פרנצ'סקו רוזי

פרנצ'סקו רוזי
Francesco Rosi

לידה	15 בנובמבר 1922 נאפולי, איטליה
פטירה	10 בינואר 2015 (בגיל 92) רומא, איטליה
מדינה	איטליה, ממלכת איטליה
תקופת הפעילות	מ-1948
בן או בת זוג	נורה ריצ'י
צאצאים	Carolina Rosi
מספר צאצאים	1
פרסים והוקרה	Honorary doctorate from the Sorbonne University Paris (5 באפריל 2002) פרס דקל הזהב (1972) דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר (1962) דוב הזהב של כבוד (2008) פרס חבר השופטים של פסטיבל ונציה (1958) פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1983) פרס אריה הזהב (1963) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1965) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1981) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1985) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1976) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1997) פרס דוד דה דונטלו לבמאי הטוב ביותר (1979) פרס אריה הזהב (2012) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פדובה אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית קצין בלגיון הכבוד
פרופיל ב-IMDb

פרנצ'סקו רוזי (באיטלקית: Francesco Rosi;‏ 15 בנובמבר 1922 - 10 בינואר 2015) היה במאי קולנוע איטלקי. שניים מסרטיו זכו בפרסי הקולנוע החשובים: פרס דקל הזהב ודב הזהב. רוזי נחשב אחד מהבמאים האיטלקים הבולטים במה שכונה בזמנו "הגל החדש האיטלקי", שצמח לאחר ירידת זרם הנאוריאליזם בקולנוע האיטלקי.^[1] סרטיו של רוזי, במיוחד אלו שנוצרו בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, נחשבו כבעלי מסרים פוליטיים ועסקו בבעיות חברתיות. דוגמה לכך הוא סרטו מ-1979, "Cristo si è fermato a Eboli", שהתבסס על ספרו של קרלו לוי, "ארץ שכוחת אל". סרטיו המאוחרים יותר נטו לעסוק בחומרים ספרותיים. הוא המשיך לביים עד 1997 וסרטו האחרון היה "לשוב הביתה", עיבוד קולנועי לספרו של פרימו לוי, "ההפוגה".

רוזי נולד ב-1922 בנאפולי בשכונת מונטקלוואריו כבן הבכור של סבסטיאנו רוזי, ממוצא קלברזי, מנהל סוכנות ימית וקריקטוריסט של היומונים "מונסיניור פרלי" ו"וארקו'א פרסה" (כאשר יחד עם אמיליו ריאלה, עיצב את המסקוטה של העיר נאפולי, "איל צ'וצ'ו" - Il Ciuccio). האם, עמליה קרולה הייתה עקרת בית נפוליטנית. ב-1930 נולד אחיו מאסימו, לימים אדריכל. משפחת רוזי עברה די מהר לרחוב צ'זארה רוסארול, אחר כך בדרך רג'ינה אלנה ולבסוף לרחוב סן פסקואלה, בשכונת קיאיה. את חופשות הקיץ בילה רוזי בפוזיליפו, שם התוודע לרפאלה לה קפריה, איתו חלק את האהבה לים, עבודה וידידות נפש. רוזי למד בבת הספר היסודי תרזה רווסקיירי ברוחוב באוזן, והחל מ-1934 בתיכון-גימנסיה "אומברטו הראשון". בם קישר קשרי ידידות ארוכי ימים עם אישים כמו ג'ורג'ו נאפוליטאנו, אנטוניו גירלי, פרנצ'סקו קומפאניה, אקילה מילו, ג'וזפה פטרוני גריפיף, מאוריציו בארנדסון ורוזלינה באלבי.

בצעירותו עבד רוזי במחיצתו של הבמאי לוקינו ויסקונטי. סרטו, "Salvatore Giuliano", מ-1962, עסק בפושע הסיציליאני הנודע סלווטורה ג'וליאנו. הסרט ערב לחלופין עבר והווה והוגש בצורה כאילו דוקומנטרית.^[1] סרטו, "Il Caso Mattei" (מקרה מאטיי), זכה ב-1972 בפרס דקל הזהב לסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע בקאן. הסרט עסק בחייו של איש הציבור האיטלקי אנריקו מאטיי (אנ') שמותו ב-1962 בתאונת מטוס מסתורית העסיק רבות את הציבור באיטליה.

בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-2008 הוקרנו 13 מסרטיו בתוכנית מיוחדת שהוקדשה ליוצרים קולנועיים בעלי איכות והישגים יוצאי דופן. הוא זכה באותו פסטיבל בפרס דוב הזהב למפעל חיים. הענקת הפרס לוותה בהקרנת סרטו, "Salvatore Giuliano", זוכה פרס דוב הזהב לבמאי הטוב לשנת 1962. ב-2012 העניק פסטיבל הסרטים של ונציה לרוזי את פרס אריה הזהב למפעל חיים.

מדיה וקבצים בנושא פרנצ'סקו רוזי בוויקישיתוף

• פרנצ'סקו רוזי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פרנצ'סקו רוזי, באתר AllMovie (באנגלית)
• פרנצ'סקו רוזי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• פרנצ'סקו רוזי, באתר Discogs (באנגלית)

ערך זה הוא קצרמר בנושא קולנוע. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.