צרפת החדשה

ערך זה עוסק בטריטוריה הצרפתית בצפון אמריקה. אם התכוונתם לטריטוריה הצרפתית בדרום אמריקה, ראו אראוקניה ופטגוניה.

צרפת החדשה
la Nouvelle-France

דגל סמל
ממשל
משטר	המועצה הסוברנית של צרפת החדשה תחת שלטון צרפת
שפה נפוצה	צרפתית
עיר בירה	קוויבק סיטי
רשות מחוקקת	Sovereign Council of New France
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה הצפונית
היסטוריה
הקמה
תאריך	1655
פירוק
תאריך	1763
ישות יורשת	ממלכת בריטניה הגדולה קנדה הבריטית ספרד החדשה מלכות המשנה של ספרד החדשה ממלכת צרפת סן-פייר ומיקלון
שליטים בולטים	לואי ה-14 לואי ה-15
דמוגרפיה
דת	נצרות קתולית

צרפת החדשה (בצרפתית: Nouvelle-France) היה השם שניתן על ידי הצרפתים לטריטוריה רחבת ידיים שנשלטה על ידי צרפת בצפון אמריקה בשנים שלאחר גילוי הנהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534 ותחילת ההתיישבות הצרפתית באזור ב-1604, ועד לוויתור של צרפת על השטח לטובת בריטניה ב-1763 במסגרת חוזה פריז, שנחתם בעקבות מלחמת שבע השנים ולאור תוצאות מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. צרפת החדשה היא הבסיס לחבל קוויבק שבקנדה של ימינו.

השטח הצרפתי השתרע בשיאו מניופאונדלנד במזרח עד ימת סופיריור במערב, וממפרץ הדסון בצפון עד מפרץ מקסיקו, כמעט מחצית מיבשת צפון אמריקה. הטריטוריה חולקה לחמש קולוניות: קנדה (השטח שמסביב לקוויבק סיטי), אקדיה (כיום נובה סקוטיה), מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה הצרפתית.

ז'אק קרטייה היה מגלה ארצות צרפתי, שגילה בין היתר את הנהר סנט לורנס, וסייר באזור ניו פאונדלנד בשנים 1534–1535. נסיונותיו של קרטייה ליישב את השטח עלו בתוהו. רק שנים לאחר מותו, ב-1557, עלה בידם של מתיישבים צרפתים שהגיעו בעקבותיו לאזור להקים יישובי קבע, מתוך מטרה לחזק את ענפי הדיג וסחר הפרוות. יישובים אלה הוקמו לקראת סוף המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17, ובהם נוסד הלאום הקנדי צרפתי.

ב-1600 הוקמה תחנת סחר בטאדוסאק (Tadoussac), כיום כפר בקוויבק. ב-1604 הוקם יישוב בלה-סן-קרואה, שעבר מאוחר יותר לפורט-רויאל, אקדיה (כיום אנאפוליס, נובה סקוטיה).

ערך מורחב – קוויבק סיטי

הכתר הצרפתי לא מיהר להכריז בעלות על השטח, ורק בתחילת המאה ה-17 פרש את חסותו על המתיישבים, אם כי באופן מוגבל. החוקר והקרטוגרף סמואל דה שמפלן הוליך את המחנה הצרפתי, בעידודו של אנרי הרביעי, מלך צרפת, להתיישב בקוויבק סיטי, נקודה על גדת נהר סנט לורנס בשנת 1608. העיר קוויבק נוסדה על ידי שש משפחות שמנו 28 נפשות. דה שמפלן היה הרוח החיה בהתיישבות הצרפתית באזור קוויבק, ונחשב לאחד האבות המייסדים של החבל, כמו של צרפת החדשה כולה.

ב-1613 מונה דה שמפלן למושל הצבאי של החבל, ובתפקידו זה המשיך לחקור את השטח ולגלות מקומות חדשים. הוא חבר לאינדיאנים המקומיים משבטי האלגונקווין והאינו, ונעשה אויבם של יריביהם, אנשי שבט האירוקוי.

בשנת 1627 ייסד הקרדינל רישלייה, יועצו של המלך לואי ה-13, את "החברה של צרפת החדשה" (או בשמה המלא בצרפתית: "Compagnie des Cent-Associés de la Nouvelle-France"). מטרותיו של הקרדינל היו לחזק את ההתיישבות הצרפתית, אך גם לאסור על אנשים שאינם קתולים להתיישב באזור שבשליטה הצרפתית. החברה החזיקה בידיה את המונופול על סחר בפרוות, ובראשה עמד דה שמפלן עצמו, עד מותו בשנת 1635.

בשנת 1640 מנו המתיישבים הצרפתיים בסך הכול כ-360 נפשות. הבריטים שהחלו להתיישב באזורים אחרים של עמק הנהר סנט לורנס, במקביל לצרפתים, הצליחו הרבה יותר. היישובים הבריטיים שגשגו, ואוכלוסייתם עלתה על זו של הצרפתים. הבריטים אף כבשו את קוויבק בין השנים 1629 ל-1632^[1].

לאחר מותו של דה שמפלן השתלטה הכנסייה הקתולית על המושבה. אנשיה, בראשות פול שומדי דה מזונב (Paul Chomedey de Maisonneuve), הקימו ב-1642 יישוב בשם ויל-מארי, על אי בנהר סנט לורנס, יישוב שזכה לימים לשם "מונטריאול" ועתיד להפוך לעיר הצרפתית הגדולה ביותר בקנדה. ב-1659 מונה פרנסואה דה לאוול לבישוף צרפת החדשה.

מיסיונרים ישועים פעלו מטעם הכנסייה בקרב האינדיאנים משבט יורון (Huron) במטרה להמיר את דתם לנצרות, בעוד המתיישבים הוסיפו לסבול מנחת זרועם של שבטי האירוקוי. ב-1660 יצא כוח צבאי בפיקודו של אדם דולר-דז-אורמו (Adam Dollard des Ormeaux) לסיור באזור, וחוסל על ידי האינדיאנים. סכנה נשקפה לעתיד המושבה כולה.

בשנת 1663 הכריז המלך לואי הארבעה עשר על צרפת החדשה כמושבת כתר צרפתית, ובכך פתח את הדרך לפיתוח מואץ של המושבה. חיל מצב נשלח מצרפת כדי להגן על התושבים מהתקפות אינדיאניות. ב-1666 מנו המתיישבים 3,215 נפשות, כשני שלישים מהם גברים. כדי לאזן את האוכלוסייה נשלחו לאזור על פי צו המלך כ-700 נשים צעירות בגילאי 15–30, שנקראו "בנות המלך" (Filles du roi).

כגוף המנהל את המושבה מונתה המועצה הסוברנית של צרפת החדשה.

ערך מורחב – לואיזיאנה הצרפתית

משנות ה-60 של המאה ה-17 החלו הקנדים הצרפתים במסעות חקר ממרכז המושבה דרומה. חלקם תרו את אזור האגמים הגדולים וחלקם המשיכו וגילו את נהר המיסיסיפי.

בשנת 1682 הגיע לאזור שפך נהר המיסיסיפי במפרץ מקסיקו החוקר הצרפתי רובר קוואלייה דה לה סאל. הוא קרא לאזור עמק המיסיסיפי על שמו של לואי ה-14 - "לואיזיאנה". לה סאל קיבל אישור משר הימייה הצרפתי להתיישב באזור השפך, וסיים את חייו באורח טראגי ב-1687, בניסיון התיישבות כושל באזור טקסס. לה סאל נרצח על ידי חברי משלחתו שלו, והם עצמם נטבחו מאוחר יותר על ידי אינדיאנים.

ההתיישבות בלואיזיאנה בהנהגתו של מושל צרפת החדשה לואי דה פרונטנאק^[2] הייתה חלק ממושבת הכתר, וכללה שטחים נרחבים משני עברי נהר המיסיסיפי בין מפרץ מקסיקו ועד לקנדה. רוב היישובים שכנו לאורך נהר המיסיסיפי, ויובליו שימשו נתיב התחבורה והמסחר העיקרי של היישובים ושל תחנות הסחר. עיקר ההתיישבות הצרפתית לאורך המיסיסיפי נעשתה על ידי הקמת מצודות. בשנת 1699 הקים פייר לה מויין ד'איברוויל^[3] את התיישבות הקבע הראשונה באזור זה - בילוקסי (כיום במדינת מיסיסיפי שבארצות הברית). ב-1701 ייסד החוקר הצרפתי אנטואן דה לה מוט מבצר בלואיזיאנה העילית, שנקרא דטרואה (כיום העיר דטרויט, ארצות הברית). כבירת חבל לואיזיאנה שימשה בתחילה העיר מוביל ולאחריה בילוקסי, והחל משנת 1722 - ניו אורלינס.

ערך מורחב – המלחמות הבין קולוניאליות בין בריטניה לצרפת

הבריטים, בתמיכת האינדיאנים משבטי האירוקוי, פתחו ב-1689 במתקפה נגד הצרפתים באזור הצפון. המערכה, שנמשכה עד 1697, קיבלה את השם "מלחמת המלך ויליאם" והייתה זירת משנה למלחמה באירופה - מלחמת הברית הגדולה. במהלך המלחמה נפלו אקדיה והעיר פורט רויאל (אנ') בידי הבריטים, אולם לאחר הכישלון לכבוש את קוויבק סיטי ומונטריאול, נסוגו לבסוף חזרה מהשטחים שכבשו. המלחמה נחתמה בהסכם רייסווייק (Ryswick).

לא חלפו חמש שנים, ומלחמה חדשה, שכונתה "מלחמת המלכה אן", פרצה ב-1702. בעקבות פרוץ מלחמת הירושה הספרדית באירופה ב-1701, התלקחו עימותים בין הבריטים לבין הצרפתים גם בזירה האמריקנית. ב-1710 כבשו הבריטים שוב את פורט רויאל ואת אקדיה, והאזור הפך למחוז הבריטי נובה סקוטיה. ב-1713 נחתם הסכם אוטרכט, בו ויתרו הקנדים הצרפתים על אקדיה, ניופאונדלנד ומפרץ הדסון לטובת בריטניה. בידי הצרפתים נשארו שני איים באזור שנכבש: איל רויאל ואיל סן-ז'ן.

לאחר חתימת הסכם אוטרכט החלה המושבה לשגשג. ב-1720 נמנו במושבה כ-25,000 תושבים. ב-1740 הגיע מספרם של תושבי צרפת החדשה לכ-50,000^[4]. באותה תקופה נסללה דרך המלך (Chemin du Roi) ממונטריאול לקוויבק סיטי. התקופה זכתה לשם "תור הזהב של צרפת החדשה. השקט נשמר באזור עד 1744, עת תקפו הבריטים שוב במערכה שנקראה "מלחמת המלך ג'ורג'", שוב על רקע מלחמה אחרת - מלחמת הירושה האוסטרית. המערכה נמשכה עד 1748, ובמסגרתה כבשו הבריטים את מצודת לואיבור (Louisbourg) באזור אקדיה, אך השיבו אותה לצרפתים במסגרת הסכם אקס לה שאפל (Aix-la-Chapelle).

שלוש המלחמות זכו לשם המלחמות הבין קולוניאליות בין בריטניה לצרפת, והן מדורגות הראשונה, השנייה והשלישית לפי סדר פריצתן.

ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

לאחר 1748 נעשו ניסיונות פיוס בין הצדדים. ב-1750 נפגשו הבריטים והצרפתים בפריס לדון בחילוקי הדעות, אך ללא הועיל. ב-1749 העניק רוברט דינווידי, מושל וירג'יניה, לחברת הקרקעות של אוהיו רשות ליישב מתיישבים בעמק אוהיו. מושל צרפת החדשה, המרקיז דוקן, שמונה ב-1752, קיבל הוראה להשתלט על עמק הנהר אוהיו, ולסלק את הנוכחות הבריטית מהאזור, ופעל בהתאם. הבריטים החלו לבנות ב-1754 במפגש הנהרות אלהגני ומונוגאהלה, במקום בו הם מתמזגים לנהר אוהיו, מצודה שקראו לה על שם הנסיך ג'ורג'. הצרפתים מיהרו להשתלט על המצודה, ביצרו אותה וקראו לה "פורט דוקן".

ב-28 במאי 1754 נשלח על ידי מושל וירג'יניה לויטננט הקולונל ג'ורג' וושינגטון (בן 21 באותה עת), כשהוא מלווה בכוח של 40 חיילים, לשאת ולתת עם הצרפתים בשאלת הגבולות בין המושבות האנגליות למושבה הצרפתית המתהווה במחוז אוהיו. לאחר סירוב הצרפתים לסגת מהמצודה, גלש המשא ומתן עד מהרה לעימות שבו נהרגו 10 חיילים צרפתיים ו-21 נשבו, בתוכם הקצין הצרפתי ז'ומונוויל (Joseph Coulon de Jumonville). קרב זה, שנקרא בם "קרב ז'ומונוויל גלן", היה אחת העילות המרכזיות לפרוץ המלחמה. בשנים 1755–1757 הייתה יד הצרפתים על העליונה. הבריטים ספגו מספר מפלות קשות מיד הצרפתים, שבלטו על רקע נחיתותם המספרית של האחרונים.

בשנת 1758 חל מפנה: הבריטים, בהנהגתו של שר החוץ ויליאם פיט החלו במתקפה רבתי, וביולי 1758 כבשו גם את מצודת "פורט דוקן". ניצחון סמלי זה היה חוליה בשרשרת של ניצחונות, ששיאה במצור של שלושה חודשים על הבירה קוויבק סיטי ב-1759, וסופה בספטמבר 1760, המועד בו נכנעה העיר מונטריאול. לאחר כניעת הצרפתים הייתה זו שאלה של זמן עד להסדר מדיני, שהתעכב עד לסיום מלחמת שבע השנים, ואשר התממש בהסכם פריז ב-1763.

במלאת 100 שנים להכרזתה כמושבת כתר על ידי לואי הארבעה עשר, הקיץ הקץ על צרפת החדשה. ב-1763 נחתם חוזה פריז, ובו פורקה צרפת כמעט מכל נכסיה בצפון אמריקה. בריטניה, המנצחת במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, השתלטה על כל השטחים שממזרח לנהר המיסיסיפי, ועל כל שטחי צרפת החדשה שבצפון. לואיזיאנה הצרפתית, באזור שממערב לנהר המיסיסיפי, הפכה לשטח בשליטת ספרד על פי הסכם פונטנבלו משנת 1762.

בתקופת המלחמה (1755) גירשו הבריטים אלפי דוברי צרפתית מאקדיה ללואיזיאנה, ואלה התיישבו באזור ניו אורלינס. דוברי צרפתית אלה יצרו את תרבות הקאג'ון של האזור. ברם, עשרות אלפי התושבים שנשארו בחבל קוויבק, נשארו תחת שלטון בריטי.

יש הטוענים^{[דרוש מקור]} כי ההתיישבות הצרפתית בצרפת החדשה הייתה כישלון ידוע מראש. מלכי צרפת לא ממש היו מעוניינים בהרחבת הקיסרות אל מעבר לים, אלא בחיזוקה בתוך אירופה עצמה, ולכן לא טיפחו את הצי הצרפתי ולא נתנו תמיכה של ממש למושלים במושבות. בריטניה לעומתה שלחה את טובי מצביאיה אל מעבר לים ואף נתנה להם חופש פעולה. עם נפילתה של צרפת החדשה תם פרק ההיסטוריה הקולוניאלית הצרפתית בצפון אמריקה.

אף על פי שהישות "צרפת החדשה" עברה מן העולם, השפעתה על קנדה לא חלפה. חבל קוויבק, שהפך לימים לפרובינציה של קוויבק, נותר צרפתי, רוב אוכלוסייתו היא קנדית צרפתית, וכך גם השפה המדוברת. הדת השלטת בחבל היא קתולית. ב-2004 חגגו קנדה וצרפת יובל 400 שנה לנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה.

מדיה וקבצים בנושא צרפת החדשה בוויקישיתוף

• צרפת החדשה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

היסטוריה של קנדה
היסטוריה פרה-קולומביאנית • צרפת החדשה 1604-1763 • המלחמות הבין-קולוניאליות בין בריטניה לצרפת • מלחמת הצרפתים והאינדיאנים • קנדה תחת שלטון בריטניה 1763-1867 • קנדה כמדינה עצמאית: חלק מחבר העמים הבריטי • קנדה במלחמת העולם הראשונה • היסטוריה מאוחרת של קנדה קנדה