת שייגעצ הכולל עיבוד בסגנונה של הלהקה.

• "הַדֹּב שֶׁל בֻּבָּתי" - הבובה זהבה מספרת לדוברת סיפורי אגדות על דוד בובה, על גמד שבא לבקר בלילה ואיתו הצרצר.

• "עֲיֵפָה בֻּבה זֶהָבָה"^[2] - לעת ערב נחה הבובה זהבה, עם שאר צעצועיה של הילדה נורית: הדובון, הארנבת והכדור; וכאשר נורית קוראת להוריה לגרש את החושך, צוחקת זהבה ואומרת על החושך: "והרי הוא ילד טוב".

• "הַדֹּב חוֹלֶה" - דב הצעצוע חולה וקרוביו מחפשים דרך להקל על סבלו: תחבושת, יוד, מים, משקפיים - הם העזרים שמוצעים לרפואתו על ידי הדוברים אשר נאנחים ובוכים איתו. השפן הצעצוע מביא מדחום לדוב ומיד אחר כך הוא מבריא מחוליו.

• "זאת הגְּבֶרֶת שפנפנית"^[3] - השפנפנית והשפן גרים בחיק הטבע, "בין עצי הזית, תחת כרוב מאוד מתוק" ולהם בנים "עשרת שפנפנים".

• "אצו-רצו גַּמָּדִים"^[4] - הגמדים משחקים במחבואים; ואחד קטן בשם טִמְפִּינְטָן "התחבא בתוך שבלול" ושם נרדם עד הבוקר.

• "שיר-ערש לאֱלִישֶׁבַע"^[5] - הילדה הדוברת מספרת על בובתה ושמה אלישבע, אותה היא משכיבה לישון לעת ערב.

• אֱלִישֶׁבַע מה נֶחְמֶדֶת..^[6] - הדוברת הילדה שרה לבובתה אלישבע; היא מונה את חסרונתיה: חסרים לה רגל ושיער ואַפָּהּ עקום; הילדה אוהבת את בובתה, תופרת לה שמלה ואומרת לה: "את נחמדת, את יפה אהובתי ...".

• בֶּן-שְׁנָתָיִם דָּנִי - שיר ערש לילד דני; הוא צמח ומלאו לו שנתיים; ואימו הדוברת מספרת על תוארו: עיניים בצבע כחול, אף "קטן, רחב" ושיער בצבע "זהב".

• שִׁיר לְחָתוּל שֶׁל רוּתִי - הדוברת הילדה פונה אל חתלתול אפרפר הנמצא ברשותה, ושואלת את דעתו הצמות החדשות שקלעה בשיערה אִמָּהּ.

• רֹגֶז^[7] - החתול "שרוי ברֹגֶז" ולכן "לא אכל ולא שתה".

• נִתְפַּיֵּסָה^[8] - בקשה להתפייסות המופנית על ידי הדוברת או הדובר; בשיר מוזכרים גם העז והגדי.

• סִיפּוּר לגּוּר - הדובר או הדוברת פונה אל ילד בשם גור, ומפרטת על בעלי החיים שברשותו: תרנגול, חתלתול וכלבלב, ועל גור עצמו השותה כוס חלב.

• יְדִידִי טִנְטָן^[9] - הילד דני מספר על חברו הזעיר והנסתר מעיני הבריות, ושמו טִנְטָן. בין השניים נערכות שיחות; דני מייחס לטנטן גם מעשים שלא יעשו, המיוחסים לו על ידי בני משפחתו. ולבסוף, הוא מספר כי טנטן "נחבא בכף ידי".

• הַסַּבּוֹן בָּכָה מְאוֹד^[10] - הדוברת מתארת את צערם וכעסם של הסבון, מברשת השיניים וברז המים על הילד דני, שבלעדיהם הוא מלוכלך, וספק אם חבריו בגן, כמו "הדסה הקטנה", יכירו אותו.

• הָאֳנִיָּה - הילד דני מספר על מסכת אירועים: אימו קבלָה על מעשיו והוא בכה, אחר כך הוא בנה במרפסת הבית, בגְּזֻזְטְרָה, אונייה - שדומיינה בשולחן שבור, ושט בה על גבי הים - המחצלת. הילד מדמיין רוח סערה במי הים ובהלה באונייה; והוא מודיע לנוסעים, נשים, גברים וילדים: ”בל תִּפָּל רוחכם! / כי אני אתכם! / ואני הגִבּוֹר / ואין בי מגור / ואני רב-חובל - / אל חוף ארץ-ישראל / אוביל אתכם לבטח!” אבל המחזה הדמיוני מסתיים עם בואו של אורח, דודו של דני, אשר רגליו "נכנסו אל תוך המים" ודרכו במחצלת.

• רוּחַ רוּחַ...^[11] - הדובר פונה אל הרוח הסוערת ושואל אותו מספר שאלות על התנהלותו בשמים ובגן.

• הֶעָנָן - הדובר, הילד קורא לענן הלבן להיות חברו ולשחק עמו.

• לְבַדֵּי - הילד הדובר מספר על תחושת בדידות; אמו יצאה את הבית והוא משוחח עם הדוב הצעצוע על מה מותר ומה אסור לעשות כאשר עצובים, ולבסוף מתאר בצורת לשון שירית-ילדית: ”לבדיתי - לבדיתי - / ובכיתי.”

• מִיכָאֵל^[12] - הילדה הדוברת חיכתה לחברה הילד מיכאל שהבטיח לבוא; לכבודו לבשה שמלה וסינר "בו רקום פרח ורוד"; היא הסתובבה בבית: ישבה בחלון, עמדה בגזוזטרה וירדה לחצר; אולם מיכאל לא בא, לצערה הרב.

• מַעֲשֶׂה בְּיַלְדָּה בּוֹדְדָה - הילדה הדוברת פונה אל הירח שספר לה סיפור, ואגב כך היא מספרת על עצמה: ההורים אינם בבית והיא הולכת למטבח, קוראת בספר, ואחר כך עוברת לעולם של דמיונות בו היא בת מלך הנוסעת במרכבה.

• חֲבֵרוּת - הדוברת הילדה מירה מספרת על חברותיה: ריבה'לי, צביה ואמא שלה. השתיים הראשונות מסרבות להצעותיה לשחק עמהן וגם לועגות לה, ואילו אמה מסכימה ברצון לספר לה סיפור וגם אומרת: ”כי אמר מירילי, שירי, בתי, / ילדתי-חמודתי!”

• הַשְּׂמָלוֹת שֶׁל אִמָא (מאת ג' דמיקינה, תרגום מֵרוסית) - הדוברת מספרת על המלתחה של אמה, הכוללת שמלות רבות. אבל היא מחבבת דווקא את החלוק המרופט של אמה: ”ישן הוא, מסכן הוא, / תלוי על מסמר שליד האמבט”

• מַעֲשֶׂה בֶּחָתוּל וּבְשׁוֹטֵר - הילדה הדוברת, מספרת טיול ופגישה עם חתול, שבמהלכו נשארה לבדה, ואז בא שוטר ולקח אותה אל אמה.

• גִ'ינְגִ'י^[13] - הילד הדובר ששערו בצבע "זהב", מתרעם על הצבע המיוחד של שערו בגלל הכינוי שלו הוא זוכה" ג'ינג'י. בשנתו בלילה הוא חולם על אליהו הנביא המוליך אותו "במרום" למפגש עם דוד המלך, והנה גם לו שער אדמוני.

• מִכְתָּב - הילדה הדסה הדוברת כותבת מכתב לאלוהים שאותו היא מכנה בשם: אֲדוֹנָי; תחילה היא מספרת שהמבוגרים גערו בה שלא תיגע בגורי החתולה "ורודים וחמודים"; אחר כך היא מספרת שראתה איש ללא זרוע ומבקשת שהזרוע תוחזר לאיש, כדי שיוכל לחבק בשתי ידיים את ילדתו הקטנה; תמורת זאת היא מוכנה לוותר על דברים רבים הכרוכים בתנועה ובנגיעה בבעלי חיים, ובלבד שאלוהים יחזיר לאיש את זרועו.

• הפעלות וניתוח הספר באתר דףדף.
• פרח נתתי לנורית, באתר OCLC (באנגלית)
• רותה קופפר, פרח נתתי למי?, באתר הארץ, 27 ביוני 2008
• יעל דר, יום אחד, כשהנפש פרצה לספרות הילדים העברית, באתר הארץ, 2 במאי 2005 - על מרים ילן-שטקליס ו"פרח נתתי לנורית"