ציון אלוף
 | |
| לידה | 1904 ירושלים  |
|---|---|
| פטירה | 23 באוגוסט 2001 (בגיל 97 בערך) תל אביב  ישראל |
| מדינה | ישראל  |
| השכלה | בית הספר המנדטורי למשפטים |
| השתייכות | |
| תקופת כהונה | דצמבר 1944 – דצמבר 1972 (כ־28 שנים) |
| תקופת הפעילות | ספטמבר 1929 – דצמבר 1972 (כ־43 שנים) |
| תפקידים בולטים |
|
  | |
ציון אלוף (1904 – 23 באוגוסט 2001[1]) היה שופט ישראלי (1944–1948, 1952–1972) שכיהן כמנהל בתי המשפט הראשון (1948–1952) ומשנת 1952 ועד פרישתו כשופט שלום ראשי נודד, שתחום שיפוטו השתרע על כל רחבי המדינה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלוף נולד ברובע היהודי בירושלים למרדכי ורוחמה אלעלוף, בן לאחת המשפחות הספרדיות הידועות בעיר. בילדותו התחנך בתלמוד תורה. בשנת 1919, בהיותו בן 15, החל את לימודיו בבית הספר העממי לבנים 'אליאנס', אותו סיים בשנת 1923. את השכלתו התיכונית השלים בקולז' דה פְרֶר (College Des Freres) ביפו בהצטיינות בשנת 1926. הוא התיידד עם המזרחן מיכאל אסף, עבר לגור בחדר בביתו ולימד אותו ערבית מדוברת.[2]
מחמת צמצום אפשרויות התעסוקה בימי המנדט הבריטי לתחומי ההוראה והפקידות הממשלתית, פנה אלוף לשורות הממשלה המנדטורית. אלוף השתבץ במשרת פקיד בבית משפט, זאת לאור השכלתו וככל הנראה מפאת מחסור באנשי מִנהל דוברי השפה הערבית, אותה ידע אלוף על בוריה. במסגרת תפקידו בתור פקיד בבית המשפט, עסק בעבודת הארכיון וההוצאה לפועל.
על מנת להתקדם בשורות הממשלה החליט ללמוד משפטים. ראשית נסע בשנת 1929 ללבנון, ולאחר מכן לפקולטה למשפטים באוניברסיטת סורבון שבפריז, ממנה שב לאחר חודשיים בשל קשיים כלכליים. בספטמבר 1929 מונה לכהונת רשם בבית משפט השלום בירושלים. את לימודי המשפטים השלים לבסוף במסגרת בית הספר המנדטורי למשפטים בירושלים בשנת 1940.
עם תום לימודיו שובץ בתפקידים שונים במערכת המשפט המנדטורית, כשהאחרון שבהם היה לבלר ראשי בבית משפט השלום בירושלים.
בדצמבר 1944, בגיל 40, מונה לשופט שלום בתל אביב שבנפת יפו (ביחד איתו מונו גם אליעזר מלחי ויצחק קיסטר).[3] באותם הימים, שופטים לא נדרשו להיות עורכי דין טרם מינויים לכס השיפוט. לפיכך, רק עם מינויו למנהל מחלקת בתי המשפט בשנת 1949 נרשם אלוף בפנקס עורכי הדין.[4]
עם קום מדינת ישראל היה אלוף בין השופטים שעברו בהצלחה את הביקורת של 'ועדת הטיהור' של המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים בפרשת מסמך השופטים החסוי. במסמך זה נכתב על אלוף: "שופט שלום בפתח תקווה. ישר ומוכשר. בעל ניסיון אדמיניסטרטיבי" כשלצד שמו הופיע הסימן (+) שסימן אותו כראוי להמשיך לכהן כשופט.
ביולי 1948 מינה שר המשפטים פנחס רוזן את אלוף למנהל מחלקת בתי המשפט במשרד המשפטים.[5] מינוי זה היה טבעי שכן הוא היה בעל הניסיון האדמיניסטרטיבי הגדול ביותר מקרב השופטים.
באוקטובר 1952 חזר אלוף לבקשתו לכס השיפוט, ומונה למשרת שופט שלום ראשי נודד שתחום שיפוטו השתרע על כל רחבי המדינה, תפקיד אשר מילא עד פרישתו מכס המשפט בשנת 1972. בתור שופט שלום נודד, תפקידו היה לנדוד בין ערים בהן לא היה בית משפט השלום קבוע. בין היתר ישב אלוף בדין בעכו, באר שבע (1953–1957),[6] אילת,[7] רמלה, אשקלון, רחובות, פתח תקווה ונתניה.
ביולי 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, בתקופת כהונתו של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, התמנה אלוף, במקביל לתפקידו כשופט שלום נודד, לממונה על מערכת המשפט בגדה המערבית.[8][9]
בדצמבר 1972 פרש אלוף מכס השיפוט ולא שב לעסוק במשפט.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ציון אלוף, באתר הרשות השופטת
- מר ציון אלוף נתמנה לשופט שלום, הד-המזרח, 8 בדצמבר 1944
- עוד 2 שופטי-שלום עברים, הצופה, 5 בדצמבר 1944
- השופט ה"מאראתוני" בבאר-שבע, מעריב, 4 ביוני 1953
- יהושע ביצור, השופט אלוף – אלוף השופטים, מעריב, 5 באפריל 1954
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ציון אלוף באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ שלמה שבא, ה"ערביסט" האשכנזי הראשון, דבר, טור 3, 30 באוקטובר 1970; מאיר בן-גור, הדמות שאהבנו, מעריב, טורים 1–2, 30 בינואר 1984.
- ^ עוד 2 שופטי-שלום עברים, הצופה, 5 בדצמבר 1944; מר ציון אלוף נתמנה לשופט שלום, הד-המזרח, 8 בדצמבר 1944; שלושה שופטים יהודים חדשים בת"א, משמר, 4 בינואר 1945.
- ^ עשרה עו"ד חדשים הוסמכו, הצופה, 1 בדצמבר 1949.
- ^ מונה מנהל כללי לבתי-המשפט, על המשמר, 23 ביולי 1952.
- ^ בימ"ש השלום נפתח בבאר-שבע, על המשמר, 16 בפברואר 1953; מפה ומשם, דבר, טור 2, 25 בדצמבר 1957.
- ^ בית-משפט השלום לראשונה באילת, על המשמר, 23 בנובמבר 1955; זרוע המשפט הגיעה לאילת, הצופה, 23 בנובמבר 1955.
- ^ השופט ציון אלוף – ממונה על הפעלת בית-המשפט בגדה המערבית, דבר, טור 2, 6 ביולי 1967
- ^ רשימת מינויים שמינה אלוף עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז ומפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית, קמצ"ם 2 (עמ' 47 (77)), באתר הפרקליטות הצבאית