צבי אלחייני

צבי אלחייני

צבי אלחייני, 2022
לידה	1971 (בן 53 בערך) פתח תקווה, ישראל
מדינה	ישראל
מקצוע	אדריכל

צבי אלחייני (נולד ב-1971) הוא אדריכל^{[דרוש מקור]} ודוקטור להיסטוריה של אדריכלות ישראלית, כותב, עורך ואוצר, מייסד ארכיון אדריכלות ישראל ומנהלו ומחברם של ספרים רבים העוסקים בהיסטוריה של הבניה בישראל. מאז שנת 2022 הוא בעל תשובה ועסוק בחקר תופעות של דחיקה ומחיקה של הזהות היהודית בבנייה ובעיצוב המרחב בישראל.

נולד וגדל בשכונת כפר גנים שבפתח תקווה להלנה הופמן (ילידת פולין 1948) ולדניאל אלחייני (יליד מרוקו 1945). גדל בבית ציוני לאומי דתי, התחנך בחינוך הממלכתי דתי והיה חניך שבט החלוץ בסניף בני עקיבא מלבס. למד בישיבת בני עקיבא נחלים וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר אמי"ת גוש דן שעל-יד אוניברסיטת בר-אילן. בצבא שירת במערך ההסברה של חיל החינוך וככתב עיתון במחנה.

בעשורים הבאים חי אלחייני כחילוני, זוהה עם חוגי שמאל ופעל כחוקר, כותב, מרצה ואוצר בעיקר בהקשרים אלה. מאז 2020 החל תהליך תשובה פוליטי ודתי ובהתבוננות מפוכחת על ההיסטוריוגרפיה הקנונית-ההגמונית שליוותה במאה השנים האחרונות את מפעל הבנייה של הארץ ושלאלחייני היה חלק פעיל בניסוחה.

בשנת 1998 סיים אלחייני בהצטיינות את לימודיו במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ולאחר מכן למד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים (הטכניון) שם השלים בהצטיינות יתרה לימודי תואר שני בהיסטוריה, תאוריה וביקורת של ארכיטקטורה. עבודת המאסטר שלו, אוסקר נימאייר וראשית האורבניזם הספקולטיבי בישראל אחרי 1960, חקרה לעומק לראשונה את פועלו בישראל של האדריכל הברזילאי הנודע באמצע שנות ה-60 והניחה תוך כך יסודות להיסטוריה המוקדמת של הבנייה לגובה בישראל. חלקים נרחבים מתוך מחקר זה התפרסמו בספרים ובכתבי-עת בארץ ובחו״ל.

בשנת 2014 השלים אלחייני את החיבור לשם קבלת תואר דוקטור, גם כן בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. מחקר הדוקטורט שלו על גישות רב–הקשריות לארכיונאות אדריכלית (שיחזור ידע להיסטוריוגרפיה של אדריכלות ישראל) הציע מודל חדשני רב-הקשרי לארכיונאות, לתיעוד ולאיחוי של ידע אדריכלי עלום, על רקע פיזורם ואובדנם רחבי-ההיקף של אוספים אדריכליים אישיים וארגוניים בישראל בעשורים האחרונים.

בין השנים 2002–2017 לימד אלחייני קורסים וסמינרים בהיסטוריה של אדריכלות ישראל במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, במחלקות לעיצוב פנים וסביבה בשנקר - בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב ובHIT מכון טכנולוגי חולון, ועוד. מאז 2017 עוסק באוצרות, כתיבה ועריכה.

במקביל לכתיבת הדוקטורט ייסד אלחייני במגדל שלום מאיר בסיועם הגדול של מתנדבים ותומכים את ארכיון אדריכלות ישראל שהוא כיום האוסף המקיף ביותר של תולדות התכנון, הבנייה והאדריכלות בארץ מראשית המאה ה-20 ועד ימינו. הארכיון מקיף למעלה ממיליון פריטים שרבים מהם עוברים תהליך דיגיטציה במסגרת הסכם עם הספרייה ליודאיקה של אוניברסיטת הרווארד. משנת 2016 חבר אלחייני בוועדת ההיגוי של אשכול האדריכלות בפרויקט תרבות חזותית ואמנויות הבמה של הספרייה הלאומית שמטרתו הצלה, דיגיטציה והנגשה של אוספים בתחומי האדריכלות, העיצוב, המחול, והתיאטרון בישראל.

בשנת 2022 ראה אור בסדרת ספרי האדריכלות של הוצאת אסיה ספרו של אלחייני יחד עם האדריכל מיכאל יעקובסון ״סעודה אחרונה בקיבוץ: האדריכלות הברוטליסטית של ארנונה אקסלרוד״. הספר עוסק בחדרי האוכל שתכננה אקסלרוד ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצי גבול, ביניהם כאלה שהותקפו קודם מתקפת הפתע על ישראל (2023) ובמהלכה, בהם ניר עם וכפר גלעדי.

שנה קודם לכן ראה אור בסדרה זו ספרם של אלחייני ויעקובסון ״אחרי המודרניזם: האדריכלות של משה לופנפלד וגיורא גמרמן״ (2021). שני הספרים, שראו אור בסמוך, פורשים יריעה מקיפה על עשייתם של יוצרים פחות מוכרים של הברוטליזם והפוסטמודרניזם האדריכלי בישראל במחצית השנייה של המאה ה-20. במרכז הספר נידונה בהרחבה ההיסטוריה של הקמתו של בניין הספרייה העירונית המרכזית בתל אביב היא ספריית בית אריאלה ותכנון הכיכר שבחזיה שמאז מתקפת השבעה באוקטובר 2023 משמשת ככיכר החטופים והנעדרים.

בשנת 2020 ראה אור בעריכתו של אלחייני בסדרה ארכיטקטורות של הוצאת בבל הספר ״גולדרייך דה שליט מקום״ על עבודתם של ארטור גולדרייך ותמר דה שליט (עורכת משנה דיאנה דולב). בספר עב-הכרס מאמרים מקיפים מאת אלחייני והחוקרות לואיז בית-לחם, אורנה בן מאיר, מיכל חכם ואיילה לוין ומאות דימויים מארכיונם של גולדרייך ודה שליט ומאוספים אחרים.

בסוף שנת 2019 ראה אור בהוצאה פרטית של האדריכל יוסי פרידמן הספר ״סילו ישראלי״ שאלחייני ערך יחד עם ד״ר אדריכל אור אלכסנדרוביץ. הספר מקיף מאות תצלומי ממגורות בישראל מאת צחי אוסטרובסקי ומאמרים מקיפים על ההיסטוריה הטכנולוגית, האדריכלית והתרבותית של מבני אסמים וממגורות בעולם ובישראל מאת אלכסנדרוביץ ואלחייני.

בסוף שנת 2017 ראתה אור המונוגרפיה שמעון פובזנר אדריכל מאת אלחייני ויעקובסון (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר) ופורשת לראשונה את מכלול עבודתו של אחד מנציגיה הבולטים של אדריכלות ישראל בעשוריה הראשונים, זוכה פרס רוקח, שהיה מעורב בין השאר בתכנון משכן הכנסת, כיכר מלכי ישראל וכיכר העצמאות (נתניה), מכון ון ליר ובית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, בית החייל בתל אביב ובנתניה, אתרי הנצחה רבים, בנייני המכון למחקר ביולוגי בישראל ועוד.

בשנת 2016 פרסם אלחייני עם יעקובסון את המונוגרפיה הדו-לשונית האדריכלות של נדלר-נדלר-ביקסון-גיל: 1946-2010 הפורשת לראשונה את מכלול עבודת אחד ממשרדי האדריכלים הפעילים בארץ, מייסודם של האדריכלים שולמית נדלר ומיכאל נדלר.

אלחייני מעורב בשורה ארוכה של מאמרים, קטלוגים, ספרים ותערוכות העוסקים באדריכלות ישראל. עם תום לימודי התואר הראשון שימש עורך המשנה של שני כרכי הספר הפרויקט הישראלי: בניה ואדריכלות 1948-1973 (עורך: צבי אפרת, 1,055 עמ׳, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות 2005), המהווים לקסיקון נרחב של ההיסטוריה של אדריכלות ישראל בעשורים הראשונים של הריבונות הישראלית.

בין השנים 2004–2006 שימש אלחייני עורך הארכיטקטורה של סטודיו (כתב עת) לאמנות ובמסגרת זו פרסם מספר שורה של מאמרים וכן ערך עם יעל ברגשטיין גיליון ארכיטקטורה מיוחד שעסק באדריכלות שנות ה-70 וה-80 בישראל, תקופת המעבר שבין הברוטליזם והפוסטמודרניזם באדריכלות ישראל על רקע המהפך הפוליטי והתמורות הטריטוריאליות והכלכליות בארץ באותם עשורים.

בשנת 2009 שימש יועץ מדעי לתרגום העברי של המונוגרפיה מוניו גיתאי-ויינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ ישראל מאת ריצ׳ארד אינגרסול (הוצאת בבל ומוזיאון תל אביב לאמנות).

כמייסד המנהל של ארכיון אדריכלות ישראל היה אלחייני שותפו של ד״ר אדריכל אור אלכסנדרוביץ בהוצאת הספר להעז את התריס: התגוננות סולארית בבנייה התל אביבית של שנות ה-50 וה-60 (הוצאת פאבליק סקול, 2016) וכן יועץ מלווה של הספר אפוריה: ארכיטקטורה של עצמאות, הסגנון הברוטליסטי של תל אביב יפו 1948-1977 בעריכתם של ד״ר ירמי הופמן והאדריכלית הדס נבו-גולדברשט (הוצאת מרכז המורשת לארכיטקטורה בטכניון, 2017) הסוקר ומנתח למעלה מ-120 מבנים ברוטליסטיים שנבנו בתל אביב לאחר הקמת המדינה ומתבסס ברובו הגדול על חומרים מתוך אוספי ארכיון אדריכלות ישראל.

נוסף על אלה אלחייני פרסם עשרות מאמרים בנושאי אדריכלות ואמנות בכתבי-עת, מגזינים, עיתונים ואתרי חדשות בישראל (xnet, הארץ, העיר, כל העיר, גלובס, סטודיו, המדרשה, מעין, משקפיים, מוזה, מבנים, העין השביעית, עת־מול, בלוק ועוד) ובכתבי-העת הבינלאומיים לאדריכלות ולעיצוב Blueprint, ARCHIS, VOLUME, LOG ואחרים, וכן בספרים, אנתולוגיות וקטלוגים בישראל ובחו"ל.

בשנים 1998–2000 שימש אלחייני עוזר אוצר לצבי אפרת בתערוכה הפרויקט הישראלי: בניה ואדריכלות 1948-1973 שהוצגה בסוף שנת 2000 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו של מוזיאון תל אביב לאמנות.

בשנת 2002 היה חבר בצוות התערוכה הפרעה גבולית (Borderline Disorder) (אוצר צבי אפרת) בביתן הישראלי בביאנלה ה-8 לארכיטקטורה בוונציה וטקסט שלו אף נכלל בקטלוג הנלווה.

בשנת 2004 הציג את העבודה תוכנית שרון בתערוכה שרון (אוצר יהושע סימון) בגלריה קלישר (כיום המרכז לאמנות עכשווית), תל אביב. העבודה צימדה בין תוכנית האב הארצית של האדריכל אריה שרון לתכנונה הפיסי המוקדם של ישראל מתחילת שנות ה-50 לבין תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שנרקמה וקודמה בעת הצגת התערוכה.

בשנת 2005 הציג אלחייני את מיצב הקיר ״נחלים: ארכיאוטוביוגרפיה״ בתערוכה אניהו במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2005) (אוצרים יהושע סימון ודליה לוין). העבודה הציעה אב טיפוס לאוטוביוגרפיה אדריכלית אישית, פוליטית וחברתית - דרך עברו בישיבת בני עקיבא נחלים שבה למד מספר שנים כנער. הארכיאוטוביוגרפיה הוא אחד התחומים שאלחייני ממשיך לשכלל במסגרת הארכיון שהקים.^[1]

בשנת 2009 אצר אלחייני בגלריה של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל (בית האדריכל ביפו) את התערוכה קו תוי על מכלול עבודתו האדריכלית וההיסטוריוגרפית של האדריכל אבא אלחנני, מחלוצי הכותבים והמבקרים של אדריכלות ישראל החדשה. הפרסום הנלווה לתערוכה הודפס על נייר עיתון וכינס מחדש את הפולמוס שהתנהל מעל דפי עיתון הארץ בשנות ה-60 על חשיבותה של הבינוניות באדריכלות בעקבות מאמר ביקורת של אלחנני על בניין עיריית תל אביב בתכנונו של מנחם כהן (אדריכל).

בשנת 2013 הציג אלחייני בשיתוף המוזיקאי ואמן המיצג אוהד פישוף את העבודה הרצאה על ארכיטקטורה בתערוכה אנטי אנטי: בין אמנות, כוח וידע (אוצרת הדס קידר, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר). המיצג הועלה בשנים 2012–2014 מעל במות אחרות בישראל, ארצות הברית ויפן.

בשנת 2016 היה אלחייני אוצר שותף של התערוכה שליחות: אדריכלות, תכנון ופיתוח מישראל לאפריקה שהוצגה בליווי קטלוג בגלריה של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל (בית האדריכל ביפו), ועסקה במעורבותם האינטנסיבית של אדריכלים, מתכננים וחברות בנייה ותשתיות מישראל באפריקה במחצית השנייה של המאה ה-20.

בשנת 2017 אצר אלחייני במרכז אדמונד דה רוטשילד לתרבות ואמנות, השוכן בבניין משנות ה-20 שעבר תהליך שימור מבנים בשדרות רוטשילד בתל אביב, את התערוכה יישור קו: האדריכלות של יהודה סטמפלר בתל אביב בשנות ה-20 וה-30 שכינסה לראשונה את פועלו העלום של מתכנן הבניין והתעכבה על התמורות העקרוניות בעבודתו מאדריכלות אקלקטית לאדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל.

בשנת 2018 אצר אלחייני במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (עם האדריכלית טליה דוידי) את התערוכה גולדרייך דה שליט: מקום העוסקת בהרחבה בעבודתם הרב-תחומית של האדריכל ארטור גולדרייך ורעייתו אדריכלית הפנים והמעצבת תמר דה-שליט שתכננו בשנות ה-70 את אדריכלות הפנים של מתחם המוזיאון ובית יד לבנים הסמוך לו, ושעסקו לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 באדריכלות, אמנות, אריגה, צורפות ועיצוב טקסטיל, עיצוב גרפי ועיצוב תעשייתי, עיצוב במה ועיצוב תלבושות, בחינוך לאדריכלות, ועוד.^[2] התערוכה לוותה במונוגרפיה מקיפה שראתה אור בשנת 2020 בסדרת ארכיטקטורות של הוצאת בבל.

• צבי אלחייני, באתר "הפורום לשימור הזיכרון האודיו - ויזואלי בישראל"
• מאמרים מאת צבי אלחייני באתר "מכונת קריאה" של הוצאת בבל
• נועם דביר, הארכיון הלא רישמי למורשת האדריכלות הישראלית, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2010