פרידריך אברט

פרידריך אברט
Friedrich Ebert

לידה	4 בפברואר 1871 הקיסרות הגרמנית היידלברג, באדן, הקיסרות הגרמנית
פטירה	28 בפברואר 1925 (בגיל 54) רפובליקת ויימאר ברלין, רפובליקת ויימאר
מדינה	הדוכסות הגדולה של באדן, גרמניה
מקום קבורה	גרמניה היידלברג, באדן-וירטמברג
מפלגה	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
בן או בת זוג	לואיז אברט
נשיא גרמניה ה־1 11 בפברואר 1919 – 28 בפברואר 1925 (6 שנים) → אין, הנשיאות הוקמה פאול פון הינדנבורג ←
קנצלר רפובליקת ויימאר ה־1 9 בנובמבר 1918 – 13 בפברואר 1919 (97 ימים) → מקס פון באדן (הקיסרות הגרמנית) פיליפ שיידמן ←
יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ה־3 20 בספטמבר 1913 – 15 ביוני 1919 (5 שנים) מונרך בתקופה וילהלם השני עד נובמבר 1918 → אוגוסט בבל אוטו ולס והרמן מילר ←
חתימה

פרידריך אברט (בגרמנית: Friedrich Ebert; ‏4 בפברואר 1871 – 28 בפברואר 1925) היה מדינאי גרמני, הקנצלר הראשון של רפובליקת ויימאר, ולאחר מכן גם נשיאה הראשון. אברט היה מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה בין השנים 1913-1919 וסוציאליסט מתון. כמנהיג המפלגה, היה גורם מרכזי בהקמת רפובליקת ויימאר בגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, ונבחר להיות נשיאה הראשון של רפובליקת ויימאר.

מדיניותו באותה תקופה התמקדה בעיקר בהשלטת סדר בגרמניה ודיכוי השמאל. כדי להשיג זאת הוא חבר לכוחות פוליטיים שמרניים ולאומניים, ביניהם הנהגת הצבא תחת הגנרל וילהלם גרונר והפרייקורפס הימני.

אברט נולד בהיידלברג, בן שביעי מתוך תשעה לחייט, בצעירותו איבד שלושה מאחיו. אברט רצה ללמוד באוניברסיטה אבל מצבה הכלכלי של המשפחה לא אפשר זאת. בין השנים 1885–1888 הוא למד בניית אוכפים. בשנת 1889 הפך לעיתונאי וכנהוג באותה התקופה עבר ממקום למקום בגרמניה כדי לכתוב. שנה לאחר מכן התחבר עם הזרם הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי. אברט אמנם קרא את כתביהם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס אך לא התעניין באידאולוגיה אלא ביישום צעדים מעשיים שיסייעו לשיפור מצבם של הפועלים בהווה ובעתיד הקרוב.

לאחר שהתיישב בברמן בשנת 1891 עסק בעבודות שונות. בשנת 1894 התחתן עם לואיז רומפ, בת של עובד כפיים. לאחר מכן הפך למנהל פאב שבמהרה הפך למרכז של פעילות סוציאליסטית. בנקודה זו החל להשתלב בתחום הפוליטי ונבחר ליושב ראש סניף המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) בברמן. לאחר 1900 נבחר למזכיר איגוד מקצועי. בשנת 1904 החל לכהן במועצה הלאומית של המפלגה והפך מוכר יותר בציבור הרחב. בשנת 1913, לאחר מותו של מנהיג המפלגה אוגוסט בבל, נתמנה אברט למזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד שלמענו עבר לגור בברלין.

כשפרץ משבר יולי של שנת 1914, היה אברט בחופשה. לאחר שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה בראשית אוגוסט, ברח אברט לציריך עם גזבר המפלגה אוטו בראון ועם כספי המפלגה כדי לאפשר הקמת ארגון חדש במידה והמפלגה תוכרז בלתי חוקית בגרמניה עקב התנגדותה למלחמה. הוא חזר ב-6 באוגוסט ושכנע את חברי הרייכסטאג של SPD להצביע כמעט פה אחד בעד מלווה מלחמה, ולהסכים שהמלחמה היא צעד פטריוטי, הגנתי והכרחי כנגד המשטר האוטוקרטי של הצאר ברוסיה.

בינואר 1916 התפטר הוגו האזה. תחת הנהגתו של אברט ו"מתונים" אחרים כמו פיליפ שיידמן, השתתפה מפלגת ה-SPD בהסכם בין המפלגות הפוליטיות ברייכסטאג שכונה בורגפרידן, ומטרתו הייתה לגשר על הבדלי מדיניות הפנים ביניהן למשך המלחמה על מנת לרכז את האנרגיות של המדינה אך ורק במאמץ המלחמתי. משמעות הדבר הייתה תמיכה של המפלגה במלחמה, עמדה שהובילה בסופו של דבר לפיצול ב-SPD, כאשר רבים מחבריה התנגדו למלחמה באופן נחרץ ועל כן עזבו את ה-SPD בתחילת 1917 והקימו את מפלגת USPD.

מחלוקות פוליטיות דומות גרמו לאברט לסיים את בריתו הפרלמנטרית עם כמה מחברי השמאל ברייכסטאג ולהתקרב למפלגת המרכז ומפלגת הקדמה הגרמנית בשנת 1916. מתנגדיו של אברט במחנה הסוציאל-דמוקרטי קראו לעצמם בהמשך "ספרטקיסטים". החל משנת 1916 חלק אברט את הנהגתהרייכסטאג עם שיידמן. אף על פי שהתנגד למדיניות של התרחבות טריטוריאלית באמצעות כיבוש צבאי בחזית המערבית (מלבד לוקסמבורג שהייתה דוברת גרמנית וניתן היה לשלב אותה בקלות), תומך אברט במאמץ המלחמתי באופן כללי וראה בו מאבק הגנתי. אברט שכל שניים מארבעת בניו במלחמה: היינריך נהרג בפברואר 1917 במקדוניה, ואילו גאורג נהרג במאי 1917 בפעולה בצרפת. ביוני 1917 נסעה משלחת של סוציאל-דמוקרטים בראשותו של אברט לסטוקהולם לשיחות עם סוציאליסטים ממדינות אחרות, על כנוס ועידה אשר בישה לקדם את סיום המלחמה ללא שום סיפוחים של שטח בחזית המערבית למעט לוקסמבורג, והחזרת מרבית שטח אלזס-לורן בברכת ממשלת גרמניה. אולם היוזמה נכשלה.

בינואר 1918, כאשר העובדים במפעלי החימוש בברלין יצאו לשביתה, הצטרף אברט להנהגת השביתה, אך פעל כדי להחזיר את השובתים לעבודה. הוא הואשם על ידי כמה פוליטיקאים מהשמאל כבוגד במעמד הפועלים, ומימין כבוגד במולדת.

ערך מורחב – המהפכה הגרמנית

ככל שהמלחמה נמשכה, הפיקוד העליון הצבאי (OHL), שהונהג באופן רשמי על ידי פאול פון הינדנבורג אך נשלט בפועל על ידי פקודו אריך לודנדורף, הפך לשליט דה-פקטו של גרמניה. כאשר התברר בסוף הקיץ ובסתיו 1918 כי המלחמה אבודה החל לודנדורף החל לתמוך ב"פרלמנטציה" של האימפריה הגרמנית, כלומר העברת כוח לשלוש המפלגות שהחזיקו רוב ברייכסטאג (SPD, מפלגת המרכז ומפלגת הקדמה). המטרה הייתה להעביר את האשמה לתבוסה הצבאית מההנהגה הצבאית לפוליטיקאים.

ב-29 בספטמבר 1918 הודיע לודנדורף לפתע לפאול פון הינצה, שר החוץ הגרמני, כי החזית המערבית עשויה להתמוטט בכל רגע וכי יש לנהל משא ומתן על הפסקת אש ללא דיחוי. עם זאת, הוא הציע כי בקשת הפסקת האש צריכה להגיע מממשלה חדשה אשר תאושר על ידי הרוב ברייכסטאג. לשיטתו היה צורך ב"מהפכה מלמעלה". הקנצלר גאורג פון הרלינג והקיסר וילהלם השני הסכימו. שווידמן ורוב נציגי ה-SPD התנגדו להצטרפות למה שהם כינו "מפעל פושט רגל", אך אברט שכנע את מפלגתו, וטען כי "עלינו להשליך עצמנו לפרצה" ו"זוהי חובתנו הארורה לעשות את זה". בתחילת אוקטובר מינה הקיסר את הנסיך מקסימיליאן מבאדן, לתפקיד קנצלר לצורך ניהול המשא ומתן לשלום עם בעלות הברית. הממשלה החדשה כללה לראשונה שרים מה-SPD: פיליפ שיידמן וגוסטב באואר. הפניה בבקשה להפסקת האש יצאה ב-4 באוקטובר.

ב-5 באוקטובר, הממשלה הודיעה לציבור הגרמני על אירועים אלה. עם זאת, סיום המלחמה התעכב, שכן הנשיא האמריקני וילסון סירב בתחילה להסכים להפסקת האש. הערותיו הדיפלומטיות ככל הנראה הצביעו על כך שלא הסתפק בשינויים בממשלת גרמניהוכי העובדה שוילהלם השני נותר ראש המדינה הוותה מכשול. אברט לא העדיף להחליף את המלוכה ברפובליקה, אבל כמו רבים אחרים, דאג מהאפשרות שתפרוץ מהפכה סוציאליסטית, אפשרות שהלכה ונראתה סבירה יותר עם כל יום שחלף.ב-28 באוקטובר שונתה החוקה להעברת השלטון לרייכסטאג. בשלב זה, מפלגות הרוב של הרייכסטאג, כולל ה-SPD של אברט, היו מרוצות למדי ממצב העניינים; מה שהם היו זקוקים לו עכשיו היה תקופת רגיעה להתמודד עם נושא המשא ומתן על שביתת נשק ועל הסכם שלום.

התוכניות של הממשלה הגרמנית החדשה נתקלה בקשיים כאשר עימות בין קצינים וצוותים על סיפון הצי הגרמני בווילהלמסבן ב-30 באוקטובר הוביל להשתלשלות אירועים, שהובילו למהפכה הגרמנית של 1918-1919 שהתפשטה בחלקים ניכרים מהמדינה. כנגד האפשרות שהמדינה תתדרדר לאנרכיה, דרשה ב-7 בנובמבר ה-SPD בראשותו של אברט השפעה רבה יותר בממשלה, הרחבת הפרלמנטריזם למדינת פרוסיה וויתור על כס המלוכה מצד הקיסר ובנו הבכור, יורש העצר וילהלם. אברט העדיף לשמור על מוסד המלוכה תחת שליט אחר, אך בשלב זה אמר לנסיך מקסימיליאן פון באדן, "אם הקיסר לא יתפטר, המהפכה החברתית היא בלתי נמנעת. אבל אני לא רוצה את זה, אני אפילו שונא את הרעיון כמו חטא." משמאל, הספרטקים (המונים כ-100 בברלין) וקבוצה של כ-80 עד 100 מנהיגי עבודים פופולריים מברלין המכונה "היישר למהפכה" (Revolutionäre Obleute) התכוננו למהפכה בבירה.

ב-9 בנובמבר הגיעה המהפכה לברלין כאשר החברות הגדולות ביותר נפגעו בשביתה כללית שהכריזו הספרטקיסטים והסוכנים המהפכניים, אך אשר נתמכה גם על ידי ה-SPD והאיגודים המרכזיים. 'מועצות פועלים וחיילים' הוקמו ובניינים חשובים נכבשו. כאשר ההמונים השובתים צעדו למרכז ברלין, ה-SPD, שחשש מאובדן השפעתו על המהפכה, הודיע כי הוא מתפטר מממשלתו של הנסיך מקסימיליאן.

בינתיים, הנסיך מקסימיליאן לא הצליח לשכנע את הקיסר וילהלם השני, שהיה במטה הצבא בספא, בלגיה, בצורך לוותר על כס המלוכה בפרוסיה בו חשב שיוכל להמשיך להחזיק. כשמקסימיליאן לא הצליח לשכנע אותו בחוסר המציאות של האפשרות לוותר על הכתר הקיסרי אך לא על כתר המלוכה בפרוסיה - החליט מקסימיליאן לפרסם באופן חד-צדדי ושיקרי כי הקיסר ויתר על שני התאריך וכי נסיך הכתר ויתר על זכות הירושה. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הנהגת ה-SPD לקנצלר ואברט ביקש מהנסיך מקסימיליאן להעביר את הממשלה לידיו. לאחר ישיבה קצרה בקבינט התפטר מקסימיליאן מתפקיד הקנצלר והעביר אותו, באופן לא חוקתי, לידי אברט שהפך לקנצלר גרמניה ולראש ממשלת פרוסיה: בכך היה לסוציאליסט הראשון, לפוליטיקאי השני ולאדם השני ללא תואר אצולה אשר כיהן בתפקיד. אברט השאיר את הממשלה שהקים הנסיך מקסימיליאן ברובה ללא שינוי, אך מינה פעילי SPD לתפקיד שר המלחמה הפרוסי ולמפקד הצבאי באזור ברלין.

הפעולה הראשונה של אברט בתור קנצלר הייתה לפרסם סדרת הכרזות המבקשות מהאנשים להישאר רגועים, להישאר מחוץ לרחובות ולהשיב את השלום והסדר. ניסיון זה לא צלח. לאחר מכן אברט אכל ארוחת צהריים עם שיידמן ברייכסטאג, וסירב לדבר עם ההמונים שנאספו בחוץ כשהתבקש לעשות כן. עם זאת, שיידמן ניצל את ההזדמנות, והכריז על גרמניה כעל רפובליקה. אברט זעם ונזף בו מיד: "אין לך זכות להכריז על הרפובליקה!" כיוון שהתכוון להשאיר את ההחלטה על צורת השלטון במדינה בידי אספה לאומית נבחרת, אשר יכלה להחליט גם על חידוש מוסד המלוכה. אברט אפילו ביקש מהנסיך מקסימיליאן להמשיך כיורש עצר, אך נענה בסירוב.

כיוון שוילהלם השני לא התפטר בפועל ב-9 בנובמבר, גרמניה נותרה באופן חוקי מלוכה עד שהקיסר חתם על התפטרותו הרשמית ב-28 בנובמבר. אך בבוקר ה-10 בנובמבר כאשר וילהלם העביר את הפיקוד העליון של הצבא לפאול פון הינדנבורג ויצא לגלות בהולנד נותרה המדינה ללא ראש מדינה רשמי.

אחר הצהריים של ה-9 בנובמבר, ביקש בחוסר רצון מה-USPD למנות שלושה שרים לממשלה העתידית. עם זאת, באותו ערב כבשה קבוצה של כמה מאות מהפכנים את בניין הרייכסטאג וניהלה דיון מאולתר. הם קראו לבחירת 'מועצות חיילים ועובדים' ביום למחרת במטרה להרכיב ממשלה זמנית: מועצת נציגי העם (Rat der Volksbeauftragten). כדי לשמור על השליטה באירועים וכנגד הסנטימנט האנטי מהפכני של אברט, החליט שעליו לעשות קו-אופטציה למועצות הפועלים ולהצטרף כמנהיג המהפכה ובמקביל לשמש כראש הרשמי של הממשלה הגרמנית.

ב-10 בנובמבר הצליח ה-SPD בראשותו של אברט להבטיח שרוב מועצות העובדים והחיילים שנבחרו זה עתה הגיעו מקרב תומכיהם. בתוך כך, ה-USPD הסכים לעבוד איתו ולחלוק את השלטון במועצת נציגי העם, הממשלה המהפכנית החדשה. אברט מצא את עצמו במבוכה. הוא הצליח להביא את ה-SPD לשלטון, וכעת הוא היה במצב שאפשר לו לקדם רפורמות חברתיות בחוק ולשפר את חלקם של מעמד העובדים. עם זאת, בעקבות המהפכה, נאלצו הוא ומפלגתו לחלוק את השלטון עם מפלגות השמאל שלהן בז: הספרטקיסטים והעצמאים. אברט הודיע על ההסכם בין שתי המפלגות הסוציאליסטיות למועצות שהתאספו להוטים לחזית סוציאליסטית מאוחדת ואישר את צירופם של שלושה זוגות חברים, שבכל אחד מהם חבר אחד מ-SPD והאחר מ-USPD. אברט והוגו האס היו יושב-הראש המשותפים. באותו יום קיבל אברט שיחת טלפון מרמטכ"ל ה-OHL וילהלם גרונר, שהציע לשתף עמו פעולה. לטענת גרונר, הוא הבטיח לאברט את נאמנות הצבא בתמורה לדרישות מסוימות: מאבק נגד הבולשביזם, סיום למערכת מועצות החיילים והעובדים, אספה לאומית וחזרה למדינת חוק וסדר. דבר זה הוביל לתקשורת קבועה בין השניים שהיו מעורבים בשיחות טלפון יומיות על קו סודי, על פי גרונר. ההסכמים בין השניים נודעו כ"הסכמי אברט-גרונר".

במדיניות הפנים, מספר רפורמות חברתיות הונהגו במהירות על ידי מועצת נציגי העם תחת הנהגתו של אברט, כולל דמי אבטלה, קביעץ יום עבודה בן שמונה שעות, זכות בחירה אוניברסלית לכולם מעל גיל 20, זכותם של עובדי חקלאות להתארגן, והגדלת דמי הזקנה, המחלה והאבטלה של העובדים. בצו של ה-12 בנובמבר 1918 הוקם משרד הרייך לפירוז כלכלי, במטרה להעביר את הכלכלה הגרמנית "לתנאי שלום". ב-22 בנובמבר 1918 תוקנה תקנה על ידי משרד המזון של הרייך לקיום בחירות ל"מועצות איכרים ועובדים" שהופעלה על ידי "כל האגודות החקלאיות." ב-23 בנובמבר 1918, משרד הרייך לפיתוח כלכלי פרסם שתים עשר תקנות שקבעו כללים הנוגעים למשך יום העבודה, ימי מחלה, חופשות בתשלום, "ועוד היבטים של יחסי עבודה בתוך הכלכלה הגרמנית." ב-9 בדצמבר קבע המשרד לפירוז כלכלי כי הממשלה "צריכה לדרוש מהקומונות והאיגודים הקהילתיים להקים מחלקות להדרכה מקצועית כללית ולהשמת חניכים-מקצועיים".

ב-23 בנובמבר 1918 פורסם צו האוסר על עבודה במאפיות בין השעות 10 בלילה ו-6 בבוקר. בדצמבר 1918 הועלתה מגבלת ההכנסה לזכאות לכיסוי ביטוחי הבריאות מ-2,500 ל-5,000 מארק. זכות האספה וההתאגדות החופשית, שהורחבה אפילו לעובדי ממשלה ופקידים, נעשתה אוניברסלית וכל מגבלת צנזורה בוטלה. חוקים מפלים נגד עובדי חקלאות ומשרתים בוטלו. הוחזרו הוראות להגנת עובדים שבוטלו במהלך המלחמה, והוצאו מספר הנחיות הנוגעות להרחבת חופש עיתונות, חופש הדת וחופש הדיבור ולחנינה של אסירים פוליטיים. כמו כן שופרו ההגנות לעובדי בית, והוגדרו הפרשות הדיור.

צו מיום 23 בדצמבר 1918 הסדיר את סוגיית הסכמי השכר הקיבוציים, וקבע כי הסכם שכר שנחתם בענף עבודה כלשהו בין האיגודים המקצועיים המוסמכים לבין ארגון מעסיקים יהיה בעל תוקף מוחלט - כלומר שום מעסיק לא יוכל להחתים את עובדיו על הסכמים אחרים מיוזמתו. בנוסף, הוקם ארגון של בתי משפט לבוררות במטרה להכריע בכל המחלוקות בתחום העבודה. צו מיום 4 בינואר 1919 אילץ את המעסיקים להחזיר את עובדיהם לשעבר שהיו מגויסים, ונקבעו אמצעים כדי להגן על עובדים מפני פיטורים שרירותיים. עובדים שחשו כי התייחסו אליהם באופן לא הוגן יכלו לערער לבית משפט לבוררות. ב-29 בנובמבר 1918 בוטלה שלילת זכות ההצבעה למקבלי קצבאות רווחה. הכרזה ממשלתית מדצמבר 1918 הורתה לחקלאים להעסיק חיילים חוזרים "במקום עבודתם הקודם ולספק עבודה למובטלים".

בדצמבר 1918, הסדירה הממשלה העניקה באופן זמני את המשך תשלום דמי הלידה שהחל בתקופת המלחמה. צו מינואר 1919 חייב את העסקתם של נכי מלחמה. ב-29 בינואר 1919 נחקק צו הנוגע לרכישת קרקעות להתיישבות עובדים שאפשר להפקיע נחלות בנות 100 דונם ומעלה לטובת התיישבות עובדים. עם זאת, רק כ-500,000 דונם שוחררו עד שנת 1928, והדבר היטיב עם 2.4% מאוכלוסיית החקלאים. בנוסף, ממשלתו של אברט הניעה מחדש את אספקת מזון והוציאה הוראות שונות הקשורות לקידום התעופה האזרחית והגבלות על החזקת כלי נשק.

בשבועות שלאחר הקמת מועצת נציגי העם, אברט והנהגת ה-SPD התייצבו לצד הגורמים השמרניים והלאומניים בחברה הגרמנית (עובדי המדינה, הכוחות המזוינים, המשטרה והרשות השופטת) כנגד הכוחות השמאליים המהפכניים. הכוחות השמרניים והלאומניים רצו לבטל את האתגרים לסדר הקיים שהציבו מועצות הפועלים בהקדם האפשרי. זאת למרות שמרבית מועצות הפועלים והחיילים ראו עצמן כתומכות בממשלה. רק הספרטקיסטים ביקשו לקדם מהפכה ודיקטטורה של הפרולטריון. אברט וגרונר פיתחו "תוכנית" להשבת הסדר בברלין באמצעות יחידות צבאיות שחזרו מהחזית המערבית שנשלחו לפרק את הכוחות הפרולטריים מנשקם בין ה-10 ל-15 בדצמבר. עם זאת, לאחר שעשר הדיוויזיות הגיעו, במקום להישאר כוח מלוכד אנשיהם התפזרו.

ב-16 בדצמבר, נפגש ה-Reichsrätekongress (קונגרס המועצות) בברלין וקבע את המועד לבחירות לאספה הלאומית ל-19 בינואר 1919. עם זאת, הוא גם קיבל החלטה שמטרתה להבטיח כי הצבא יהיה תחת שליטה קפדנית של הממשלה האזרחית, כלומר מועצת נציגי העם. הוא גם קרא למועצות החיילים לעמוד איתן מול דרג הקצונה והצבא הסדיר. זה לא היה מקובל על מנהיגי הצבא וב-OHL החלו להקים גדודי מתנדבים באזור ברלין. הלחימה התפרצה ב-24 בדצמבר ברחוב השלוספלאץ בברלין (השטוף של השלוס של ברלין).

ב-23 בדצמבר, אנשי חיל הים הכועסים כבשו את בית הקנצלר והכניסו את צירי מועצת נציגי העם למעצר בית. אברט ביקש מה-OHL עזרה בטלפון וכוחות התאספו בפאתי הבירה. במהלך הלילה הורה אז אברט לכוחות אלה לתקוף, מתקפה שהחלה בבוקר ה-24 בדצמבר. עם הפסקת הלחימה אחר הצהריים, כוחות חיל הים החזיקו בשטח, אך הם חזרו למוצב שלהם, וסיימו את המשבר. כתוצאה מאירוע זה, אותו קרא ליבקנכט "חג המולד העקוב מדם של אברט"ף חברי USPD עזבו את מועצת נציגי העם ב-29 בדצמבר. למחרת, חברי SPD גוסטב נוסקה ורודולף ויסל תפסו את מקומם ומאותה נקודה החלה הממשלה לחתום על צווים בתור 'הממשלה הפדרלית - Reichsregierung במקום "מועצת נציגי העם." באותו היום, ניתקו הספרטקסים את קשריהם שנותרו עם USPD והקימו עצמם כמפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD).

שבוע ה-5–12 בינואר 1919 נודע בכינוי "מרד הספרטקיסטים". הטריגר היה אירוע טריוויאלי: ראש משטרת ברלין, חבר ה-USPD, סירב לקבל את פיטוריו. USPD קרא להפגין סולידריות, אך הופתע בעצמו מהתגובה כשמאות אלפים, רבים מהם חמושים, התאספו במרכז העיר ב-5 בינואר. הם השתלטו על מערכות העיתונים ותחנות הרכבת. נציגי USPD ו-KPD החליטו להפיל את ממשלת אברט. עם זאת, למחרת, ההמונים שנאספו לא הצליחו לתפוס מבני ממשל, מכיוון שהתמיכה שצפו לקבל מקרב שורות הצבא לא התממשה. אברט החל לנהל משא ומתן עם מנהיגי המרד, אך התכונן במקביל לפעולה צבאית. גוסטב נוסקה ששימש כמפקד הצבא והציא, עשה שימוש הן בצבא סדיר והן בפלוגות 'פרייקורפס' - מיליציה ימנית של חיילים משוחררים על מנת להביא את המרד לסיומו. כ-170 איש נהרגו בהם מנהיגי ה-KPD רוזה לוקסנבורג וקרל ליבקנכט.

בבחירות הראשונות לנשיאות גרמניה, אז כבר רפובליקת ויימאר, שהתקיימו ב-11 בפברואר 1919, חמישה ימים לאחר שהתכנסה הוועידה הבוחרת בוויימאר, נבחר אברט לנשיא הזמני של הרפובליקה הגרמנית. הוא נותר בתפקיד זה לאחר שהחוקה החדשה נכנסה לתוקפה והושבע בתור נשיא הרייך (Reichspräsident) ב-21 באוגוסט 1919. הוא היה ראש המדינה הראשון שנבחר באופן דמוקרטי, והיה גם הסוציאליסט הראשון הראשון, והראשון מרקע פרולטרי ואף מרקע שאיננו בן אצולה שמילא תפקיד זה. בכל תקופת קיומו של הרייך הגרמני המאוחד משנת 1871 עד 1945, הוא היה גם ראש המדינה היחיד בכל אירופה שהיה מחויב באופן חד משמעי לדמוקרטיה.^{[דרוש מקור]}

אחת המשימות הראשונות של אברט כנשיא הייתה להתמודד עם חוזה ורסאי. כאשר התנאים של החוזה התפרסמו ב-7 במאי 1919, התייחסו אליו הגרמנים מכל הגוונים הפוליטיים כאל "תכתיב"(אנ') מכביד, במיוחד כיוון שגרמניה הוכרכה למעשה לחתום עליו ללא כל משא ומתן. אברט עצמו הוקיע את החוזה כ"בלתי ניתן למימוש ובלתי נסבל". עם זאת, אברט האמין כי גרמניה לא תוכל להרשות לעצמה לדחות את החוזה כיוון שבעלות הברית יפלשו לגרמניה ממערב אם גרמניה תסרב לחתום.

כדי לפייס את דעת הקהל הגרמנית, הוא שאל את הינדנבורג אם הצבא מסוגל להחזיק מעמד אם בעלות הברית יחדשו את המלחמה. הוא הבטיח לדחוף לדחיית החוזה אם תהיה אפילו אפשרות רחוקה שהצבא יוכל לעמוד במתקפה, אלא שהינדנבורג לדברי גרונר, הגיע למסקנה כי הצבא אינו מסוגל לעמוד בחידוש המלחמה אפילו בהיקף מצומצם. במקום לספר לאברט עצמו, הוא שלח את גרונר למסור לנשיא את מסקנת הצבא. אברט ייעץ אפוא לאספה הלאומית לאשר את חוזה ורסאי, והוא אכן אושר ברוב גדול ב-9 ביולי.

המאבק של הממשלה נגד כוחות קומוניסטים, כמו גם סוציאליסטים מהפכניים, נמשך גם לאחר שאברט היה לנשיא. מינואר עד מאי 1919, באזורים מסוימים לאורך הקיץ, נמשכה מלחמת האזרחים בגרמניה. לאחר ה-19 הבחירות ב-19 בינואר החזירו המפלגות הדמוקרטיות (SPD, Zentrum ו-DDP) לעצמן את הרוב המוצק ואברט הרגיש כי לכוחות המהפכניים לא נותרה לגיטימציה. הוא ונוסקה השתמשו כעת באותם כוחות שהפעילו קודם לכן בברלין בקנה מידה לאומי כדי לפזר את מועצות העובדים. במרץ 1920, גורמי פרייקורפס ימניים נקטו בפוטש של קאפ והממשלה, כולל אברט, נאלצה לברוח מברלין. עם זאת, סירוב של עובדי מדינה לקבל את הממשל החדש והשביתה הכללית שפרצה בעקבות קריאת הממשלה החוקית הביאו לקריסת של הפוטש. לאחר סיום השביתה הכללית, עובדים שובתים באזור רוהר סירבו לחזור לעבודה, בהובלת חברי ה-USPD וה-KPD, כשהם מאתגרים פעם נוספת את השלטון בכוח חמוש. הממשלה שלחה פעם נוספת את כוחות הרייכסווהר והפרייקורפס כדי לדכא את המרד ברוהר בכוח. כדי להימנע מקיום בחירות בזמן קריטי, האריך הרייכסטאג את כהונתו ב-24 באוקטובר 1922 עד 25 ביוני 1925, ברוב קולות מוסמכים לצורך שינוי החוקה.

כנשיא מינה אברט דמויות ימניות מרכזיות כמו וילהלם קונו והנס לותר כקנצלרים ועשה שימוש קפדני בסמכויותיו הרחבות על פי סעיף 48 לחוקת ויימאר, על מנת לטפל בקאפ-פוטש ובהיטלר- לודנדורף פושט. במהלך שנת 1924 הוא השתמש בכוחות החירום של הנשיאות 134 פעמים בסך הכל. לאחר מלחמת האזרחים שינה את הפוליטיקה שלו ל"מדיניות איזון" בין השמאל לימין, בין העובדים לבעלי המפעלים העסקיים. במסגרת מעמץ זה הקים קואליציות שבירות, שיצרו גם שורה של משברים כמו הסכמת ה-SPD במהלך משבר 1923 להארכת יום העבודה ללא פיצוי לעובדים, בשעה שהמפלגות השמרניות לא עמדו בחלקן בהסכם ודחו לאחר הפשרה את קביעת המיסים המיוחדים לעשירים אליהם התחייבו.^{[דרוש מקור]}

אברט סבל מאבני מרה והתפרצויות תכופות של דלקת המרה. ביקורת חריפה שספג מצד יריביו מימין, כללה השמצות ולעג, שזכו על פי רוב או אף נתמכו על ידי הרשות השופטת כאשר הנשיא פנה לבתי המשפט. ההכרח התמידי להתגונן מפני התקפות אלה פגע גם הוא בבריאותו. בדצמבר 1924 קנס בית משפט במגדבורג עיתונאי שקרא לאברט "בוגד בארצו" בגין תפקידו בשביתה בינואר 1918, אך נאמר גם כי מבחינה חוקית, אברט ביצע למעשה בגידה. תיק בית משפט זה מנע ממנו לחפש עזרה רפואית למשך זמן מה, מכיוון שהוא רצה להיות זמין להציג ראיותיו.

באמצע פברואר 1925 הוא חלה, במה שהאמינו אז שהוא שפעת. מצבו הידרדר במהלך השבועיים שלאחר מכן, ובאותה תקופה סברו שהוא סובל מהתפרצות נוספת של דלקת המרה. בבוקר ה-23 בפברואר אובחן כסובל מדלקת תוספתן ובליל אותו היום עבר ניתוח חירום לכריתת תוספתן (על ידי המנתח אוגוסט ביר). ארבעה ימים לאחר מכן נפטר מהלם זיהומי (ספטי) והוא בן 54. הוא נקבר בהיידלברג. כמה פוליטיקאים בכירים ונשיא האיגוד המקצועי נשאו נאומים בהלווייתו, וכך גם הכומר הפרוטסטנטי הרמן מאס מכנסיית רוח הקודש בהיידלברג - דבר שעורר שערורייה בסביבתו הקונסרבטיבים כיוון שאברט היה אתאיסט מוצהר (על אף שהוטבל לקתוליות, עזב את הכנסייה זמן רב טרם מותו).

אברט נותר דמות שנויה במחלוקת בקרב ההיסטוריונים עד היום. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה מכירה בו כאחד ממייסדיה, ורואה במותו המוקדם אבדה גדולה. גורמי שמאל רבים טוענים כי הוא שסלל את הדרך לפאשיזם בתמיכתו באנשי הפרייקורפס ובדיכוי האלים של מרידות הפועלים.

מימין, הופצה עליו אגדת ה"סכין בגב" - הרעיון שהסוציאליסטים (והיהודים) היו אחראים לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי זו הייתה טענה צבועה, שכן האחראים הראשיים להפצת האגדה - פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף היו אלו שביקשו מן הסוציאל-דמוקרטים כי ישאו ויתנו על כניעה, ועמדו על כך שהצבא אינו יכול עוד להחזיק מעמד. לאנשים אלו הייתה הרפובליקה של ויימאר בבחינת רע הכרחי, שמטרתו להסיט את האשמה בתבוסה במלחמת העולם הראשונה מהמנגנון הצבאי לעבר הסוציאל-דמוקרטים, עד שבבוא היום יתפסו את השלטון גורמים אשר יכינו את העם למלחמה הבאה. לפי גישה זו שיחק אברט בדרמה זו בדיוק את התפקיד שציפו ממנו אנשי הימין והצבא.

כמה היסטוריונים רואים בפעולותיו של אברט כהכרחיות לזמנן למניעת הקמתה של מדינה קומוניסטית. מנגד יש הטוענים כי רבים מן הפועלים המתמרדים (ורבים מן ההרוגים) היו דווקא תומכי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אברט, וכי עד רציחתם של ליבקנכט ולוקסמבורג לא הייתה המפלגה הקומוניסטית גוף רלוונטי, וכי היו אלה דווקא פעולותיו של אברט שגרמו לרדיקליזציה ולתמיכה ברעיונות קומוניסטיים ומהפכנים.

יצירת מועצות פועלים נבחרות, כפי שקרה (בתמיכתו הפסיבית של אברט) בימים הראשונים של הרפובליקה, נראתה על ידי הפועלים המתונים ככלי לגיטימי לפיקוח על הממשלה הדמוקרטית, בתקופה בה אנשי הממשל היו ריאקציונרים שנותרו בתפקידיהם מימיו של הקייזר, והחוקים הקיימים לא הגנו עדיין על הפועלים מניצול ומהתעללות בידי המעבידים.

מבקריו של אברט רואים אותו ככלי ששימש בידי הריאקציה (בידיעתו או שלא בידיעתו) אשר החלטותיו השגויות היו מרכזיות בעיצובה של רפובליקת ויימאר. אך אפילו מבקרים אלו מודעים לכך שעם מותו הפך קיצה של רפובליקת ויימאר לבלתי נמנע, וזאת במיוחד לאור העובדה כי יורשו היה פאול פון הינדנבורג, איש צבא מן הימין, ומונרכיסט, שפעולותיו תרמו רבות לעליית אדולף היטלר לשלטון, ולקיצה של הרפובליקה.

קרן פרידריך אברט נוסדה בשנת 1925 על ידי פעילים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, שביקשו לשמר את מורשתו של אברט. הקרן בעלת זיקה למפלגה אך עצמאית ממנה, ומשרדיה נמצאים בבון.

הקרן מקדמת פרויקטים המקדמים דמוקרטיה ושוויון זכויות בכ-100 מדינות ברחבי העולם, בהן ישראל. כמו כן מחלקת הקרן מלגות לתלמידים מצטיינים.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרידריך אברט

• פרידריך אברט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרידריך אברט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פרידריך אברט (1871-1925), דף שער בספרייה הלאומית
• פרידריך אברט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פרידריך אברט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הקנצלרים של גרמניה
הקיסרות הגרמנית	הנסיך אוטו פון ביסמרק • הרוזן לאו פון קפריבי • כלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט • הנסיך ברנהרד פון בילוב • תאובלד פון בתמן-הולווג • גאורג מיכאליס • הרוזן גאורג פון הרטלינג • הנסיך מקסימיליאן מבאדן • פרידריך אברט
רפובליקת ויימאר	פרידריך אברט • פיליפ שיידמן • גוסטב באואר • הרמן מילר • קונסטנטין פרנבאך • יוזף וירט • וילהלם קונו • גוסטב שטרזמן • וילהלם מרקס • הנס לותר • וילהלם מרקס • הרמן מילר • היינריך ברינינג • פרנץ פון פאפן • קורט פון שלייכר
גרמניה הנאצית	אדולף היטלר • יוזף גבלס • לוץ שוורין פון קרוזיק (ראש השרים)
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה	קונראד אדנאואר • לודוויג ארהארד • קורט גאורג קיזינגר • וילי ברנדט • הלמוט שמידט • הלמוט קוהל • גרהרד שרדר • אנגלה מרקל • אולף שולץ
פורטל גרמניה

נשיאי גרמניה
רפובליקת ויימאר	פרידריך אברט • פאול פון הינדנבורג
גרמניה הנאצית	אדולף היטלר (כפיהרר) • קרל דניץ
גרמניה המערבית (במקביל לגרמניה המזרחית)	תיאודור הויס • היינריך ליבקה • גוסטב היינמן • ולטר של • קרל קרסטנס • ריכרד פון וייצזקר
גרמניה המזרחית (במקביל לגרמניה המערבית)	וילהלם פיק
גרמניה אחרי האיחוד	רומן הרצוג • יוהאנס ראו • הורסט קלר • כריסטיאן וולף • יואכים גאוק • פרנק-ואלטר שטיינמאייר
פורטל גרמניה