פרלמנט (ממלכת צרפת)
הפרלמנט (ⓘⒾ) היה מוסד פוליטי בעל סמכויות שיפוטיות בעיקר, שפעל בצרפת לפני המהפכה הצרפתית. הפרלמנט הראשון היה הפרלמנט של פריז שהתפתח ממועצת המלך בשנת 1307. הוא נמצא בתוך ארמון המלך מימי הביניים באיל דה לה סיטה שבפריז.
ב-1443, בעקבות מלחמת מאה השנים, העניק שארל השביעי, מלך צרפת פרלמנט לחבל לנגדוק. בהמשך, ועד למהפכה הצרפתית הוקמו בצרפת פרלמנטים רבים בערים אראס, מץ, נאנסי, קולמאר, דיז'ון, בזאנסון, גרנובל, אקס-אן-פרובאנס, פרפיניאן, טולוז, פאו, בורדו, רן ורואן.
חברי הפרלמנט השתייכו ברובם לאצולת הגלימה, והחברות בפרלמנט עברה בירושה.
תפקידי הפרלמנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישבו בצמרת המדרג השיפוט, ששימשו בית משפט עליון וערכאה סופית לערעורים באזוריהם. לפרלמנטים היו גם סמכויות מנהליות נרחבות, שהציבו אותם בעמדת עימות קבוע עם המושלים והנציבים המקומיים. מעל לכל, היה להם תפקידי מכריע בתהלי החקיקה. על מנת לקבל תוקף משפטי היה כל מחוק חייב להירשם ברשומות הפרלמנט, ולפרלמנט הייתה הזכות לשלוח למלך מכתבי מחאה המצביעים על כל הפגמים שמצאו בחקיקה החדשה. באמצעות הליך זה של דחיית חובת רישום החוק ברשומות, הפרלמנט בעת ההמתנה לתשובת המלך, יכלו הפרלמנטים לעכב ולהכשיל את מדיניות הממשלה.ומאז מותו של לואי הארבעה עשר הם שכללו את הטכניקה והפכו אותה למנגנון התנגדות מרכזי. מכתבי המחאה מנוסחים בקפידה היו חילופי תקשורת חשאית בין המלך לבין מערכת בתי המשפט שלו, אבל באותה תקופה נהגו הפרלמנטים לרתום לצדם את דעת הקהל באמצעות הדפסת המכתבים ומכירתם. במקרים רבים נהגו גם לכתבו את המכתב מחדש לאחר שהתקבלה תשובת המלך, ומאוחר יותר באותה מאה אף הרחיבו את אמצעי ההתנגדות ונקטו גם שביתו ולעיתים היו אפילו התפטרויות המוניות. עם זאת, כולם ידעו כי בסופו של דבר המלך הוא הפוסק האחרון.[1]
שופטי הפרלמנטים מנו כ-1,200 איש. יחד עם כ-1,000 בעלי תפקידים בערכאות ריבוניות אחרות בממלכה, שעסקו בעיקר בשיפוט מיוחד בתחומי מימון וכספים. הם היו "אצולת הגלימה". כל הכהונות בבתי המשפט הריבוניים הקנו למחזיקיהן תואר אצולה, אבל באותה עת רק קומץ מחברי הפרלמנטים עדיין חבו את מעמדם כאצילים למשרותיהם. לרוב כבר עמצדו לזכותם במשפחתם כמה דורות של אצילים, ובתקופה זו החליטו פרלמנטים אחדים שלא לקבל לשורותיהם אף אדם שלא היה לו ייוחס כזה. האצילים המיוחסים האלה שלטו בפרובינציות שלהם בכל העניינים המקומיים, ומשום כך התפתחו לעיתים תכופות עימותים בינם לבין הנציבים והמושלים. בפריז הם שלטו בעניינים הנוגעים לכלל המדינה. לא זו בלבד שהפרלמנט ובתי משפט ריבוניים נוספים בעיר הגדולה נהנו מסמכויות ומתחומי שיפוט נרחבים יותר בהשוואה למקביליהם בפרובינציות. אצולת הגלימה הפריזאית אף סיפקה את מרבית האצילים שהתקדמו למשרות נציבים יועצים מדיניים ושרים.[1]
