הציונים הכלליים
 | |
| מדינה |  ישראל |
|---|---|
| שם רשמי | הסתדרות הציונים הכלליים |
| מנהיגים | ישראל רוקח, פרץ ברנשטיין, יוסף ספיר, שושנה פרסיץ |
| תקופת הפעילות | 1922 – 8 במאי 1961 (כ־39 שנים) |
| אפיון | מפלגת מרכז ליברלית |
| אידאולוגיות | ציונות, ליברליזם |
| כנסות | הראשונה - הרביעית |
| ממשלות | 4, 5 |
| אותיות | צ |
| שיא כוחה | 23 מנדטים* (הכנסת השנייה) *נוספו שלושה מנדטים בעת כהונת הכנסת |
| שפל כוחה | 7 מנדטים (הכנסת הראשונה) |
| נוצרה מתוך | נוצרה כמפלגה עצמאית |
| התמזגה לתוך | המפלגה הליברלית הישראלית |
| מטה | ירושלים  |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין-מרכז |
  | |
הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל בעלת תפיסה אידאולוגית מרכזית ליברלית.[1] התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתפוצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביטוי "ציונים כלליים" ניתן במקור לחוגים במסגרת התנועה הציונית ולצירי הקונגרסים שהיו במרכז המפה ולא היו חברים במפלגה כלשהי, חלקם חברי ההסתדרות. בשנת 1931 הקימו הציונים הכלליים מפלגה בוועידה בקרקוב, אליה הצטרפו "הציונים הרדיקליים" בפולין בהנהגת יצחק גרינבוים והם הפכו לתנועה גדולה בפולין ובתפוצות נוספות. תומכיה נמנו עם אנשי המעמד הבינוני והיא דגלה בציונות ראשית לכל, בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות במערכות החיים.
בשנת 1935 התפלגה התנועה ל"ההתאחדות העולמית של הציונים הכללים" (קבוצה א') שתמכו במדיניות ויצמן ביחס לבריטניה ופעולה גם במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים. ול"הברית העולמית של הציונים הכללים" (קבוצה ב') שהתנגדו למדיניות ויצמן ותמכו בהקמת ארגון עצמאי של עובדים ציונים כלליים בארץ ישראל. המפלגה התאחדה מחדש רק ב-1946. ב-1968 חל פילוג נוסף לשלוש תנועות: "הברית העולמית של הציונים הכלליים" אליה הייתה שייכת המפלגה הליברלית, "הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים" שפעלה רק בתפוצות ו"הליברלים העצמאיים" שפעלו בישראל בנפרד.
ברומניה קמה מפלגת הציונים הכלליים ב-24 בינואר 1947 ובוועד הפועל שלה היו עורך דין ז'אן כהן, דוקטור Marcu R. Cohin, לאון יצהר ומישל לייבה.[2]
מראשי התנועה העולמית: יצחק גרינבוים, אבא הלל סילבר, נחום גולדמן.
בארץ ישראל ובמדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנחם מנדל אוסישקין נחשב כמשפיע מאוד על ראשית התנועה בארץ ישראל. המפלגה הוציאה עיתון בשם "הבוקר", החל משנות השלושים ועד לשנות השישים. שנים רבות היה עורך העיתון יוסף הפטמן.
המפלגה התמודדה בבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, וזכתה לשבעה מנדטים. הסבר אפשרי לתוצאה הנמוכה יחסית הוא קשיי התארגנות המפלגה לקראת הבחירות עקב האירועים שליוו את הקמת המדינה.[1] המפלגה לא הייתה שותפה בממשלה.
את עיקר כוחה צברה המפלגה בשנים 1949–1950. ההתחזקות הגדולה הייתה תוצאה של מדיניות הקיצוב (הצנע) שהנהיגה הממשלה המכהנת בראשות מפא"י.[1] הציונים הכלליים דגלו במשק חופשי ובביטול הצנע ועל כן זכו לפופולריות רבה בתקופה זו. סיסמת המפלגה בבחירות 1951 הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", סיסמה שקסמה לרבים בתקופת הצנע. התמיכה הרבה לה זכו באה לידי ביטוי בבחירות לעיריות ומועצות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, הציונים הכלליים זכו ב-24.5%, רק 2.8% פחות ממפא"י - מפלגת השלטון. תוצאות הבחירות ערערו את היציבות בתוך מפא"י, שחששה מאיבוד ההנהגה בבחירות הבאות וממרי אזרחי בעקבות מדיניותה הכלכלית. בעקבות אירועים אלו יזמה מפא"י את תוכנית המדיניות הכלכלית החדשה שהתקבלה ב-1952.
בכנסת השנייה הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשות מפא"י לאחר שממשלת ישראל השלישית התפרקה ב-23 בספטמבר 1952 עם עזיבת אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. עם הצטרפותה לקואליציה, הייתה המפלגה חברה בממשלת ישראל הרביעית. המפלגה קיבלה בסך הכול ארבעה תפקידי שרים: יוסף ספיר ויוסף סרלין כיהנו כשר במשרד הבריאות ובמשרד התחבורה ברוטציה, פרץ ברנשטיין הופקד על משרד המסחר והתעשייה, ישראל רוקח קיבל את משרד הפנים. זלמן סוזאיב היה סגן שר משרד המסחר והתעשייה.
הממשלה פורקה בעקבות תרגיל פוליטי פתאומי של בן-גוריון ושרת.[3] מפלגת הציונים הכללים שהגיעה לא מוכנה לבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) זכתה בהן ב-13 מנדטים בלבד. הרקע לירידת כוחה היו חוסר שביעות הרצון של הציבור מפעילותה בממשלה וחוסר המוכנות לבחירות בעקבות התרגיל הפוליטי של בן-גוריון ושרת. הפעם לא הצטרפה המפלגה לקואליציה בראשות מפא"י.
בבחירות לכנסת הרביעית (נובמבר 1959) זכתה המפלגה בשמונה מנדטים. היא לא הייתה שותפה לקואליציה.
ההתמזגות עם המפלגה הפרוגרסיבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת הבחירות לכנסת החמישית (1961) התאחדו הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית לשם הקמת המפלגה הליברלית הישראלית. ב-1965 הקימה המפלגה הליברלית גוש פוליטי משותף עם חרות בשם גח"ל, שהיווה את הבסיס לליכוד שהוקם ב-1973.
אחת הקושיות ההיסטוריות שהותירו אחריהם הציונים הכלליים קשורה לכך שבפרקי זמן מסוימים היה כוחם האלקטורלי הפוטנציאלי שקול או קרוב לזה של מפלגות הפועלים ובכל זאת לא זכו להגמוניה הפוליטית לה קיוו. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בעובדה שלא הקימו מנגנונים יעילים בעלי עוצמה מגייסת כמו ההסתדרות ותנועות הנוער של יריביהם משמאל (ולמעשה גם של יריביהם מימין). הם גם לא הותירו אחריהם הגות או כתבים משמעותיים כיריביהם משני צדי המפה הפוליטית. למעשה, גם לא עמד בראשם מעולם מנהיג כריזמטי דוגמת דוד בן-גוריון משמאל, או זאב ז'בוטינסקי, ומאוחר יותר מנחם בגין מימין. המנהיג היחיד שעשוי היה להוות דגם למנהיג מעין זה עבור הציונים הכלליים היה חיים ויצמן, אולם הלה נמנע מעיסוק בפוליטיקה מפלגתית לשמה, והוא הנהיג את התנועה הציונית, ובמידה מסוימת אף את העם היהודי, מבלי להישען על מנגנון מפלגתי ומבלי להכפיף עצמו אל מנגנון שכזה.
מראשי התנועה בישראל: ישראל רוקח – ראש עיריית תל אביב ושר הפנים בממשלת ישראל, פרץ ברנשטיין – שר בממשלת ישראל, יוסף ספיר – שר בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים.
אידאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפלגה הייתה בעלת צביון ליברלי-קפיטליסטי מובהק שייצגה את מעמד הביניים. אף על פי שהשתייכה לימין הפוליטי, פעלה המפלגה בתקופת היישוב במסגרת מוסדות היישוב וארגון ההגנה ובענייני ביטחון ומדיניות דגלה בקו מתון. בענייני חברה וכלכלה דגלה המפלגה במשק קפיטליסטי וביוזמה חופשית והתנגדה למשק ההסתדרותי. מבחינות רבות תמכה המפלגה הליברלית בממלכתיות שהנהיג דוד בן-גוריון (שהפחיתה את השפעת ההסתדרות והמפלגות במשק), אולם, התנגדה להגברת השליטה של המדינה במשק.
נציגי המפלגה בכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דרור זייגרמן, המהפך הליברלי: מיזוגים פוליטיים: חקר המפלגה הליברלית בישראל, הוצאת שוקן, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל דרורי, בין ימין לשמאל: "החוגים האזרחיים" בשנות העשרים, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- נעמי שילוח, מרכז הולך ונעלם: החוגים האזרחיים בארץ-ישראל בשנות השלושים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
- שניאור זלמן אברמוב, על מפלגה שנעלמה ועל ליברליזם, תל אביב: דביר, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
- יניב בן-עוזי, מפלגת הציונים הכלליים, 1948–1955: עלייתה ושקיעתה של מפלגת "הציונים הכלליים" בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, חיפה: חמו"ל, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ציונים כלליים, באתר הכנסת
- ארכיון אוסף הסתדרות הציונים הכלליים, בספרייה הלאומית
- אמיר גולדשטיין, שקיעת הציונים הכלליים וכישלון האלטרנטיבה הליברלית, 1959-1961, עיונים בתקומת ישראל 16, 2006, עמ' 293–342
- אמיר גולדשטיין, הציונות הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית-ליברלית, בתוך: בדרך הדמוקרטית (גרשון בקון, אלון גל (גולדברג), משה ליסק, פנינה מורג-טלמון (עורכים)), תשע"ג, עמ' 324–363.
- אמיר גולדשטיין, מקבוצת לחץ למפלגה: התגבשות מפלגת הציונים הכלליים במהלך מלחמת העצמאות, בתוך: פוליטיקה במלחמה, יד יצחק בן-צבי, תשע"ד 2014, עמ' 231–263.
- יניב בן-עוזי, תנו לחיות בארץ הזאת! מפלגת 'ציונים כלליים' 1949–1952, קתדרה 127, ניסן תשס"ח, עמ' 141–168
- הציונים הכלליים, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- סוציאליסטים נגד קפיטליסטים, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
